האמריקאים אף פעם לא הצטיינו יתר על המידה ביצירת תנאים למימוש יעדי מדיניות החוץ שלהם. הדבר נכון ביתר שאת לגבי הניסיון האמריקאי להשפיע על הזירה הפנים-הישראלית. הכישלון האמריקאי להבין את התנועות הפוליטיות בישראל ואת דעת הקהל הישראלית מוביל למדיניות שגויה שמביסה את עצמה.
הסנאטור הדמוקרטי הבכיר ביותר ומנהיג הרוב בסנאט, צ’אק שומר, שידוע כידיד ותיק של ישראל, הפריד בנאום שנשא לאחרונה בין העם בישראל – והמחויבות שלו אליו – לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו ו”ממשלתו הקיצונית”, שמובילה מדיניות מזיקה לישראל. שומר ודמוקרטים תומכי ישראל אחרים, כמו הנשיא ג’ו ביידן, מציגים את עצמם בתור המגינים האמיתיים של ישראל. לדעתם, המשמעות היא שלפעמים צריך להגן על ישראל מעצמה. נימה זאת ניכרת מאוד גם בנאומי הנשיא ביידן וסגניתו קמלה האריס, שבהם הם מפרידים בין נתניהו לבין הישראלים עצמם, ומפנים את כעסם אל נתניהו וממשלתו.
הקריאה של שומר לנתניהו להתפטר על מנת שיוכלו להתקיים בחירות וההנהגה הישראלית תוחלף הייתה ביטוי לחוסר הבנה של דעת הקהל הישראלית. שומר איננו מבין שניסיון של התערבות חיצונית בזירה הפוליטית הישראלית אינו משהו שהישראלים ייקחו בקלות, וכך נוכחנו לראות שאפילו יריביו הפוליטיים המרים ביותר של נתניהו גינו את ניסיון ההתערבות של שומר בזירה הפוליטית הישראלית. לא רק שהדבר לא יחליש את נתניהו; זה בדיוק מה שמחזק את נתניהו ואת הנרטיב הפוליטי שלו. נתניהו מציג עצמו כמי שמגן על ישראל ושומר על האינטרסים שלה בבלימת לחצים בינלאומיים שיכפו עליה לקבל החלטות שנוגדות את האינטרס הביטחוני שלה. שומר כמובן לא מבין את הדבר הזה ולא מבין שפעולותיו רק מחזקות את נתניהו.
נתניהו – שם נרדף לכל מה ששנוא על השמאל האמריקאי
אי הבנה של דעת הקהל הישראלית קיימת בקרב ליברלים אמריקאיים בשל מספר סיבות. ראשית ליברלים תומכי ישראל לא אוהבים את נתניהו עצמו, בלשון המעטה. נתניהו הוא שם נרדף לכל מה ששנוא על השמאל האמריקאי: מנהיג שדומה לרפובליקן, מונע שלום, מחרחר מלחמה, מושחת, מפר זכויות אדם, וסמכותן מקביל למנהיגים סמכותניים אחרים כמו אורבן או פוטין. בעיני אותם חוגים, נתניהו הוא לא רק פוליטיקאי, אלא מושא מטאפיזי המכיל את כל הרעות החולות של העולם, ובכך הוא הפך לקונספט העומד בפני עצמו.
במעגלי שיח כאלה, נתניהו מוצג כפוליטיקאי שמוצמדות אליו כל הרעות של ישראל, והוא מושא דמוניזציה ששונאי ישראל בדרך כלל שומרים לישראל. במקום “ישראל” הם אומרים “נתניהו”. במקרים קיצוניים יותר של אנטישמיות רעילה, הדמונולוגיה האנטישמית מוצמדת ישירות לנתניהו, במקום ליהודים בצורה גלויה יותר, כמו הקריקטורה מהעיתון הקנדי שהציגה את נתניהו כערפד צמא דם. נתניהו הוא רדיואקטיבי מבחינת השמאל האמריקאי היהודי והשמאל הפרו-ישראלי, ברוח מאמריו של העיתונאי הליברלי-היהודי תומס פרידמן – שפעמים רבות משקף באופן הבוטה ביותר את הזרם הזה. לאורך שנים, נתניהו הפך גם להיות מושא הכעס והביקורת של תומכי ישראל ליברלים, אשר עושים הפרדה בין אהבתם לישראל עצמה לבין התיעוב למדיניות של ישראל שהיא שיקוף של נתניהו.
בין אם כתוצאה ממעשיו ובין אם לאו, נתניהו נהפך בעיני אותם מעגלים למחסום בפני שלום ויציבות באזור. לכן, לדידם רק דרך הזזתו מכיסאו יוכלו לתפוס את הנהגת המדינה קולות פרגמטיים יותר, המקובלים על וושינגטון, כדוגמת לפיד וגנץ, שיובילו לשינויים שאותם הממשל היה מקבל – כמו חיזוק הרשות הפלסטינית – כדי ליצור דימוי של שיפור המצב.
ביידן, שומר ודמוקרטים אחרים אינם מבינים שהמדיניות שממשלת ישראל בראשות נתניהו מובילה איננה גחמה פרטית שלו או של “ממשלתו הימנית קיצונית”, אלא מדיניות של לחימה שהייתה פחות או יותר זהה עבור כל אדם שהיה נבחר להיות ראש ממשלה בישראל. השאיפה להשמיד את גדודי חמאס ברפיח ולמוטט את השלטון הצבאי והאזרחי בעזה היא קונצנזוס מוחלט בישראל. לפיכך, כל ניסיון ליצור הפרדה בין האינטרס הישראלי למדיניות שמובלת ע”י הממשלה בראשות נתניהו עצמו נדון לכישלון וכל מדיניות שמתבססת על אי הבנה זו תיכשל.
ההפרדה בין נתניהו וישראל לא קיימת רק מחוסר הבנה בסיסי של דעת הקהל בישראל אלא גם נועדה לצורך יצירת איזון עדין בין ביקורת על ישראל והגנה על ישראל עבור הזירה הפוליטית הפנימית האמריקאית. ביידן ושומר מציגים את עצמם כדודים האוהבים מאמריקה שרואים את עצמם כמצילי ישראל מנתניהו, שמוביל את ישראל לאבדון עם מדיניות לא נכונה. זהו מסר שמתכתב גם עם הצדדים בשמאל שרוצים לראות את ביידן נוקשה יותר מול ישראל, אך לא בצורה כזאת שהייתה גורמת ליהודים ליברלים ודמוקרטים אוהבי ישראל לנטוש את ביידן.
חוסר הבנה של הממשל איננו מסתכם רק בזירה הישראלית, אלא גם בפרשנות של דבריהם על ידי אויבי ישראל ומנהיגים אזוריים אחרים. מנהיגי חמאס וחיזבאללה עוקבים כבר שבועות אחר ההתבטאויות של אנשי הממשל האמריקאי ובוחנים כיצד התמיכה בישראל נחלשת. זהו חלק מהאסטרטגיה ארוכת הטווח שלהם, וכל סיגנל מצד איש ממשל כמו שומר, שנושא נאום שמרמז על היחלשות התמיכה האמריקאית בישראל, רק מחזק את אויבי ישראל לא להתפשר מול ישראל משום שהלחץ האמריקאי יעשה את שלו. אמונות לגבי העתיד חשובות כמו המציאות בשטח – אם אויבי ישראל יאמינו שבעתיד מצבם יהיה טוב יותר, הם פחות ייטו לפשרות ויהיו יותר תוקפניים. אם אויבי ישראל יֵדעו שישראל תמיד תקבל את הגב של אמריקה הגדולה, הם יעשו חישוב ארוך טווח אם שווה בזמן הקרוב להיכנס למערכה ארוכה עם ישראל.
בשביל לנהל מדיניות אפקטיבית שמצליחה לשנות את המציאות לטובת אינטרס כלשהו, על מנהלי המדיניות קודם כול להבין נכוחה את המציאות הקיימת, גם אם היא אינה מתכתבת עם נרטיב פוליטי שנוח להם. מדיניות שנובעת ממשאלות לב ומכפייה של אמונות על המציאות לא זאת בלבד שתביס את המטרה שלה עצמה אלא גם תגרום לנזק כמעט בלתי הפיך.
מאמר זה פורסם במקור בYnetnews
הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה
