אם תקראו את עקרונות היסוד של תנועת הביטחוניסטים, תמצאו שם, בין השאר, את העיקרון הבא: "הביטחוניסטים אינה תנועה פוליטית. היא פתוחה לכל אדם המאמין בערכי היסוד שלה". ומהם ערכי היסוד האלה? כולם נוגעים אך ורק לעקרונות ביטחוניים. למה, אם כן, נשמעות מעת לעת טענות כי תנועת הביטחוניסטים היא "תנועת ימין"? כי הציונות הפכה לעניין פוליטי. ובדיוק כדי להילחם בתופעות כאלה קמה התנועה.
קומת הערכים וקומת המעשים: אל תערבבו
לעקרון הניטרליות הפוליטית של תנועת הביטחוניסטים יש סיבה חשובה. התנועה עוסקת בשאלה הלאומית הגדולה מכולן: כיצד להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. שאלה כזאת אי אפשר להכניס למגירה פוליטית, כי זאת שאלה קיומית שנוגעת בחיים של כולנו.
לפי תפיסת התנועה, התובנה העומדת ביסודו של ביטחון ישראל היא האמונה הבסיסית בזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל, ובמילים אחרות: ציונות. אמונת הבסיס הזו לא שייכת לימין או לשמאל.
הפוליטיזציה של הציונות נובעת מערבוב של שתי קומות שאמורות להיות נפרדות – קומת הערכים וקומת המעשים. בקומת הערכים אפשר להאמין בזכותנו המלאה על כל חלקי הארץ, ובקומת המעשים אפשר למצוא פתרונות פרגמטיים כמו ויתור על חלקים מהארץ, כל עוד הדבר תורם לביטחוננו. עם זאת, ברגע שמוותרים על חלקים מהארץ מתוך אמונה שבכלל אין לנו זכות עליהם – פה כבר נוצר פירוק של הרעיון הציוני עצמו.
דוגמה מצוינת להמחשת ההבדל שבין ערכי יסוד לפתרונות מעשיים אפשר למצוא בסיפור חורבן בית המקדש השני. רבן יוחנן בן זכאי הסתכל על החורבן, ובתגובה החליט לעזוב את ירושלים ולשקם את חיי התורה ביבנה. כשישים שנים מאוחר יותר בא רבי עקיבא והסתכל גם הוא על חורבן הבית. בשונה מרבן בן זכאי, רבי עקיבא החליט שמול מציאות כזאת מוכרחים למרוד.
כשבוחנים את שני האישים הגדולים האלה, האם אפשר להאשים את אחד מהם בכך שהוא אינו ציוני? התשובה היא כמובן לא. גם לרבן בן זכאי וגם לרבי עקיבא היה ברור למי הארץ שייכת, אך כל אחד מהם בחר בדרך פעולה שונה.
באופן דומה, גם היום אנחנו יכולים לשמור על ערך הבסיס המשותף שלנו כעם – הציונות – ועדיין לצדד בפתרונות מדיניים וביטחוניים שונים. ברגע שנבין שאין סתירה בין השניים, ושציונות היא ערך ולא עמדה פוליטית, נוכל לגשר על הרבה פערים שמאיימים לפרק אותנו.
למה לי פוליטיקה עכשיו: תהליך הפוליטיזציה של הציונות
כבר מראשית התנועה הציונית ראינו הרבה מאוד זרמים, כמו הזרם הרוחני, הזרם המדיני והזרם הדתי. למרות השוני והמחלוקות בין הזרמים, כולם הבינו את מהותה של הציונות: הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
בשנים הראשונות של מדינת ישראל, הציונות הייתה קונצנזוס, ואם קמה לה התנגדות בקרב העם היא הייתה מאוד בשוליים. רק לקראת שנות השבעים–שמונים התחלנו לראות מגמה משמעותית של פוליטיזציה, וטענות שלפיהן הציונות היא לא ערך אלא דעה פוליטית.
הפוליטיזציה הזאת גם הביאה לשינוי באופן שבו התייחסנו לצה"ל. אם עד לאותו שלב נהגנו לראות בו צבא "משחרר", לפתע הוא נעשה צבא "כובש". חשוב להבין שלא מדובר בשינוי סמנטי בלבד, אלא בשינוי תפיסתי עמוק שמערער על עצם זכותנו על הארץ.
אם יש משהו אחד שמתנגדי הציונות הצליחו לעשות זה לשתול גם בקרב היהודים עצמם את הרעיון שהציונות היא לא ערך יסוד אלא עמדה פוליטית. הרעיון הזה יכול לסכן את מדינת ישראל קיומית, כי ברגע שמתנתקים מהסיבה למה אנחנו פה, אי אפשר לגייס את הכוחות להקריב ולהילחם למען המדינה.
הרעיון הזה גם יוצר פילוג בקרב יהודי העולם. כיום, רבבות יהודים בעולם מתנכרים למדינת ישראל ולערכיה הבסיסיים ביותר. צריך להחזיר את הציונות למרכז הבמה היהודית, ולהבהיר ליהודי העולם שהם לא צריכים לוותר על זהותם כדי לפתור בעיות. למעשה, אסור להם לעשות זאת.
אין חצי רעיון: הציונות היא נרטיב שלם
אזרחים רבים במדינת ישראל מעידים על עצמם שהם: "ציונים, אבל…". מובן שמותר להסתייג, ואפשר להחזיק בדעות שונות, אבל אי אפשר להיות ציונים למחצה. הציונות היא ההכרה בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל – ובהכרה הזאת אפשר להאמין או לא להאמין. אין אמצע.
כאשר מבינים שהציונות היא נרטיב שלם, אז מתברר גם שאי אפשר לטעון שליבת הארץ, שבה התרחשה כל ההיסטוריה שלנו, היא שטח כבוש שלא קשור אלינו. טענה כזאת היא מסוכנת גם ברמה הערכית וגם ברמה הביטחונית. מבחינה ערכית, זה מפרק את הרעיון הציוני, כי איך אפשר לטעון שחלק מהארץ כן שייך לנו וחלק לא?; מבחינה ביטחונית, הוויתור המיידי על אזורים שלמים ומהותיים בארץ לא משאיר מרחב תמרון ואפשרות לבצע מהלכים שיבטיחו את ביטחוננו וקיומנו.
חשוב להבין שאי אפשר להסביר בצורה הגיונית שתל אביב כן שלנו אבל שילה לא. הרי מה זה משנה אם אחת נכבשה ב-48' ואחת ב-67'? קווי סיום הלחימה של מלחמות ישראל הם קווים אקראיים. נניח, לצורך הדיון, שב-48' היינו מצליחים לכבוש גם את כל יו"ש – האם אז כולם היו מסכימים שהאזור שייך לנו?; ולחלופין, אם היינו כובשים את יפו רק ב-67', אז היא הייתה נחשבת לשטח כבוש? השיח הזה, אפילו ברמה הלוגית, פשוט לא תופס.
בשונה מהציונות, שהיא רעיון שלם ועגול, האנטי-ציונות היא רעיון מחורר; מוצר פגום שאי אפשר לשווק.
סוגיית הביטחון אינה פוליטית – היא קיומית
התפיסה שלפיה אנחנו מוכרחים להפריד בין הזהות והערכים שלנו לבין פתרון בעיות נמצאת בבסיסה של תנועת הביטחוניסטים. זו הסיבה שאחד מעקרונותיה של התנועה הוא להישאר לא פוליטית. עיקרון זה נשמר גם בעיני החוק, וזו הסיבה שהתנועה יכולה להיות מוגדרת כעמותה ללא מטרות רווח.
כדי לממש את עקרון הניטרליות, חברי תנועת הביטחוניסטים – אף על פי שאינם נמצאים בשירות פעיל – מקפידים לעשות שימוש אחראי בדרגות שלהם ולדבר על ביטחון לאומי וערכים, בלי לסטות לקווים פוליטיים. באופן דומה, אנחנו מצפים מכל המערכת הביטחונית, שייעודה להגן על מדינת ישראל ואזרחיה, להישאר מחוץ לשיח הפוליטי. לצערנו, רבים עדיין מנסים לקטלג את שאלת הביטחון כנושא של ימין או שמאל – וכך, במקום לנהל דיון אמיתי ופתוח, אנחנו מקבלים דיון רדוד וסיסמתי שלא מוביל לשום פתרון. במקום להתמודד עם תפיסת הביטחון הסדורה והמגובה במחקרי עומק של תנועת הביטחוניסטים על התנאים להבטחת ביטחון ישראל, הדיון מופנה לשאלה על "תנועת ימין" או לא. זו הסיבה שאנחנו כל כך מתעקשים על ניטרליות פוליטית בתנועה.
בשם הניטרליות גם הוחלט בתנועת הביטחוניסטים שפוליטיקאי לא יכול להיות בתפקיד פעיל בתנועה. והינה, רק לאחרונה ראש הממשלה מינה שני בכירים מהתנועה לתפקידים חשובים – האלוף יפתח רון-טל מונה כפרויקטור לשיקום הצפון, והאלוף אלי מרום (צ'ייני) מונה לפרויקטור לשיקום הדרום. אלה לא מינויים פוליטיים, אך מאחר שהשניים מחזיקים כעת בתפקידים ציבוריים, הם מייד סיימו את פעילותם האקטיבית בתנועה.
עוד הוכחות לניטרליות הפוליטית של התנועה אפשר למצוא בעקרונות הביטחון שמנחים אותה. גם אם במבט ראשון נראה שאלה עקרונות שמזוהים עם הימין, בחינה של סקרי דעת קהל מגלה שהם משקפים את העמדה של רוב החברה הישראלית. יתרה מזאת, מדובר בעקרונות שזכו לתמיכה רחבה של חלק גדול ממנהגי השמאל בעבר.
מעבר לכך, כיוון שתנועת הביטחוניסטים עוסקת אך ורק בנושאי ביטחון, ולא מתערבת בעניינים חברתיים, כלכליים או משפטיים שונים, היא פתוחה לאנשים מכל הקבוצות הפוליטיות. וכך, בהחלט יכול להיות בתנועה מישהו שבהיבטי הביטחון הלאומי מזדהה עם התפיסה של הביטחוניסטים, אבל מחזיק בתפיסות חברתיות וכלכליות מהמגרשים של המרכז והשמאל. הגיוון הזה הוא שיוצר פלורליזם.
להיות הגיבורים ולא הנבלים: סיכום ומסקנות
האתוס הציוני הוא סיפור, ולכל סיפור טוב יש גיבור ויש נבל. מה שהאויבים שלנו מנסים לעשות באופן שיטתי זה לקחת את היהודים מהמקום שבו הם הגיבורים, ולהפוך אותם לנבלים בסיפור של עצמם. העצוב הוא שגם אנחנו מתחילים להאמין בזה ולראות בעצמנו נבלים, ובמצב כזה מי רוצה לקחת חלק בסיפור?
עם ישראל מוכרח להיזכר שהוא הגיבור ולא הנבל, המשחרר ולא הכובש. ברגע שנבין את זה נוכל לפנות לשאלות הפרגמטיות ממקום נכון, ולחשוב באמת מה אפשר לעשות בשביל להתמודד עם האתגרים הלאומיים ולייצר דו-קיום.
מנגד, ברגע שאנחנו מתחילים לגמגם ולשאול אם חלקים נרחבים ומהותיים בארץ הם שלנו ואם אנחנו כובשים או לא, זה לא רק מפרק מהבסיס את הרעיון הציוני – זה מפרק את עם ישראל כולו לגורמים.
התקווה שלנו היא שהעם היהודי בישראל ובתפוצות יבין את מה שברור היטב לתנועת הביטחוניסטים: ציונות היא ערך ולא דעה, ביטחון הוא שאלה קיומית ולא פוליטית. אנחנו יכולים להיות מחוברים לארץ ישראל ולעם ישראל בכל נימי נפשנו, ועדיין לשמור על חשיבה פרגמטית, חשיבה שלעיתים תוביל אותנו לדרך של פשרה, כמו זו שבחר רבן יוחנן בן זכאי, ולעיתים תוביל אותנו לדרך של התנגדות, כמו זו שבחר רבי עקיבא.
