מערכת החינוך מזניחה את האתוס הלאומי של מדינת ישראל.

קרדיט לתמונה: Maciej Konrad / Shutterstock.com

למערכת החינוך תפקיד מכריע בעיצוב האתוס הלאומי, בתור המסגרת החינוכית של ילדי ישראל בתקופה הקריטית בחייהם. כפועל יוצא מכך, הנחלת ערכים לאומיים על פי זהותה היהודית-דמוקרטית של המדינה ויציקת תוכן אל תוך ערכים אלה חייבים לקבל עדיפות עליונה במערכת החינוך על מנת ליצור תחושת שייכות, חוסן לאומי, זיקה ללאום, לסמליו ולהווייתו, ולהנחיל את ההיסטוריה הלאומית של העם היהודי ושל מדינת ישראל. זאת, מתוך הנחת יסוד שידיעת העבר ושליטה בפרטי אתוס הלאומי מהווים בסיס בלתי מעורער לעיצוב הזהות של הדור הצעיר בתוכו.

המאבק הלאומי המדמם של העם היהודי בארצו עם שכניו הפלסטינים הינו א-סימטרי הן תפיסתית והן תודעתית בין שתי החברות. בשעה שהפלסטינים חיים בתודעת מאבק תמידית על הארץ, תחת תפיסה היסטורית של "גנבתה" בידי יהודים, ניכר כי בקרב היהודים עצמם החיים בישראל קיים שסע עמוק בהקשרו של מאבק זה.

מחקרים וממצאים רבים מן השנים האחרונות מצביעים על כך שאתוס המאבק בתוך החברה הפלסטינית לא רק שאינו נשחק, הוא אפילו צומח ומבעבע. את תפיסת המאבק משרישים הפלסטינים בכל ממסד נורמטיבי – בחינוך, ברווחה, בכלכלה, ובכל ערוצי החיים, תוך הסתה מובהקת לשלילת הזיקה היהודית לישראל ולתגמול חיובי עבור טרור כנגדם. אתוס המאבק, אם כן, הינו מובהק ומושרש בחברה הפלסטינית.

אל מול מגמה זו נדמה שהחברה הישראלית מצויה בתהליך שחיקה של האתוס הלאומי במערכת החינוך. סממני המאבק הלאומי בתכני החינוך הולכים ונשחקים, שלא לומר נעלמים, הגיוס לשירות משמעותי בצה"ל כ"צבא העם" מוצב בסימן שאלה בחלק מהמקרים, וגם האמיתות ההיסטוריות המוחלטות באשר לוויתורים אותם הובילו מנהיגי ישראל בדורות האחרונים הפכו לפרשנויות מוטות אג'נדה. המחלוקת הפנים-יהודית העמוקה הן באשר לרצון האמיתי של הפלסטינים לשלום, הן באשר למחירים שנדרש לשם בעבור תהליך השלמה נוסף מולם, ובפרט באשר להצדקה של המשך המאבק, נוגע ברקמה הרגישה והחשובה ביותר ונדרש להתבסס על יסודות ידע מוצקים של היסטוריית מדינת ישראל המדינית, הצבאית והלאומית.

לעומת זאת, ניתן לומר באופן מוכלל – במדינת ישראל מערכת החינוך כמעט לא עוסקת במאבק הלאומי. התחושה היא שמערכת החינוך קרובה יותר לשיקוף תרבות תועלתנית של הצטיינות מקצועית, "מפעל ציונים" והשפעה ממגמת ה"תקינות-הפוליטית" הפוסט-מודרניסטית. בשל החשש מביקורת של הורים ולחץ תקשורתי, מערכת החינוך הרחיקה את עצמה מעיסוק של מהות במאבק הלאומי, ובהמשך לכך נמנעת מעיסוק עמוק ומשמעותי באירועים שהתרחשו בישראל בדור האחרון, ובמשמעויותיהם בהקשרים ערכיים של צדקת הדרך והצורך האמיתי בשירות בצה"ל כחלק מהקרבה אישית למען הקולקטיב. פער זה מודגש אף יותר לאור כך שנוכחותם של יהודים בארצם אינה מקובלת לחלוטין על הצד השני, ובדור האחרון ביתר שאת.

על מנת להצביע על הפער המדובר ערכה תנועת "הביטחוניסטים" שני מחקרים הבוחנים את רמת הידע והבקיאות של הנוער בישראל באשר למאבק הישראלי-פלסטיני ב-30 השנים האחרונות, לצד הקשיים שחווים המורים וחוסר האפקטיביות של המערכת בלימוד נושא זה.