עודנו מתמודדים עם שיירי טבעת האש השיעית בהובלתה של איראן, טבעת שנבנתה סביבנו בעשורים האחרונים במטרה להשמידנו והנה אנחנו למדים על התפתחותה של טבעת אש חדשה והפעם סונית, בהובלתה של טורקיה.
בשבוע החולף יצאו טורקיה, פקיסטן וסעודיה בהכרזה על חתימת ברית הגנה ביניהן. ברית הגנה שהשוותה לברית נאט"ו, כולל סעיף 5 המפורסם, המחייב את חברות הברית להגן האחת על רעותה במקרה שתותקף. חברות הברית הרבו להצטלם ולהתראיין ואף הציגו את הצטרפותה של מצרים, כעניין שבדרך. גם המיקום שנבחר לחתימה על הברית והשם שניתן לו – "הסכם מכה", אינו מקרי. ההסכם לא נחתם באף אחת מערי הבירה של השותפות, אלא במרכז הדתי המקודש לסונים וזאת בכדי להדגיש את החיבור הדתי ביניהן ולרמוז לרצון לייצר ברית אזורית רחבה של המדינות הסוניות. למרות שמי שיורה על אותן מדינות בחודשים האחרונים – היא איראן, הדגישו ראשי המדינות שעניינן אינו כנגד איראן, אלא דווקא מול איומים מהותיים יותר, כגון האויב הציוני.
אין מדובר באיום סרק, פקיסטן הינה מדינה גרעינית, שאף הוכיחה יכולות לחימה לא רעות למול הודו שכנתה, רק לאחרונה. טורקיה הינה מעצמה צבאית, מחזיקה את אחד מהצבאות הגדולים בנאט"ו ובעלת תעשייה בטחונית מתקדמת. סעודיה, מצוידת בנשק מערבי מתקדם, אבל כוחה לא בצבאה אלא בכיסה והיא אמורה להיות הנהנית העיקרית מההסכם והמממנת שלו. אם אל אלו יצטרפו מצרים ואולי בהמשך סוריה, ירדן ומדינות מפרץ נוספות, מדובר בברית משמעותית. ברית חזקה צבאית וכלכלית ונהנית ממטרייה גרעינית, מה שאיראן ניסתה להשיג בעשורים האחרונים ולא הצליחה. ברית שעלולה לסגור על מדינת ישראל בטבעת אש חדשה.
למרות שהאיום האמיתי עליהן הוא כאמור איראן, הרי שאת השיח ההתקפי והעוין הן מפנות לעבר ישראל. זאת כמובן גם מהאספקט הדתי אך לא רק. התחזקותה של ישראל ועמידתה בשלוש השנים האחרונות כנגד המתקפה עליה, טורדת את מנוחתן. התקיפה המשולבת של ישראל וארה"ב באיראן והיכולת שהפגינה ישראל במהלך התקיפות, מגביר את חששן מפניה ולבסוף, ישנו העניין הכלכלי. תוצאות המלחמה והחיבור של ישראל כציר מרכזי למעבר הסחורות והמשאבים מהודו לאירופה, יבוא ישירות על חשבונה של טורקיה בעיקר. מכאן, העיתוי של הקמת הציר ומכאן העוינות הגלויה והבוטה כנגד מדינת ישראל.
לפני שנכניס את ציבור הקוראים לחרדות קיומיות, חשוב לציין מספר נקודות. בראש ובראשונה, עלינו לסיים את המלאכה עם חוליות טבעת האש השיעית הקיימת. למרות ההישגים המשמעותיים, יש עוד מלאכה לסיים בעזה, בלבנון ואף באיראן. ישראל נמצאת כאמור בשיא של כל הזמנים מבחינת היכולת הצבאית ומבחינת מעמדנו האזורי בהקשרי הבטחון. לא בכדי, יש רק מדינה אחת אותה איראן לא תוקפת בחודש האחרון וזו ישראל. הם חוו על בשרם מה ישראל יודעת לעשות ולא ששים לגרור אותנו למערכה. גם האמריקנים מצידם יודעים את יכולותיה של ישראל ושומרים את מעורבותה אם תדרש לשלבים המשמעותיים יותר של המערכה. ישראל ערוכה ונכונה ותפעל או כאשר תזהה איום מתפתח מכיוונה של איראן, או לפי תיאום ובקשה מצד ארה"ב.
ככל שניטיב לסיים את המערכה למול חוליות טבעת האש הקיימת, מצבנו הבטחוני ישתפר ומעמדנו האזורי יתחזק. זה ישפיע בהכרח גם על בריתות שנוכל לחתום וגם על הרצון של מדינות נוספות לשתף איתנו פעולה.
לצד השלמת המשימה הנוכחית, נכון לפתח ולחזק בריתות מתחרות לברית הסונית החדשה. ההסכם של ישראל עם קפריסין ויוון לדוגמא, הוא בדיוק דוגמא למענה לאיום. ההסכם הבטחוני עם יוון, כולל עסקאות מכירת הנשק המתקדם, כמענה לאיום הטורקי על יוון ועל ישראל כאחד. ההסכם עם יוון וקפריסין על צינור גז לאירופה, הוא מענה לנסיונות הטורקיים לנקז את הציר דרכם. כך גם חיזוק הברית בין ישראל להודו שתבטיח לישראל מקור רכש חשוב למשאבים נדרשים לתעשיית הבטחון שלה ותוכל להוות נקודת לחץ לדרישה להעביר את צירי התנועה והזרמת המשאבים דרך ישראל (ה-IMAC).
במקביל, קידום הסכם השלום עם לבנון, גם לו פוטנציאל לחזק את הבריתות האזוריות ולחבר בין מי שרוצה להשקיע בשיקום לבנון כגון איחוד האמירויות וסעודיה, לבין השותפה להסכם, דהיינו ישראל.
בכדי שלא נתפס מופתעים, כמו בעניין החות'ים, נדרש לייצר מערכת מעקב מודיעינית על החברות בברית ולפעול לשמר את העליונות המודיעינית והטכנולוגית של ישראל.
לסיכום, צריך להביט בעין פקוחה על האיום, לא צריך להכנס לחרדות קיומיות. ככל שנשכיל לזהות ולהגדיר אותו בזמן וככל שנשכיל לפעול במתכונת שפורטה לעיל, של בריתות מתחרות ועליונות טכנולוגית ומודיעינית, נדע להתמודד גם עם האיום המתהווה החדש ובאם נדרש – לשרוף גם את טבעת האש החדשה. בשלב זה, כשלה הברית כבר במבחנה הראשון, כאשר החות'ים תקפו מתקן אנרגיה סעודי וחברות הברית לא גינו ולא באו לעזרתה.
כאמור, נמשיך לעקוב, לנטר ולבקר ובעיקר לקדם את הבריתות המקבילות ולהשלים את השמדת טבעת האש המקורית.
