עם כאלה חברים אירופים, מי צריך אויבים

בין יום השנה ה-80 לכניעת גרמניה הנאצית וסיום מלה"ע השנייה ליום השנה ה-60 לכינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל וגרמניה, שיצויין השבוע, מיהר שר החוץ הגרמני החדש, יוהאן ואדפול, ימים ספורים לאחר כניסתו לתפקיד, להגיע בסוף השבוע האחרון לביקור בישראל. הייתה זו נסיעתו הראשונה אל מחוץ לגבולות אירופה והיא נועדה, בין היתר, להדגיש את הייחודיות ביחסים שבין שתי המדינות. ואדפול, חבר המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, הוא שר החוץ השמרני הראשון של גרמניה מזה 59 שנים ושר החוץ השמרני הראשון של גרמניה המאוחדת מחדש.

בגרמנית זה לא נשמע יותר טוב

השיוך המפלגתי השונה של שרי החוץ הגרמנים לא שינה את בסיס מדיניות החוץ הגרמנית, שהיא פרו-ערבית ולא אוהדת לישראל, בלשון המעטה, זאת למרות התמיכה ההצהרתית הטקסית במדינת היהודים. שרת החוץ היוצאת, אנלנה ברבוק, ממפלגת "הירוקים" סימלה היטב את הפער העצום הקיים בין הצהרות התמיכה הגרמניות בישראל לבין עמדותיה המעשיות של גרמניה. גם שגרירה הנוכחי של גרמניה בישראל, שטפן זייברט, שאינו איש משרד החוץ, המשיך את מדיניות קודמיו של התערבות פעילה ובוטה בענייניה הפנימיים של ישראל ואף הקצין מדיניות זו באופן שחורג מכל התנהגות דיפלומטית.

לכאורה, ניתן היה לצפות ששובו של שמרן לראשות משרד החוץ בברלין יהיה חדשה טובה מבחינתה של ישראל. בסך הכל, השמרנים הם אלו שכוננו את היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות לפני שישה עשורים. גם הקנצלרית השמרנית, אנגלה מרקל, הגדירה את קיומה של ישראל וביטחונה כחלק מהאינטרס הלאומי העליון (Staatsräson) של גרמניה – התחייבות מרשימה, אלא שעד היום לא יודעים בירושלים מה משמעותה המדויקת. הקנצלר השמרן החדש, פרידריך מרץ, נחשב אף הוא ידיד קרוב של ישראל. גם אם בחינת הצהרותיו של ואדפול בעבר העלתה שהאיש דוגל בהמשך המדיניות הביקורתית הגרמנית כלפי ישראל, ניתן היה לצפות ששר חוץ גרמני חדש יימנע – לפחות בחודשים הראשונים לכהונתו, מנקיטת עמדה נחרצת. זה לא קרה.

ואדפול הדגיש בירושלים את מחויבותה של ממשלת גרמניה החדשה – ממשלת "הקואליציה הגדולה" בין השמרנים והסוציאל-דמוקרטים, לכך שקיום ישראל וביטחונה הם חלק מהאינטרס הלאומי הגרמני. בהמשך ניסה – ללא הצלחה, להסביר את המחויבות הזו: "בכל מצב של סכנה (לקיום ישראל) או העמדה בספק של קיום זה גרמניה עומדת לצד מדינת ישראל באופן ברור. גרמניה תעניק כל סיוע חיוני כדי שישראל תוכל להגן על עצמה ועל אזרחיה מפני הטרור של החמאס או החיזבאללה או החות'ים. זה לא אומר, שביקורת כלפי התנהלות או התבטאויות של אישים ציבוריים, מפלגות וממשלה ייאסרו, כמובן בשני הכיוונים".

אמור לי מי הם חבריך

אלא שהצהרות לחוד ומעשים לחוד. מאז הצהרתה של מרקל בעניין ישראל והאינטרס הלאומי העליון של גרמניה, לא ניתקה ברלין את יחסיה עם מדינות המחוייבות להשמדתה של ישראל כאיראן, אלא המשיכה לטפח את הקשרים איתן. ברלין גם לא הפסיקה את מימון סוכנות "אונר"א",זאת למרות הראיות הרבות על מעורבותה בפעילות לחיסול ישראל. בנוסף, גרמניה לא שינתה באופן משמעותי את דפוסי הצבעתה במוסדות בינלאומיים באופן שיראה תמיכה ברורה בישראל. ברלין אף עצרה אספקת נשק לישראל מספר פעמים משיקולים פוליטיים. ממשלות גרמניה אמנם גילו רגישות רבה לחופש הביקורת כלפי ישראל, אך ישראלי שמעז לבקר את מעורבותה של גרמניה בענייניה הפנימיים של ישראל מיד מוכנס לרשימות שחורות של הממסד הגרמני. כל עוד הדברים הללו לא יתוקנו, מילותיו של ואדפול ריקות מתוכן.

גרמניה המודאגת

ואדפול הרשה לעצמו להביע "דאגה" מחידוש הלחימה העצימה של צה"ל ברצועת עזה ולקבוע: "אני לא בטוח, שכך ניתן יהיה להשיג את כל המטרות האסטרטגיות של ישראל או לשרת את ביטחונה של ישראל לאורך זמן". הוא קרא לחידוש "מו"מ רציני" על הפסקת אש, שתסלול את הדרך בפני אספקה רצופה לאוכלוסיית רצועת עזה, תוך שהוא מוסיף ש"מזה 70 יום לא נכנסת לעזה עזרה הומניטרית" וש"המצוקה האנושית" מחריפה מדי יום. הוא הדגיש, שיש צורך בפתרון פוליטי לבנייה מחדש על עזה ללא החמאס, כך שהרצועה לא תהווה איום מחודש על ישראל, ואמר שהתוכנית הערבית לשיקום הרצועה בשותפות הרשות הפלסטינית היא "נקודת יציאה" חשובה לתהליך זה. צריך, לדבריו, להיות ברור שרצועת עזה היא חלק מהשטחים הפלסטיניים.

ואדפול בירך על המחויבות ששמע מהצד הישראלי, שאיש מתושבי עזה לא יחוייב לעזוב את הרצועה ושנוכחות צה"ל באזור היא זמנית בלבד. "הפרספקטיבה של פתרון שתי המדינות היא ההזדמנות הטובה ביותר לחיים בשלום, בביטחון ובכבוד לישראלים ולפלסטינים", הצהיר שר החוץ הגרמני החדש, "אסור לפרק אותה באמצעות המשך מדיניות התנחלות המנוגדת לחוק הבינלאומי או באמצעות הכרה מוקדמת במדינה פלסטינית, שיכולה להתרחש רק בתום תהליך מו"מ מוצלח בין הצדדים".

כאב הראש הישראלי של הקנצלר מרץ

קיצורו של דבר: בגרמניה אין כל חדש. מה שהיה הוא שיהיה. אין כל הפנמה של השינויים התפיסתיים שחלו בחברה הישראלית לאחר ה-7 באוקטובר. אין כל ניסיון לחושב מחוץ לקופסה, כפי שעושה ממשל טראמפ. להיפך, מבין מילותיו של ואדפול עולה האשמה כלפי ישראל באחריות למצב הקיים, ומול דרישה מישראל להפסיק את מדיניות ההתנחלות, עומדת הבטחה מעורפלת לכך שלא תהיה הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית. בשם מי? לאלוהים הפתרונים. אם נוסיף לכך הצהרה חמורה מפיו של הקנצלר הטרי, פרידריף מרץ, שעות ספורות בלבד לאחר השבעתו. "ישראל גורמת לנו דאגות גדולות ביותר", אמר מרץ לאחר שנשאל בריאיון הטלוויזיוני הראשון שלו כקנצלר, מה תגובתו להצהרת רה"מ בנימין נתניהו לכך שישראל מתכננת להישאר ברצועת עזה. "צריך להיות ברור שעל ממשלת ישראל למלא אחר המחויבויות הנובעות מהחוק הבינלאומי ומחוקי המלחמה הבינלאומיים ולאפשר עזרה הומניטרית לרצועת עזה", הצהיר מרץ, "אנחנו רואים את ההתפתחויות של הימים האחרונים בדאגה רבה ביותר. לישראל עומדת הזכות להגן על עצמה מפני מתקפת ה-7 באוקטובר הברוטלית של מחבלי החמאס וכל מה שקרה לאחר מכן. אבל, ישראל חייבת להישאר מדינה שעומדת במחוייבותיה ההומניטריות, גם באזורים בהם מתנהלת כעת המלחמה האיומה הזו ברצועת עזה, היכן שמתנהל העימות החיוני עם הטרוריסטים של החמאס". אם נתרגם את הדברים למציאות: הצהרה בעייתית שכזו מעניקה למעשה גיבוי לכל ההאשמות המופרכות נגד ישראל על הפרת החוק הבינלאומי ודיני המלחמה הבינלאומיים.

עוינות בתפוצת נאט"ו

הרוחות הביקורתיות הנושבות מצד חברי הממשלה השמרניים בברלין מגיעות גם מממשלות ימין אחרות באירופה. שר החוץ ההולנדי, קספר ולדקאמפ – חבר מפלגת "החוזה החברתי החדש" המציגה את עצמה כשמרנית-חברתית, ובעבר כיהן שגריר ארצו בישראל – נוקט בימים האחרונים קו אנטי-ישראלי קיצוני בשם "המצב ההומניטרי בעזה", הפעילות הצבאית הישראלית בסוריה ו"אי השליטה על אלימות המתנחלים". הוא דורש מהאיחוד האירופי לקיים בחינה מחודשת של הסכם האסוציאציה עם ישראל, עליו מושתתים היחסים המיוחדים בין שני הצדדים. "המצב בעזה מחייב אותנו לנקוט צעד זה, הממשלה שלנו תציב גבול בעניין", הבטיח ולדקאמפ במכתב ששיגר לנציבה העליונה לענייני חוץ וביטחון של האיחוד האירופי, קיה קאלאס.
עמדות כאלו נשמעו עד כה רק מהמדינות הקיצוניות ביותר בעמדתן כלפי ישראל – אירלנד, ספרד וסלובניה.  שר החוץ ההולנדי אף זכה לגיבוי מלא מצד ראש ממשלתו, דיק סכוף, שנזף במנהיג המפלגה הגדולה בקואליציה – ידיד ישראל חירט וילדרס, על שביקר את עמדת השר.
גם בבלגיה לא נרשמו הפתעות חיוביות מדי. ראש הממשלה השמרני של בלגיה, השכנה, בארט דה וובר, הודה במהלך ביקור שערך לאחרונה בהאג, כי קיים "דיאלוג קונסטרוקטיבי" בין ארצו להולנד בעניין המצב בעזה, בכלל זה בעניין הצעתו של נשיא צרפת, עמנואל מקרון, להכיר במדינה פלסטינית בשולי ועידה של האו"ם שתיערך בחודש יוני הקרוב.

נורמליזציה גם באירופה

ההתפתחויות הללו מעידות על שינוי הולך וגובר לרעה ביחסי ישראל עם המחנה השמרני באירופה. כלומר, כיום לא רק השמאל האירופי הוא בעייתי מבחינתה של ישראל. הראייה לפיה ישראל היא הבעיה ולא הטרור ההשמדתי הפלסטיני הופכת למכנה משותף בין שמאל וימין שמרני באירופה. זהו מחיר של הזנחה ארוכת יומין מצד ישראל של החזית הדיפלומטית באירופה והתגייסות הדיפלומטיה הישראלית לקידום האג'נדה של הפלסטינים ולא של ישראל. האם התשובה לכך היא חיזוק ההתקרבות בין ישראל למפלגות הימין הריבוני באירופה? ישנן בקרב מפלגות אלו מפלגות שהן מאוד פרו-ישראליות. אך, ישנן גם מפלגות שעמדתן כלפי ישראל מעומעמת מאוד. נורמליזציה עם מפלגות אלו לא צריכה להיות בכל מחיר, אלא תוך עמידה ברורה על האינטרסים של ישראל.

על הכותב:

אלדד בק, עיתונאי וסופר. מכסה מזה ארבעה עשורים את המזה״ת ואירופה עבור כלי תקשורת שונים בישראל ובחו״ל. למד ערבית ומזרחנות באוניברסיטת הסורבון, פריז. ספריו: ״מעבר לגבול – ארצות אסורות, מסעות ומפגשים״ (2009), ״גרמניה, אחרת״ (2014), ״הקנצלרית – מרקל, ישראל והיהודים״ (2017), ״אלטרנטיבה – ימין חדש לגרמניה?״ (2022), ״פיוס מאוחר, סיפור היחסים הסוערים בין אוסטריה וישראל״ (2024).

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

קרדיט תמונה: מאיה לוין