לפני מספר שנים, בזמן שירותי בצה"ל, התבקשתי ללוות את קצין השריון האמריקאי הראשי של המרינס בעת ביקורו בארץ.
נפגשנו סמוך לשדרות ועלינו לתצפית על גבעה סמוכה, הממוקמת בין חלקה הדרומי של שדרות לגבולה הצפוני של רצועת עזה, המרוחקת קילומטר אחד בלבד מקו הבתים הראשון של העיר.
כאשר עמדנו על הגבעה, הסברתי והראיתי לגנרל הסקרן את המורכבות הביטחונית שאיתה מתמודד צה"ל בהגנה על שדרות, נוכח הקרבה האפסית לגבול הרצועה.
הלם ניכר על פניו. הוא החזיק במפה שהביא עמו מבעוד מועד, הביט בה, בחן אותה, והסתכל לסירוגין בשטח הצר הפרוס מול עיניו. לאחר מספר דקות שבהן ניסה להתאים שוב ושוב את המפה למציאות שנגלתה מולו, הוא פנה אליי ואמר:
"הכנתי את עצמי זמן רב לביקור הזה וקראתי חומרים רבים. שמעתי סקירות והסברים מלומדים, אבל עד שלא עמדתי על הגבעה הזאת לא הבנתי את המורכבות הבלתי אפשרית שנדרשת מצה"ל כדי להגן על שדרות. זה פשוט בלתי אפשרי."
בימים האחרונים נחשף כי ארצות הברית העבירה מסמך רשמי למועצת הביטחון של האו"ם, ובו נכתב בפירוש כי צריך ונכון לייצר "נתיב להגדרה עצמית פלסטינית ולמדינה".
מהלך זה, שזוכה עד כה מצד הדרג המדיני לשתיקה כמעט מוחלטת, מציב שוב על השולחן את אותה הצעה ישנה אך כביכול מתחשבת: מדינה פלסטינית בדמות קרטון חלב – רזה, דלה ונטולת משמעות. מעין פרס ניחומים לערבים על ההפסד במלחמת חרבות ברזל.
אלא שגם הפעם, כמו בעבר, חוזרים האמריקאים לאותה נקודת כשל של מי שמנתח רק את המפה ומסרב בתוקף לעלות לגבעה.
המציאות הביטחונית של ישראל אינה ניתנת לפישוט במפות. טרור אינו נעלם כשמחליפים ארגון טרור אחד באחר, גם אם הוא לבוש בעור כבש. להפך.
הרשות הפלסטינית, שהוצגה במשך שנים במערב כ"פרטנר", חותרת לאותה תכלית של החמאס. מאז הקמתה היא עושה זאת בכלים המקובלים על המערב ואף על חלקים בחברה הישראלית: חינוך לשנאה, תשלום משכורות למחבלים, יצירת תודעה שמנציחה ומעצימה את העימות ועוד.
אלא שלפני שעולים לגבעה ומרימים משקפת אל הסיבות הביטחוניות הסותרות את הקמת המדינה הפלסטינית, יש לזכור – ואולי אף ללמוד ולהבין – שהדיון על יהודה ושומרון אינו דיון על יתרון גיאוגרפי, טופוגרפי או דמוגרפי. הוא בראש ובראשונה דיון על זהות.
יהודה ושומרון הוא לא אזור במפת ישראל. הוא אזור בגוף הישראלי, בקרביים, בלב הפועם של העם היהודי מראשית דרכו.
הקמת מדינה פלסטינית אינה ויתור על אזור – היא ויתור על שורש, על סיפור, על הזהות שלנו כעם, ועל הזכות שלנו בכל חלקי הארץ.
גם מי שמנסה להפריד בין זהות לבין ביטחון לא יכול להתחמק מהמסקנה המתבקשת: כל מדינה פלסטינית תהפוך בתוך זמן קצר לפלטפורמה להשתלטות חמאס.
זה אינו חשש תיאורטי. זו המציאות שראינו בעזה. זה בדיוק המהלך שהוביל לאסון הגדול ביותר של ישראל מאז הקמתה.
כל מסגרת פלסטינית ריבונית, חלשה ככל שתהיה, תספק לארגוני טרור את מה שהם מבקשים: גבולות, תנועה, משילות מינימלית שתאפשר חדירה, אימון, הכנות, ולבסוף ניסיון נוסף להשמדה.
ובתוך כל זה נותרת ארצות הברית. מערכת היחסים בין ישראל לארה"ב היא עמוקה, יציבה וחיונית.
אך ידידות אמת אינה מבוססת רק על אינטרסים משותפים, אלא גם על מחויבות של כל צד להגן על האינטרסים הייחודיים לו.
במרווח שבין גבעת קובי לבין Capitol Hill, האחריות של המנהיגים בישראל – בעיקר אחרי השבעה באוקטובר – אינה בקיום מחוות של פתרון ביניים לערבים, אלא במחויבות לביטחון של קבע ליהודים.
