התחושה שליוותה את הימים שלאחר ה-7 באוקטובר 2023 הייתה דכדוך וחוסר ידיעה כיצד בדיוק נצליח לנצח את המערכה. עכשיו, כשחמאס כבר פורק כגוף צבאי וחיזבאללה סופג פגיעות קשות – לא זו בלבד שניצחון ישראל מתחיל להסתמן באופק, אלא שכבר אפשר להתחיל לחלום על השגשוג שיביא איתו היום שאחרי.
למרות האופטימיות המתגבשת, אסור לשכוח שיש לפנינו מערכות חשובות ואיומים מרובים, ושאי אפשר להכריע באופן חד-משמעי לאן מלחמת “חרבות ברזל” עוד צפויה להתפתח.
רוב ההחלטות היו נכונות: המלחמה בהסתכלות לאחור
אסון ה-7 באוקטובר הביא עימו הרבה בלבול וחוסר בהירות, אבל דבר אחד היה ברור כבר למן ההתחלה: המלחמה הזאת הולכת להיות ארוכה. היו לכך שתי סיבות מרכזיות – הראשונה היא שעזה הייתה מלאה במנהרות תת קרקעיות, ופירוק התשתיות ברצועה הצריך טיפול שיטתי ומורכב. הסיבה השנייה קשורה במצב הכוחות והחימוש של צבא היבשה. בעשורים האחרונים נסגרו בצה”ל מספר אוגדות מילואים, והיקף החימוש שעמד לרשות הצבא היה קטן יחסית. לאור מציאות זו, לא הייתה אפשרות להילחם במקביל באופן עצים במספר חזיתות, וישראל נאלצה לקבל החלטה להיות במתקפה בעזה ובמגננה בכל יתר הגזרות. דירוג הלחימה הביא לכך שרק לאחר 11 חודשים, המדינה וצה”ל העבירו את כובד המשקל מהדרום לצפון.
כאשר בוחנים את התנאים שבהם נכנסנו למלחמה, אפשר לומר שהלחימה נוהלה ברובה בצורה מוצלחת, ושמרבית ההחלטות שהתקבלו היו נכונות. עם זאת, יש לפחות שלוש נקודות שבהן היה כדאי לפעול אחרת.
ראשית, מוטב היה לשמר את הלחץ המבצעי שהפעלנו על חמאס בראשית המלחמה. מערכת הביטחון שחררה בשלב מוקדם יחסית היקפים גדולים של כוחות מילואים, וייתכן שאם היא לא הייתה עושה זאת, היינו יכולים ללחוץ על חמאס יותר ולקצר את הלחימה בעזה.
שנית, הכניסה לרפיח ולציר פילדלפי נעשתה בשלב מאוחר מדי. השליטה הממושכת של חמאס בציר הותירה לו צינור חמצן פתוח, ואפשרה לו להמשיך להתעצם דרך סיני. אם היינו קוטעים את הצינור הזה כבר בימים הראשונים למלחמה, כל מהלך הלחימה היה נראה אחרת.
הנקודה השלישית, שעד היום לא מטופלת כנדרש, היא השליטה בציוד ההומניטרי שנכנס לעזה. הציוד, שנועד להגיע לתושבים מגיע בפועל לפעילי חמאס ובכך גם מאפשר לארגון להתחזק וגם משמר את כוחו השלטוני מול האוכלוסייה העזתית.
הלם ומורא: מצב המלחמה כיום
החזית הדרומית
בתחילת המלחמה העריך פיקוד דרום שייקח לו כשנה לפרק את חמאס כגוף צבאי, והיום אנחנו אכן נמצאים במקום שבו חמאס איבד את מרבית יכולותיו הצבאיות, ולראיה – יכולותיו לשגר רקטות לשטח ישראל התמעטו באופן ניכר.
אופי הלחימה בעזה כיום שונה מזה שראינו בתחילת המלחמה. בחודשים הראשונים נדרש צה”ל לפעול בעצימות גבוהה, עם סדר כוחות גדול ומתקפות משולבות. כמו כן, הוא נדרש לפעול באופן שיטתי – כלומר לעבור רחוב-רחוב ושכונה-שכונה במטרה לחסל את המחבלים ולהשמיד את התשתיות. היום, רוב הלחימה בעזה מתבצעת בפשיטות נקודתיות ובהתקפות מדויקות בשילוב כוחות של חיל האוויר. במקביל לכך, אנחנו רואים פעולה שיטתית של חיסול בכירי חמאס. רוב הבכירים בארגון, כולל איסמעיל הנייה ומוחמד דף, כבר חוסלו. חיסול הבכירים מחליש את הארגון לא רק צבאית אלא גם שלטונית, והוא חלק חשוב בסיכול האפשרות שחמאס יתחזק שוב בהמשך.
החזית הצפונית
בחודש האחרון מתרכזת רוב הלחימה בגבול לבנון. אנחנו רואים בצפון שיטת פעולה שמזכירה את הדוקטרינה הצבאית שפותחה בארה”ב בסוף שנות ה-90, אשר נקראת “הלם ומורא”. הרעיון שעומד מאחורי הדוקטרינה הוא להפחיד ולהחליש את האויב עד שהוא יאבד רצון להילחם. בהתאם לגישה זו חוסלו כבר בשלב מוקדם של הלחימה כמעט כל הבכירים בארגון, ובראשם חסן נסראללה.
מעבר לכך, צה”ל נוקט סדרת פעולות יוצאות דופן שמערערות את חיזבאללה. בולטות במיוחד הן המתקפות על הביפרים ומכשירי הקשר של פעילי הארגון, אשר מיוחסות לישראל. פעולות אלו פגעו בבת אחת באלפי מחבלים שחלקם הגדול מכוחות רדואן – יחידת העילית של חיזבאללה. מעבר לפגיעה הפיזית במחבלים, הפעולות גם הטילו מורא רב והוכיחו עד כמה הארגון הזה חדיר. במקביל לכל זאת, אנחנו גם רואים מתקפות בלתי פוסקות מצד חיל האוויר הישראלי, אשר פוגעות בתשתיות של חיזבאללה ושוללות מהארגון יכולות משמעותיות.
השאיפה של ישראל היא שרצף הפעולות הללו ידחף את חיזבאללה לסגת באופן מוחלט מדרום לבנון ולהפסיק את הירי על ישראל – שני התנאים הדרושים להחזרת תושבי הצפון לבתיהם. עם זאת, ישראל לוקחת בחשבון שחיזבאללה ימשיך להילחם בכל זאת, ואז לא יהיה מנוס מתמרון קרקעי בדרום לבנון.
תמרון כזה, אם אכן יתרחש, יהיה שונה מהתמרון שראינו בעזה. מצד אחד דרום לבנון הוא אזור משמעותית פחות צפוף מעזה, ורוב התושבים שהתגוררו שם כבר נמלטו מהמקום כך שיהיה פחות חיכוך עם אוכלוסייה אזרחית. עם זאת, הטופוגרפיה של דרום לבנון עשויה להיות מאתגרת יותר, מעצם זה שמדובר בשטח הררי ובו צמחייה סבוכה. חשוב להדגיש כי בדומה לחמאס, גם חיזבאללה שכלל את יכולותיו התת-קרקעיות, ואנחנו יודעים שרבים מנכסיו האסטרטגיים של הארגון – לרבות מפעלי נשק ובסיסים – נמצאים מתחת לאדמה. אם כך, גם בדרום לבנון יש להיערך ללחימה מורכבת, שלפחות בחלקה תתרחש במנהרות.
צונאמי לא עוצרים עם כפית: מסקנות חשובות משנת המלחמה
ב-7 באוקטובר אשתקד חטפנו מכה נוראית, אך המכה הזאת העירה את מדינת ישראל מתרדמת ארוכה והבהירה לה את גודל האיומים שמולם היא ניצבת. עם הזמן, ההבנה הזאת נשחקה בקרב חלק מההנהגה והציבור, והיום אנחנו שומעים קולות שמנסים להחזיר אותנו שוב למדיניות עצימת עיניים.
בשביל להבטיח את ביטחון ישראל לדורות, מדינת ישראל – הן ברמת ההנהגה והן ברמת החברה – מוכרחה לפעול בכמה מישורים:
- שמירה בלתי מתפשרת על ביטחון החוץ: ראשית עלינו להתמודד עם האיומים המיידיים שנשקפים מצד חמאס, חיזבאללה ואיראן, אולם הסיפור לא מסתיים כאן. עלינו לעדכן את תפיסת הביטחון הלאומי המיושנת שלנו, ולהבין ש”התרעה, הרתעה והכרעה” הן לא חזות הכול. תפיסת הביטחון של ישראל מוכרחה להכיל רכיב של אפס סובלנות לקיומם של צבאות טרור על גבולותינו, ולמגר כל כוח טרור שרק מתהווה. לא ייתכן שנקבל מצב שבו 50 אלף מחבלים חמושים נמצאים 100 מטרים מהגדרות שלנו – זה צונאמי, וצונאמי אי אפשר לעצור בכפית וגם לא בכף.
- חיזוק המשילות וביטחון הפנים: לצד האיומים הנשקפים מחוץ, אל לנו לשכוח שהסכסוך הישראלי-ערבי, שמלווה אותנו כבר 100 שנה, עדיין קיים. מדינת ישראל מוכרחה לטפל בנושא המשילות בפנים הארץ, ולהבטיח שכל תושב יהודי בישראל ירגיש בטוח בארצו.
- מאבק בדה-לגיטימציה ואנטישמיות: כבר שנים שאנחנו מתמודדים עם פעולות הסתה שמנסות ליצור דה-לגיטימציה של ישראל ולעורר את האנטישמיות בכל רחבי העולם, ומאז פרוץ המלחמה המגמה הזאת רק הולכת ומחריפה. מדינת ישראל צריכה לטפל בכוחות שמחוללים את הפעילות האנטי-ישראלית באו”ם ובבתי הדין בהאג, ומעודדים הפגנות וגילוי אנטישמיות ברחובות ובאוניברסיטאות – כוחות שבראשם עומדת הרשות הפלסטינית. לצערנו, מדינת ישראל טרם גיבשה אסטרטגיית פעולה קוהרנטית נוכח הבעיה החמורה.
- כינון אתוס לאומי משותף: עלינו לאחד את העם מול הערכים הבסיסיים שעליהם מדינת ישראל מושתתת, ומול האתוס היהודי-ציוני שמתואר באופן נפלא במגילת העצמאות. אחדות השורות היא לא מותרות אלא תנאי הכרחי על מנת להבטיח את ביטחוננו וקיומנו, כי בלי ערכים ובלי אתוס, שום טנק או מטוס לא יוכלו לעזור.
- ביסוס חברה מגויסת: במדינת ישראל אין אפשרות לא לשרת, ולכן עלינו לכונן כאן חברה מגויסת שבה שותפים כל אזרחי המדינה. לצד זאת, חשוב להדגיש שאין זה אומר שעלינו להפוך לספרטה. ישראל היא לא אומה שמקדשת כוח ואלימות, אלא דווקא אומה שמאדירה את התרבות והחדשנות, וזה איזון חשוב שכולנו צריכים לקיים כפרטים וכחברה.
כגודל הניצחון גודל השגשוג: ישראל ביום שאחרי
הניצחון שהתקשינו לראות לפני שנה הולך ומתגבש לנגד עינינו, גם אם הדרך עדיין ארוכה. כיום – לאחר המהלומות הרבות שהנחתנו על חמאס וחיזבאללה – רוב הציבור הישראלי מאמין שיש ביכולתנו להשיג ניצחון בכל החזיתות.
אנחנו בתנועת הביטחוניסטים לא רוצים להסתפק רק בניצחון, אלא שואפים לראות כאן שגשוג וצמיחה. התפיסה שלנו היא שככל שהניצחון שישראל תשיג במלחמה יהיה גדול יותר, כך יהיה גם השגשוג שלה לאחר המלחמה. כשמדינות העולם, ובהן מדינות האויב שלנו, יראו את כוחנו, זה יהווה זרז לחתימה על הסכמי שלום ולביסוס קואליציות חזקות. נוסף על כך, הכלכלה תשתקם ותפרח, תהיה עלייה המונית למדינה, ונראה גם זינוק בשיעור הילודה כפי שלרוב קורה אחרי מלחמות.
בשביל להגיע לתור הזהב המיוחל עלינו לשמור על סבלנות ונחישות, להיות מאוחדים, ולא להוריד את הרגל מהגז עד שאנחנו לא מסיימים לטפל בכל האתגרים שעוד ניצבים לפנינו.
