"חיילי צה"ל ומפקדיו, אציב בפניכם דרישות, אך בה בעת אעמוד נחוש עבור כל אחד ואחת מכם ואעניק לכם את הכלים לנצח" – כתב הרמטכ"ל רא"ל אייל זמיר בפקודת היום בכניסתו לתפקיד, כשפניו נשואות אל הלחימה ברצועת עזה, שהייתה רחוקה מלהסתיים בניצחון.
אולם ספק אם העריך הרמטכ"ל כי הזירה המאתגרת ביותר איתה ייאלץ להתמודד תהיה דווקא זירת ביטחון הפנים – לא מול אויבים ערבים בתוך שטח מדינת ישראל, אלא מול גורמים פנימיים מתוך החברה ואף מתוך הצבא, שפעלו ופוגעים בצה"ל ובלוחמיו בפרט ובמדינת ישראל בכלל, תוך כדי מלחמה קיומית על הבית שהגן גם עליהם.
המעצר הדרמטי של הפצ"רית לשעבר, בחשד שהדליפה חומרים רגישים לתקשורת, הרעיד את אמות הסיפים של השירות הציבורי – אך יותר מכל של חיילי צה"ל ומפקדיו. לא בשל הפרטים הפליליים או ההתנהלות ההזויה, שלא לומר הבזויה, של מי שאמורה להגן בשדה הקרב המשפטי על חיילי צה"ל, אלא בשל השאלה המוסרית:
איך קורה שאנשים שאמורים להיות קודש הקודשים של מערכת הביטחון והמשפט, אלו שנשבעו לשמור על סודות המדינה וביטחון אזרחיה – בוחרים להפוך את עצמם למקורות הדלפה, פוגעים ישירות בחיילים ובמדינה, תוך כדי מלחמה קיומית, בשם "אחריות ציבורית" ובשם הנאמנות ל"אומנות" המקצועית?
הקו שבין אמון לנאמנות, ובין המחויבות לאומנות המקצועית לבין אלו שהם התכלית המקצועית שלשמה המקצוע קיים, הפך דק ומטושטש מדי. אלה שראו עצמם כשומרי הסף הפכו להיות מושא השמירה, ולא הנושאים בתפקיד השמירה.
כך היה גם במקרה של העיתונאי שבחר לפרסם סרטון רגיש מפרשת שדה תימן בשם "האמת המקצועית", כאשר לטענתו יש צדק במעשיו כי הם משרתים את שמירת חופש המידע וזכות הציבור לדעת – גם אם פעולה זו כורתת את הענף עליו הוא יושב: ביטחון, צה"ל ומדינת ישראל.
הקשר בין מדליפי הסרטון לבין מפרסמיו מראה כי לא הדאגה למוסר ולחוסנה של מדינת ישראל עמדה לנגד עיניהם, אלא דווקא חוסר האמון בצה"ל ובמדינה – וממילא גם חוסר הנאמנות אליהם.
אין ספק כי קיים פער אדיר בין מפקדי השדה של צה"ל לבין חלק מקבוצת הקצינים המהווים את זנב השדרה הפיקודית הקודמת של המטה הכללי. הפער הזה קיצוני כל כך, והוא מחייב את הרמטכ"ל לבצע רפורמה משמעותית – לא רק בבניין הכוח של הקצונה הבכירה, אלא גם בבניין המוח. עליו להגדיר מחדש את תפיסת העולם הערכית של אלו היושבים סביב השולחן המרכזי בקריה ואלו שעתידים להגיע אליו.
מטה כללי שבו קצין בכיר מוציא את דיבתם של לוחמי צה"ל, משקר ומורד באמון ובפקודות, מטה כללי שבו קצינים בכירים מצהירים על לקיחת אחריות אך בפועל משליכים אותה מעליהם ומטילים דופי באחרים – הופך בעיני הציבור את המטה הכללי ל"מוטה הכללי".
“יכולתי להציל את פסלי, אבל הייתי מאבד את נפשי,” אמר האמן הצרפתי-ליטאי ז'אק ליפשיץ כשנדרש על ידי שלטונות וישי להסגיר אמנים יהודים ובחר לברוח ולעזוב את רכושו ויצירותיו כדי לא לבגוד בערכיו.
נראה כי בתהליך התיקון החברתי והליטוש הערכי הכואב מאז השבעה באוקטובר, אנו נדרשים להיפטר לא רק מקונספציות רעילות שהביאו לטבח הפיזי של אלפים, אלא גם מ"אומנים" ו"אומנות" מקולקלת – ששמו את אומנותם ואמונתם בראש ואת החברה הישראלית בזנב.
