מאת שמעון רפאלי | סגן ראש המכון למדיניות ביטחון, תנועת הביטחוניסטים (IDSF), לשעבר עוזר מדיני לשר לעניינים אסטרטגיים, רון דרמר
אזרחים רבים ברחבי העולם מתבוננים בתימהון ובדאגה במחזות הקשים הנגלים לעיניהם ברחובות צרפת, כמו גם באנגליה, ספרד, אירלנד ואיטליה. המציאות המצטיירת מבעד לעשן הצמיגים הבוערים והשמשות המנותצות מוצגת לרוב בתקשורת כמחאה חברתית אותנטית על העלייה ביוקר המחיה, על מחירי האנרגיה או על הקשיים הכלכליים שמכבידים על מעמד הביניים.
אולם ניתוח מפוקח של המתרחש מקלף במהירות את הכסות הזו וחושפת אמת עמוקה הרבה יותר. המהומות השוטפות את ערי אירופה אינן אירוע מקומי, פנים-מדינתי או כלכלי במהותו. זוהי התפרצות של תהליך עומק אסטרטגי: הפירות הבאושים של הברית האסטרטגית והאידאולוגית בין האסלאם הרדיקלי לבין השמאל הקיצוני – מה שניתן להגדיר כ"ברית הירוקה-אדומה".
המתבונן מהצד מוכרח לשאול את עצמו שאלה יסודית: מה הקשר בין הפגנה על מחירי המזון והשכירות בצרפת לבין הנפה המונית של דגלי פלסטין? מדוע בלב מחאה שלכאורה עוסקת ברווחת הכלל, כמעט ולא ניתן למצוא את דגלי הטריקולור הצרפתי או את דגלי מדינות הלאום האירופיות, ובמקומם מונפים בסערה סמלים של מאבק רדיקלי מעבר לים?
התשובה לכך טמונה בעובדה שבמהלך השנים האחרונות, מספר מדינות באירופה בחרו להעניק הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית, בעוד מדינות אחרות השתעשעו ברעיון זה או הפגינו עמדה מגומגמת ורופסת שלא עמדה באופן חד-משמעי לצד מדינת ישראל ולצד ערכי היסוד של המערב. בכך, אותן מדינות שידרו מסר הרסני מאין כמוהו לכל כוחות הכאוס והטרור: המסר שאלימות, טרור, והפרת הסדר הציבורי הן טקטיקות עובדות המניבות הישגים. בכך מספר מדינות אירופה בהובלת צרפת עודדה ותמרצה את האלימות השיטתית ככלי להשגת מטרות. ההיגיון פשוט: אם הקצנה מניבה הישגים, מדוע שהקיצונים יבחרו במתינות?
סר וינסטון צ'רצ'יל הגדיר זאת בחדות כשתיאר את המפייסים כמי שמאכילים את התנין בתקווה שהוא יהפוך לשבע או למרוצה; אך למעשה היא רק הופכת אותו לגדול יותר, חזק יותר, תובעני יותר ומסוכן הרבה יותר.
זהו בדיוק המנגנון שאנו רואים כיום בפועל. הכניעה והפייסנות של בירות אירופה אל מול אותם מארגני הפגנות אלימות מאז ה-7 באוקטובר, וביקרו את ישראל פעם אחר פעם במלחמתה מול ארגון הטרור חמאס, לא הביאו ליציבות ולא הניבו שקט תעשייתי. להפך – הן תמרצו את האלימות, העניקו לגיטימציה לפורעים והמחישו להם כי המערב הוא חלש ונמצא בנסיגה ערכית ומוסרית. זוהי הסיבה המרכזית לכך שהמהומות הללו מתפרצות בעוצמה רבה דווקא במדינות כמו צרפת, ספרד, בריטניה ואירלנד, ואף במדינות כמו איטליה, שבהן היו מי שסברו כי ניטרליות או עמדה מהוססת יגנו עליהם מגל ההרס.
מדינת ישראל שימשה כנייר הלקמוס של התרבות המערבית כולה. הפורעים המציתים רחובות בפריז ובוזזים רכוש בערים באירופה אינם שונאים רק את מדינת היהודים; ישראל היא עבורם רק המאחז הקדמי של הציוויליזציה המערבית. אותם כוחות חותרים תחת שלטון החוק, חופש הפרט, המסורת והערכים הליברליים שהצמיחה אירופה לאורך מאות שנים. נשיא צרפת, שסבר כי גמגום בתמיכתו בישראל ירצה את הגורמים הקיצוניים וירגיע את הרוחות, מגלה כעת שהאש שביקש לפייס הגיעה עד לפתח ביתו.
ומה שאנו רואים כעת בצרפת עלול להיות הקדימון למערב אירופה ולמדינות הדמוקרטיות בארה"ב כולה. כניעה לכוחות הכאוס, ניסיונות להכיל את האלימות או החלשת עמוד השדרה המוסרי לא יבטיחו את שלום המערב. המערב צריך להבין: הכוחות המצדיקים טרור נגד אזרחים ישראלים בשם אידיאולוגיה מהפכנית עלולים להצדיק מחר אלימות נגד אזרחיו שלו בשם אותה תפיסת עולם. הדרך היחידה להשיב את הביטחון, היציבות והחוק לרחובות היא עמידה איתנה, נחושה וללא פשרות מול האסלאם הרדיקלי והשותפים שלו בשמאל הקיצוני, תוך התייצבות חד-משמעית לצד הערכים המשותפים והמורשת של הציוויליזציה החופשית. ובדיוק כפי שישראל למדה במחיר דמים, גם אירופה חייבת להבין: הכניעה לקיצוניות אינה קונה שלום. היא רק מעלה את מחירו של העימות הבא.
