“נבחין בין נחיצות המיומנות הטכנית לבין נחיצות כושר השיפוט האנושי”, כתב חבר תנועת הביטחוניסטים והאלוף במיל’ גרשון הכהן בספרו “מה לאומי בביטחון לאומי”, תוך שהוא מבדיל בין “איך נלחמים”, דיון ביטחוני טכני בהובלת מומחים ומצטיינים, לבין החלק המשלים שלו – “לשם מה נלחמים”, מרחב הדיון המהותי והאמוני.
בתור פסנתרן ומלחין שמכיר את חוויית הביצוע על במה מחד גיסא, וחוקר ביטחון לאומי שתוהה על השפעת התנאים הסביבתיים על עיצוב אסטרטגיה מאידך גיסא, לא יכולתי שלא לשים לב ליסודות שליחותיים אותנטיים ביותר שעיצבו את המשימה הישראלית לאירוויזיון בהובלת נועה קירל. משימה, זו המילה. אומנם “רק” אירוויזיון, “רק” שיר, אבל אפשר ללמוד ממופע העוצמה הזה לא מעט.
שורשי ההצלחה הפנומנלית של קירל והצוות שלה ניכרו מאוד ברוח שאפיינה את תהליך היצירה, את חיפוש המוטיבים הקליטים והאקזוטיים לאוזן אירופית, את ההכנה לבמה, את איכות הביצוע – והמסר ששודר מהם לכל אורך התחרות אל העם שבבית. אני טוען, בהשראת האלוף הכהן, שאין ביצוע מוצלח של משימה כלשהי – בין אם היא אומנותית, צבאית או ניהולית – מבלי שיש מאחוריו ניצוץ. לתפיסתי, אותו ניצוץ מורכב משני חלקים משלימים: מנוע חלוצי שעומד לנגד עיניו של המבצע ודוחף אותו לחפש אמצעים מקוריים בדרך להצלחה; וחוויה שיתופית בסגנון שירות צבאי שהופכת ביצוע טכני לחוויה משחקית, חברתית ולאומית.
“הגענו” למקום השלישי, קירל מתרגשת בגאווה – לא “הגעתי”. הניחוח הישראלי של מאבק משותף מתוך תנאים בלתי אפשריים בלט מאוד ראשית כול במחויבות למשימה שנובעת מצורך בדנ”א הישראלי להישרדות משותפת. לא סתם היוצר דורון מדלי הקפיד למתוח קו מחבר בין ה”יוניקורן”, חד הקרן שהצופים האירופאים החילונים פירשו שמסתתר באדם הפרטי, לבין ה”יוניקורן” הישראלי הרחב יותר שקם כשיתר העמים העתיקים נופלים. חד קרן שגם בולט מעל יתר האומות בשיעור סטארט אפים בלתי פרופורציונלי לנפש ולצד זה, בניגוד לדעה הקדומה באירופה על סתירה בין הערכים, מחזיק דווקא בשיעור הילודה הגבוה ביותר במערב.
לא סתם המדינות שמחוץ לאירופה דירגו את קירל במקום הראשון בתחרות. ההבנה שהפעולה המצוינת איננה מנותקת מהקשר, והיא נעה על אדי הדלק של משפחה ויחד משותף, מובילה את קירל כפי שהיא מעידה לטגן שניצלים ביום שישי, להופיע מול מאות מיליוני אנשים ביום שלישי, ויומיים לאחר מכן להופיע באירוע בת מצווה בארץ. היא לא רואה נחיתות או עליונות של אף אירוע על משנהו – מה שמבליט עוד יותר את התמונה המלאה בעיניו של ישראלי לגבי מרכיבי ההצלחה, בניגוד לראיית המנהרה ממוקדת החומר הלימודי שמטופחת באירופה.
זהו יצר ההישרדות היהודי החזק שמגורה בראש ובראשונה ממעגלי איומים שאין לאף מדינה בעולם, ברחבי המזרח התיכון וברחבי הקמפוסים שוללי הלגיטימציה, ודוחף לאותה רוח חלוצית ישראלית ולציפוף שורות בקרב העם. זוהי זהו החיפוש הבלתי פוסק אחר המקורי והמעז שמושג בכוח משותף. אומנם יש מרחק גדול בין ביצוע שיר בתחרות לבין תחבולות מודיעיניות שמובילות לידיעות זהב מדהימות ומדויקות, להסתערות סיירת גולני בהפתעה על קן מחבלים בגיבוי שב”כ ומזל”טים, ליירוט רקטות בשמיים או לסטארט אפ שלוקח יוזמה ומפיץ פטנט ביו רפואי (גם במחיר של עבודה מסביב לשעון, במקום להקדיש את אחר הצוהריים לקפה בביסטרו בפריז או לבירה בפאב בליברפול) במקום להביט למעלה אל המדינה תוך ציפייה פסיבית לפתרון. יש הבדל, אבל כולם נובעים מאותו מעיין של רוח בשילוב הישרדות.
אף פעולה איננה עצמאית, אלא תולדה של תנאים מאפשרים – ואכן, אי אפשר לנתק את הביצוע המוצלח מהתנאים בסביבה שהולידה אותו. ראשית, ההופעה המרשימה והמלהיבה לכל הדעות באה עטופה בהדים של אמונה ופטריוטיות שבולטים בכל מקום שבו מסתכלים. “זה בדיוק מה שהקב”ה רצה”, מכריזה קירל וחוזרת חמש פעמים אחר “ונח מצא חן בעיני ה'”, לפי המלצתה של “דינוזאור” האירוויזיון, הזמרת גלי עטרי. קירל מתהלכת בכל מקום עטופה בדגל ישראל ומדגישה שהזכייה האמיתית שלה היא “להשאיר חותם ולייצג את המדינה בכבוד”, בעודה קורנת מגאווה ברגע הישראלי שבו הקהל המריע חיכה לה בחזרה מנתב”ג, כמו לילד שחוזר מהטיול שאחרי צבא.
לא לשם אירופה הולכת. למשל, עמיתים מגרמניה התנערו בפניי פעם מהזיקה ההיסטורית והלאומית שלהם לבאך, בטהובן, גתה ושילר – אין לי סיבה להתגאות בהם, הם הסבירו, כי “לא אני יצרתי את זה” ו”במקרה נולדתי באותו אזור חיוג שלהם”, תוך הזדהות עם ערכים אוניברסליים במקום פטריוטיזם גאווה לאומית. לא סתם כמחצית מהנסקרים בגרמניה ועוד יותר מזה בצרפת ובבריטניה חשים בושה או שילוב של בושה וגאווה לגבי המדינה שלהם; אך הצוות של קירל חזר והכריז, “דוז פואה לנועה ולעם ישראל”. דווקא בסביבה החילונית ביותר שיש באירופה, שמובילה תהליך התנערות שיטתי מלאום ומאמונה, מצליחה קירל לנצוץ בזכות ערכים אלו ממש.
ההישרדות שדוחפת לחלוציות בלטה לאור ואולי דווקא בעקבות המבצע בעזה, שרק במדינה כמו ישראל יכול להתנהל במקביל לענייני דיומא, וגרמה לקירל להעלות את דגל המדינה עוד יותר על נס. המורה שלי לפסנתר סיפר לי פעם על קונצרט באירופה שניגן בו בזמן שאימא שלו עמדה בפני ניתוח קשה. הוא דיבר איתה בטלפון מדוכדך – “איך אני יכול לנגן בזמן שאני יודע שאת במצב כזה?” אמא שלו ייעצה לו את מה שכל אומן צריך לשמוע לפני עלייה לבמה – “אז אני מציעה שתקדיש לי את הקונצרט”. הוא סיפר לי שזה היה הקונצרט המוצלח ביותר שהוא ניגן בו מעולם. כשקירל אומרת שמקור גאוותה הוא “לייצג את המדינה דווקא בתקופה כזאת” – זה בדיוק הניצוץ.
לבסוף, מילה על היחד המשותף. לאורך הביצוע בלטה מאוד החיבה האותנטית בין המבצעים, שבתור מבצע במסגרת הרכבים קאמריים אני יכול להעיד שהיא מרכיב מפתח בביצוע מוצלח. אי אפשר היה שלא להבחין בזה, במיוחד לאור העדות שלהם שקירל בחרה את הצוות מתוך האנשים שיש לה רקע משותף איתם. ההתלהבות הילדותית כמעט (במובן הטוב ביותר), שמאחוריה רקע משותף, מתאפשרת במיוחד במדינות כמו ישראל שיש לה צבא עם, ושבו כולם ממלאים משימה לא בצורה טכנית, אלא שיתופית ואמונית, הגם שהדבר נמצא לרוב בתת מודע אצל סדירניקים בגיל צעיר כזה.
הצלחה במשימה איננה רק מצוינות, היא גם הניצוץ – הטייס שנותן “כיף” לטכנאי לפני ההמראה, האנליסט במודיעין שמביא חטיפים למשמרת ומחלק לכולם, או כמו במקרה של קירל – חזרה על מילות השיר תוך כדי משחקי “כיפים” בחדר האיפור. אין ישראלי שלא מכיר את המשחקיות שדרכה מעבירים מסר בתנועת נוער או במעגלי אחים. זוהי אותה אמונה עם קריצה, שקשה מאוד למצוא בסביבות שאינן משלבות את העשייה הטכנית והמצוינת עם יחד צבאי, שעת ט”ש וההורים שבאים לביקור. הצלחה נובעת גם מתחושת יחד שבה אומרים “אחי” ולא “אדוני”, שוברת מחיצות ומתעלת את היחד החברתי לתועלת משותפת. אי אפשר לשקר לגבי האותנטיות שנשקפת מזה.
מכאן אני טוען שמודל צבא מקצועי, שמתגמל יחידים עבור מצוינות מדומיינת מבלי להכיל את האלמנט העממי, השיתופי וההיתולי, הוא הרסני לחברה שמבקשת הצלחה. אותה היתוליות הופכת משימה סיזיפית לחוויה מלהיבה, נותנת דלק לביצוע משימות כמעט בלתי אפשריות, מחזקת את הנפש בסביבות רחוקות וקשות, ומצופפת שורות אל מול אתגר, בין אם הוא במה בליברפול, יזמות סטארטאפיסטית, לוחמה בעזה או ארבע שעות שמירה באמצע מדבר פארן.
אז בעולם שמעודד מצוינות נטו, קירל הפכה את סוד ההצלחה לחוויה שלמה יותר, שמשלבת אמונה עם מקצועיות, קריירה עם משפחה תומכת והדגשת היחד המשותף במקום האני הפרטי. היא הצליחה לא רק משום שהייתה הופעה ברמה גבוהה שהציגה כושר שיא וסכין בין השיניים, לא רק משום שהצוות נמנע מתחפושות משונות ומעוררות תמיהה, ולא רק משום שהמשלחת הציגה עבודת צוות במקום זמרת בודדה במערכה. בתחרות של מדינות שרובן מתנערות ממושג הלאום, קירל יצאה לייצג מדינה. היא אומנם הביאה מקום שלישי ולא ראשון – אבל מבחינתה הישג תודעתי ויחד משותף שמוביל אליו מביאים תועלת וסיפוק גבוהים בהרבה. זה ההבדל בין ראיית מנהרה של המטרה שגוררת בעיקר שקדנות טכנית, לבין שדרוג היצירה עם נשמה.
הנוער והדור הצעיר חייבים להמשיך לספוג את הערכים האלה, של יחד משותף וצבא העם, במקביל לתוכניות מצוינות, מתמטיקה ומדעים. הדחף הישראלי לפרוץ את גבולות המסגרת ולחפש בחוסר סיפוק בולט במיוחד בתחרות משופעת חברות שמעודדות ניוון והנאה זמנית במקום ערכים על-זמניים של לאום וזהות. בתוך אוקיינוס של מוחצנות ואינדיבידואליזם, בלטו המשלחת הישראלית וקירל בראשה בתור פנינה של חלוציות.
אור יששכר | ראש מחלקת המחקר, “הביטחוניסטים”; פסנתרן, מלחין ויוצא הייטק
הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה
