איך מנצחים מלחמת דת?

המלחמה שבה אנחנו נמצאים היא במידה רבה מלחמת דת. ישראל לא נלחמת במדינות אויב: אלו התפוררו, איבדו ממד מרכזי בריבונותן או בחרו בהסדרה עם ישראל. ישראל נלחמת בארגונים – חמאס בעזה, חזבאללה בלבנון, מיליציות שיעיות בסוריה ובעיראק, חמושים באיו”ש, ח’ותים בתימן – שהמשותף לכולם הוא הבסיס הדתי. מאחורי הארגונים האלו עומדת מדינה, איראן, שגם היא מונעת מאידיאולוגיה דתית.

אך הבחירה באסלאם כזהות מובילה וכאידיאולוגיה פוליטית אינה הדרך היחידה הפתוחה בפני הערבים. זה לא תמיד היה כך, ואין הכרח שכך יימשך בעתיד. אם יבחרו הערבים בדרך אחרת אפשר יהיה להשיג שלום, ולנו יש חלק בתהליך.

תורכיה כמשל

בסוף המאה ה-17 הבינו העות’מאנים שאויביהם באירופה מתעשרים ממושבותיהם החדשות ומתעצמים בטכנולוגיות חדישות בעוד האימפריה שלהם נחלשת. העות’מאנים חתמו על חוזה קרלוביץ, השיגו תקופת שלום, ופנו לבצע רפורמה במערכת השלטון. תחילה הם האמינו שמספיק לתקן את הליקויים במערכות שהביאו להם תהילה בעבר, ובמשך זמן מה הדבר אף עלה בידם, אבל בסוף המאה ה-18 הם התעוררו וגילו להפתעתם שבעוד הם השתפרו מעט, מדינות אירופה התחזקו משמעותית והפכו למעצמות צבאיות וטכנולוגיות.

האירוע המכונן היה אובדנו המשפיל של חצי האי קרים לרוסים. העות’מאנים ידעו להפסיד בקרב ולוותר על שטח, אבל הפעם נאלצו לוותר על שטח מאוכלס במוסלמים. האמונה שלהיסטוריה יש כיוון אחד – האמונה שהאסלאם תמיד ילך ויתחזק – התנפצה, ועימה נשבר משהו עמוק בנפשו של העולם המוסלמי. השבר המשיך והחריף בגלל חולשתה הנמשכת של האימפריה, שאפשרה למעצמות המערב להתערב בענייניה. המצב החדש חייב רפורמות מסוג חדש, לא רק תיקון ליקויים בשיטה הקיימת, אלא אימוץ מודל חדש – מודרניזציה וחיקוי הדגם האירופי. העות’מאנים הבינו שמדינות אירופה אינן מחוזות נידחים של בורות וכפירה, שדינן להיכנע מפני ההתקדמות ההכרחית של האסלאם, אלא מעצמות שיש מה ללמוד מהן.

בתחילת המאה ה-19 החלו העות’מאנים ללכת בדרך החדשה. הם עודדו לימוד שפות זרות, פתחו שגרירויות בבירות אירופה, וארגנו את הצבא מחדש לפי דוגמה צרפתית. התהליך לא היה קל. הסולטאנים תומכי הרפורמות נאבקו באופוזיציה שראתה ברפורמות כניעה משפילה והודאה בנחיתות האסלאם. האימפריה אומנם עברה שינויים דרמטיים במשפט, בחינוך, במנהל ובייחוד בצבא, אבל ערכי החופש שהיו בסיס להתעצמות המערב – הומניזם וליברליזם – לא הכו שורש בתורכיה, ובוודאי לא בעולם הערבי תחת שלטונה (החלוקה המקובלת אצלנו בין תחום המעמד האישי, שנקבע לפי החוק הדתי, ובין המשפט הכללי החילוני היא מורשת עות’מאנית של פשרה בין הרפורמיסטים בזרוע הצבאית והמנהלית של האימפריה ובין הדתיים שבה).

אחרי מלחמת העולם הראשונה עברה תורכיה מהפכה; נקבעה חוקה חילונית ומערבית, והכוח לשמור עליה ניתן לצבא. במסגרת המהפכה בוטלה הח’ליפות, שבלעדיה אין השלטון לגיטימי בעיני המוסלמי המאמין, ובתגובה הוקמה תנועת האחים המוסלמים כדי לחדש את המדינה האסלאמית. העמים הערביים שהיו באימפריה העות’מאנית חולקו בין הבריטים לצרפתים, ונחשפו בעל כורחם למערב ולערכיו. מאז, במשך יותר ממאה שנים, מתחולל בליבו של הערבי מאבק בין הרגש הדתי, שמרחיק אותו מקבלת ערכי המערב הכופר, ובין ההודאה בתבוסה ובנחשלות שדוחפת אותו לאמץ נורמות מודרניות.

למה הערבים חוזרים לאסלאם?

קשה למצוא פשרה בין האסלאם הקיצוני לעולם הערכים המערבי. האסלאם מאמין שכל מה שראוי כבר נמסר מאלוהים ומוחמד נביאו במאה ה-7, ומאז נשאר רק מקום לפרשנות והתאמה לנסיבות. המערב קורא לאדם להשתמש בשכלו כדי לעצב את העולם כמקום טוב יותר.

המפגש עם המערב השפיע על חלק מהערבים, שאימצו את רעיון הלאומיות המודרני, המנוגד לאסלאם, ויצרו את מדינות ערב. בעיני הערבים המודרניים הקיצוניים היה האסלאם המקור לנחשלות, ובעיני המתונים הייתה האשמה בגרסה הקפואה והקיצונית שלו. התנועה הלאומית הפלסטינית ומפלגת איסתיקלאל שחוללו את המרד הערבי הגדול בימי המנדט היו חלק מהתהליך הזה, וכך גם גלגולה של התנועה הזו בארגונים הפלסטיניים שלחמו בישראל אחרי הקמתה: הפת”ח החילוני והלאומי, החזית העממית והחזית הדמוקרטית הקומוניסטים. מול אלה עומדים, כשותפים למלחמה בישראל וכאויב אידיאולוגי ליום שאחריה, החמאס והג’יהאד האסלאמי הפלסטיני, שניהם ארגונים דתיים. היעד של החמאס ושל התנועה האסלאמית בישראל הוא מדינת אסלאם שבה שולטת ההלכה המוסלמית, מתבטלים ההבדלים בין הלאומים, וגם הכופרים חיים תחת הגנת השלטון, אך כאזרחים מושפלים ונחותים.

תהליך המודרניזציה יכול היה להצליח, אלא שמאז קרו אירועים שהחלישו את המודרניים וחיזקו את התנועות הדתיות. מלחמת העולם השנייה העמידה את המערב ותרבותו באור נלעג, והמשבר הרוחני שעובר עליו – הפוסט-מודרניות, הפרוגרסיביות והמתירנות – חיזק את התיעוב מהמערב ואת הנטייה לחזור לאסלאם. המשטרים הערביים החדשים שקמו אחרי המלחמה, שחרטו על דגלם סוציאליזם ולאומיות ערבית, רעיונות מערביים אנטי אסלאמיים מובהקים, לא די שהיו דיקטטורות מושחתות ולא חילצו את הערבים מעוני ונחשלות, אלא גם הוסיפו להשפלה את התבוסות מול ישראל במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים ואת חוסר האונים מול העוצמה המערבית בלוב ובעיראק. המשטרים הלא-אסלאמיים האלו הבטיחו להעלות את קרנם של הערבים וכשלו, ואז ניסו לזכות בלגיטימיות על ידי המלחמה בישראל וכשלו, והעם הערבי גמל להם בסולידריות עם התנועות האסלאמיות וכן באביב הערבי. סיסמת האחים המוסלמים, “האסלאם הוא הפתרון”, ניצחה.

התהליך הזה, חזרה לאסלאם, מעביר את הכוח ממדינות הלאום הכושלות לארגונים אסלאמיים שנתפסים כאותנטיים. באופן פרדוקסלי הייתה ישראל, שהביסה את המשטרים הערביים הלא-אסלאמיים ובכך פגעה ביוקרתם, לקטליזטור שהאיץ את החזרה לאסלאם, נטישת המודרניזציה וניצחון האחים המוסלמים.

הניסיון להסדרה בהסכמי אוסלו היה יכול להצליח אילו פנו הערבים לדרך המודרניזציה. בדרך הזו יש מקום למדינת לאום, ליחסים של שוויון עם בני דתות אחרות, ולפיתוח אישי וכלכלי. בפועל, התנועה הלאומית הפלסטינית אכזבה את בני עמה, פנתה לשחיתות ולדיקטטורה, וניסתה לזכות בלגיטימיות על ידי מאבק של הכול-או-כלום מול ישראל. התהליך הזה הביא לפלסטינים תבוסה והשפלה בשנית, והתוצאה היא התחזקות האסלאם – שאותה מנצלת איראן במאבקה להתפשטות המהפכה האסלאמית ולהשמדת מדינת ישראל.

אפשר להביס רעיון

מלחמת הדת שבה אנחנו נמצאים אינה מלחמה בין דתות, אלא מלחמה בין מדינת ישראל לבין ארגונים מוסלמיים דתיים. הארגונים האלו נשענים על אמונתם של מוסלמים שאותם ארגונים דתיים יכולים לחלץ אותם ממצבם ולהביא להם כבוד – ואם אפשר גם רווחה. אי אפשר להביס את רעיון האסלאם, וגם אין לנו כליברלים ודמוקרטים עניין בזה, אבל אפשר לשבור את האמונה הפוליטית שבכוח הארגונים האלו להביא לערבים כבוד ורווחה.

אידיאולוגיות אינן נצחיות. כוחן והשפעתן משתנים במהירות. הקומוניזם למשל לא מת, הרעיונות של מרקס לא הוכחו כשגויים, אבל רובנו לא מאמינים שהרעיון הזה הוא הדרך הנכונה לבנות חברה טובה. כך גם הרבה רעיונות אחרים: נאציזם, פאשיזם, מלוכנות, מדינת הלכה קתולית או יהודית. רעיונות אחרים כמו מדינת רווחה סוציאליסטית נחשבים היום במערב מובנים מאליהם, אבל אינם נצחיים וּודאי לא מובנים מאליהם. הרעיון של מדינת לאום, שהיה מקובל ללא עוררין עד לפני שנים מועטות, נלחם היום על נפשו כנגד רעיונות של רב-תרבותיות וזכויות אדם אוניברסליות.

השינויים בעולם המוסלמי – הרפורמות של המאה ה-19, ניצני המודרניזציה בתחילת המאה ה-20 וחזרת האסלאם בסוף המאה ה-20 – היו כולם תוצאה של תבוסה והשפלה. ההשפלה מחוללת שינוי חברתי, והיא שונה מאוד מהפסד במלחמה שמייצר שקט זמני עד לשינוי ביחסי הכוחות. ההתקפה של חמאס בשמחת תורה זקפה את קומתו של הערבי, הוכיחה לו שבכוחו לנצח צבא מערבי, וחיזקה את יוקרתם של הארגונים האסלאמיים. את היוקרה הזו עלינו למחוק, ולהביס את חמאס עד שהסיסמה “האסלאם הוא הפתרון” תהפוך לנלעגת ומנותקת מהמציאות, ונושאיה יהיו מושא לבוז ולהשפלה בקרב תושבי עזה והמוסלמים בכלל.

צריך לנצח בקרב על הכבוד

על התנועות הדתיות לספוג מפלה. לא רק הערך הצבאי חשוב אלא גם הערך הפסיכולוגי: ההשפלה, הייאוש, החיפוש אחר משהו שיביא כבוד. המנהיגות הצבאית והפוליטית שלנו לא רגילה לחשוב במונחים של כבוד. במגעים שלנו עם הערבים אנחנו מוכנים לוותר על כבוד כדי להשיג ביטחון או אפילו שקט קצר טווח, אבל האסטרטגיה הזו היא טעות. כל ויתור על כבוד מאריך ומסבך את המלחמה ומרחיק את השלום.

הערבים מרבים לעלוב בנו. הרשות הפלסטינית מגדפת את ישראל בביטויים חריפים מאוד, וכך גם ירדן ומצרים. שני המשטרים מרבים לתאר את ישראל כגזענית, פושעת מלחמה, פאשיסטית, בלתי לגיטימית וכובשת. ישראל שומעת את ההאשמות וההשמצות האלה ולמעשה לא מגיבה – כדי לא ליצור מתח. אסירים פלסטינים משוחררים זוכים לכבוד ותהילה ממנהיגים ערבים, וישראל לא מגיבה כדי לא להפר את השקט. דרשנים בהר הבית ובמסגדים חשובים אחרים מתריסים נגד המדינה ונגד היהודים, והמשטרה מבליגה. מצרים מדברת אלינו בלשון של איום ופקודה, וישראל שותקת. כל הבלגה כזו היא רווח של נקודה לתנועות הקיצוניות, במערכה שהן מנהלות כדי להביא תהילה לאסלאם ולערבים ולהציג את ישראל והיהודים כנחותים.

כדי לנצח את התנועה האסלאמית צריך לנצח בקרב על הכבוד. בראש בראשונה מגיע הניצחון דרך הנחלת תבוסות בקרב, שאותן צריך לפרסם. כך צריך להגחיך גם את ההנהגה ואת הדרשנים המסיתים על ידי חשיפת השחיתות הכספית והמוסרית שלהם. הניצחון מגיע דרך תגובה מכובדת לכל השמצה ושקר של המשטרים שנמצאים איתנו בשלום. אם נגרום לערבים להוסיף את המלחמה באחים המוסלמים לרשימת התבוסות המשפילות שלהם – הארגונים האסלאמיים יאבדו את מקומם ויקום כוח אחר.

במקביל צריך לזכור שגם הציונות אינה נצחית ושמעמדה לא מובטח. הציונות גם היא רעיון, חלק מרעיון הלאומיות. בעבר היא זכתה לכבוש את ליבו של העם היהודי, והיא יכולה להפסיד במאבק לרעיון אחר. אם יצליחו אויבינו להשפיל אותנו, להתיש ולייאש אותנו, ולגרום לנו לאבד את האמונה בצדקת דרכנו, אזי עלולה הציונות לא להאריך ימים. גם במאבק הזה ויתור על כבודנו לא מוסיף נקודות. אף אחד לא רוצה להילחם למען מדינה שאפשר להציגה כפושעת מתועבת. כשחוזרים על שקר מספיק פעמים הוא הופך להיות אמת. כבר היום אפשר לראות את החלשים שבינינו נכנעים לתעמולת הייאוש ומוותרים על המלחמה. עלינו לחנך, לתחזק, לדבר בשפת הנוער ולצרוב את האמונה בצדקת הדרך. מחנכים שמייצגים את האו”ם או מציגים לנוער את כל הצדדים ומשאירים לו להחליט החלטה מושכלת – אינם טובים לנו; הם מייצרים נוער מבולבל שדרכו אבודה. אפשר וצריך להמשיך את סיפור ההצלחה מעורר ההשראה והגאווה של התנועה הציונית, ולחנך לאורו.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה