היום לכולם כבר ברור – המצב ברצועה לא יחזור להיות כשהיה. כעת עלינו לשאול את עצמנו לאיזה מצב אנחנו יכולים לקוות, ומה עלינו לעשות כדי להפוך אותו למציאות
בין כל מדינה לאזרחיה יש חוזה בסיסי: האזרחים מצייתים לחוקיה, והיא שומרת על חייהם ועל רווחתם האישית. מדינת ישראל הפרה את החוזה שלה עם תושבי העוטף, בכך שאפשרה את בנייתו של צבא טרור עם יכולות מבצעיות שלא מביישות צבאות של מדינות מסודרות. הפרת החוזה לא הייתה מכוונת, כמובן, אך היא נעשתה מתוך אמונה ביכולותיה המודיעיניות של ישראל, זאת למרות שההיסטוריה שלה רצופה בכישלונות מודיעיניים.
הסתמכות מוגברת זו על יכולות מודיעיניות כבר לא יכולה להיות הבסיס לחוזה. לאחר הטבח הנורא שחווינו ב-7 באוקטובר, מדינת ישראל לעולם לא יכולה לאפשר שוב התעצמות של טרור במרחב רצועת עזה, ולחשוב שהמודיעין ייתן מענה. לאור הבנה זו, ממשלת ישראל הציבה מטרות ברורות למלחמה: חיסול שלטון החמאס ברצועה, וחיסול היכולות הצבאיות הן של החמאס והן של הג’יהאד האסלאמי. על מנת להשיג מטרות אלה, צה”ל יידרש לכבוש את הרצועה, ולהמשיך לטהר אותה מתאי טרור בפעולה שתימשך, כך נראה, חודשים רבים. אך מה יקרה לאחר שנשיג את המטרות שהוצבו למלחמה עצמה? מדינת ישראל חייבת לבנות אסטרטגיה ברורה.
שלושת התנאים שיכתיבו את מתווה היום שאחרי
כמו כל חשיבה צבאית ומדינית, גם הכרעה בזירה העזתית חייבת להתחיל משאלה אחת: אילו תנאים יבטיחו את קיומה של מדינת ישראל ואת ביטחונם של אזרחיה לאורך דורות קדימה. בהתאם לתשובה שתתקבל אפשר לבחון פתרונות מדיניים שיהיו כפופים לתנאים שהוצבו.
תנועת הביטחוניסטים מקיימת בימים אלה תהליך אסטרטגי מעמיק שישרטט את המתווה לפתרון. לתפיסתנו, נדרשים שלושה תנאים שיוודאו שגם לאחר שיפורקו תשתיות הטרור בעזה לא יוכלו לקום תחתן חדשות.
ראשית, נפנה מבט דווקא לגבול של עזה עם מצרים. אנחנו חייבים להחזיק בשליטה מלאה על גבול זה. כאשר ישראל לא שלטה בגבול זה, נכנסו לרצועה ידע, כסף, אמל”ח וכוחות באופן שוטף ומסיבי. זה בדיוק מה שהפך את חמאס מארגון טרור קטן לצבא שאנחנו רואים היום. חשוב להדגיש, ששליטה על הגבול עם מצרים אינה מתמצית בשליטה על ציר פילדלפי, אלא חייבת לכלול שליטה על מרחב לעומק הרצועה, שיבודד לחלוטין את עזה ממצרים. החשיבות של מרחב זה דומה לחשיבות האסטרטגית של בקעת הירדן, שגם בה אנחנו שולטים על גבול עם מדינה שיש איתה הסכם שלום. נכון, בבקעת הירדן יש גם היום אתגר של הברחות, אבל הוא היה גדול בהרבה אם לא הייתה לנו שליטה שם.
שנית, על ישראל לוודא שיש לה חופש פעולה ברצועה לסיכול תשתיות טרור. כדי להבין את המשמעות של תנאי זה, אנחנו נדרשים להיזכר בשלב הראשון של הסכמי אוסלו ב-1994, שהוגדר “עזה ויריחו תחילה”, כלומר – העברת מרכזי הערים לשליטת הרשות. במסגרת זו, צה”ל הפסיק להילחם בטרור באזורים אלה, והפקיד את המשימה החשובה הזו בידי הרשות. התוצאה, כידוע, הייתה שמהר מאוד התפתחו בערים אלה תשתיות טרור משמעותיות. הלקח שלנו מטעות היסטורית זו הוא החובה להמשיך ולפעול מבחינה צבאית באזורים עם פוטנציאל טרור. כלומר, גם לאחר כיבוש עזה והשמדת תשתיות הטרור, צה”ל חייב לשמור לעצמו חופש פעולה יום-יומי מוחלט בכל רחבי הרצועה.
לבסוף, התנאי השלישי למניעת התעצמות טרור ברצועה, תנאי שקשור גם לתנאי השני, הוא ההתיישבות. כמו בכל שטחי הארץ מאז ימי העלייה השנייה, שליטה צבאית ומדינית יכולה להתפתח רק היכן שקיימת התיישבות אזרחית. הסיבות לכך הן לא רק שעצם ההתיישבות והתנועה בצירים יוצרות ביטחון שוטף, אלא גם שרק התיישבות אזרחית משמעותית נותנת לגיטימציה לנוכחות צבאית. זה, למשל, מה שמבדל בין יהודה ושומרון לבין דרום לבנון. ביהודה ושומרון יש מרקם חיים פעיל שמאפשר שגרה מצד אחד, ונוכחות צבאית מצד שני, בעוד בדרום לבנון הצירים הופקרו לארגוני הטרור, ובמקביל, לצה”ל לא הייתה לגיטימציה ברורה לפעולה מתמדת לסיכול הטרור.
עזה 2025
עכשיו, לאחר שהבהרנו את תנאי היסוד לשמירה על ביטחונם של אזרחי ישראל, עלינו לשאול את עצמנו את השאלה המדינית. איזה אופק מדיני יש למול התנאים שהצבנו לביטחון ישראל? למי אפשר להעביר את השליטה על חיי הפלסטינים בעזה, ואיזה עתיד אפשר להציע לאזרחים ברצועה?
תשובה לשאלות אלה עדיין אין. במבט על החלטות מקבילות בעבר אנחנו יודעים להצביע רק על טעויות. אסור לנו לחזור על הטעות שנעשתה עם ארגון הפתח והקמת הרשות, שנמצאת כרגע בשלבי התמוטטות, ומעולם לא הצליחה באמת לשלוט בשטח. כדי למצוא פתרון לשאלה זו, יהיה על ממשלת ישראל לחשוב מחוץ לקופסה.
השיח בישראל מורגל בתפיסה שחזון מדיני חייב לבוא על חשבון ההגנה על הביטחון, אך זוהי תפיסה שגויה. עלינו להגיע לפתרון מדיני מתוך מקום של עוצמה וביטחון, ומתוך מחויבות לאזרחי ישראל תחילה. עקרונות היסוד הרלוונטיים לפתרון מדיני ביהודה ושומרון אינם שונים בהרבה מאלה שמתאימים לעזה.
תנועת הביטחוניסטים גיבשה כבר ארבע תוכניות מדיניות, כמו תוכנית האמירויות הפלסטיניות, תוכנית הקונפדרציה הפלסטינית-ירדנית ופתרון המדינה החדשה, שמבוססות בראש ובראשונה על קיומם של שלושת התנאים הללו ביהודה ושומרון. כעת, על מדינת ישראל לחשוב מחדש גם על הרצועה.
