מבצע “שומר החומות” בן 11 הימים ברצועת עזה במאי 2021 סוכם במידה גבוהה של צדק בתור הצלחה צבאית מסחררת מצד צה”ל. במישור ההתקפי, רשם צה”ל הצלחה הן כמותית והן איכותנית. הפגיעה הקשה הן בבניין הכוח והן בהפעלת הכוח של הארגונים החמושים ברצועה, שבראשם תנועת חמאס וביניהם הג’יהאד האסלאמי הפלסטיני, כללה חיסול תשתיות אסטרטגיות של חמאס כגון מערכת התת-קרקע ומחרטות לייצור רקטות ואמצעי לחימה אחרים, סיכול פעולות התקפיות רבות דרך הגבול היבשתי ודרך ניסיונות חדירה אוויריים וימיים, וחיסול ממוקד של רבים ממובילי תעשיית הטרור ברצועה. לצד זה, במישור ההגנתי, מערך ההגנה האווירית של “כיפת ברזל” ומערך ההפרדה המתקדם והמשופר מעל ומתחת לקרקע היוו “קיר ברזל” בעל יעילות גבוהה. לצד ההישגים, חמאס נותר כאשר בידיו כ-50% מהיכולת הרקטית שלו, פער מודיעיני ומבצעי שהיה קיים גם ב”צוק איתן” ודורש שיפור מהותי.

סבב זה היה גם שונה מקודמיו בכך שחמאס ביקש ליצור משוואה חדשה ולמזג בין זירת עזה ליהודה ושומרון דרך ירושלים. התעצמות הפופולריות שלו ברחוב הפלסטיני על חשבון הפת”ח כמו גם בקרב שכבה ניכרת מקרב ערביי ישראל נתקלה בדחיית הבחירות המתוכננות לפרלמנט ובניסיונות לדכא את השפעתו. מבצע “שומר החומות” התקיים אם כך על רקע התקוממות עממית מועצמת בקרב נתח משמעותי מקרב הפלסטינים ביו”ש ואזרחי ישראל הערבים, שהתבטאה בתמיכה פומבית של חמאס בעצרות המוניות על הר הבית כמו גם בערי ישראל ובמהומות אלימות כלפי אזרחים יהודים וכלפי כוחות הביטחון, מהומות שכבר נותחו על ידי בכירים במערכת הביטחון בעבר ובהווה כעוצמתיות הרבה יותר ממהומות אוקטובר 2000.

השיח סביב בניין הכוח של חמאס ויתר ארגוני הטרור חייב אם כן להתקיים בתווך שמכיר בתהליך שהוביל למצב הנוכחי. ארגון חמאס התעצם מאוד בעקבות הסכמי אוסלו, שבעקבותיהם נסוגה ישראל מערים ברצועה וביו”ש, ובעקבות ההתנתקות והשתלטותו על הרצועה, שהשלימו את תהליך הפיכת עזה ל”חמאסטן” המחוברת למצרים דרך ציר פילדלפי. צה”ל נתקל באתגר רציני ומורכב מסוג חדש, אולי הרבה מעבר למבצע בסגנון “חומת מגן”, שהשיב את השליטה הביטחונית לערי יו”ש ושיפר משמעותית את מאזן הכוחות לטובתו. המצב מדגיש אם כך את הסיכון הרב שביוזמות היפרדות רחבות-היקף נוספות, ואת ההכרח שלא לשחזר את המודל העזתי הכושל בהקמת מדינה פלסטינית בשטחי יהודה ושומרון, אשר תהווה חממת טרור משופרת בתמיכה איראנית המטילה אימה על מדינת ישראל כולה, ובפרט על רצועת החוף הצרה שלה.

מכאן והלאה, במישור הטקטי על ישראל לראות ב”שומר החומות” מערכה עם סוף פתוח, ולהמשיך במדיניות הסיכולים והחיסולים גם ללא קשר להסלמה ביטחונית. מדיניות “אפס סובלנות” מול כל בלון, מרגמה ורקטה צריכה לחול ביחס של ישראל להתעצמות הארגונים החמושים בעזה ובראשם חמאס. אך לצד ההצלחה המבצעית, על ישראל לשרטט מציאות חדשה בתכלית ולקיים דיון עומק אסטרטגי לגבי עתיד הדינמיקה שלה מול רצועת עזה, ראשיה ותושביה, הכולל רגל בינלאומית חזקה בהיעדר כתובת מדינית ברצועה עצמה. הבטחת הדרג המדיני והצבאי כי “מה שהיה הוא לא מה שיהיה” וכי “לא תם ולא נשלם” מבקשת לייצר משוואה חדשה באי סבילת “טפטופי” מתקפות רקטיות מעזה, משוואה שהארגונים החמושים ודאי יבחנו את איתנותה במוקדם או במאוחר; אך התמקדותו החוזרת ונשנית במישור הטקטי לא תאפשר לייצר שינויי עומק במישור האסטרטגי, הכוללים הסרת הלחץ הבינלאומי מישראל ושיפור מאזן הכוחות הזירתי לטובתה.

נייר עמדה זה מבקש להביא רקע רלוונטי להגעת ישראל והפלסטינים לסבב הלחימה הנוכחי, ולהציע דרך פעולה חדשה אשר תנצל את המומנטום שנוצר על מנת לעבור מתגובתיות ליוזמה. מעתה, על ישראל גם לזנוח את המגננה שלה בפורומים בינלאומיים ומול ידידותיה האסטרטגיות ובראשן ארה”ב לטובת דרישה לתרגם את הלחץ מצידם למעשים, בכך שהקהילה הבינ”ל תיקח על עצמה את הטיפול בנושא רצועת עזה.

בין ההצעות המובאות ישנם אפיקים במישור המשפטי – דרישה לביטול “השליטה האפקטיבית” של ישראל על רצועת עזה; במישור ההומינטרי – התניית המשך סיוע מעבר למינימום הנדרש בהחזרת השבויים והנעדרים; ובמישור הזירתי – שימוש בקלף הסרת המצור הימי תמורת ניתוק מוגבר של החיכוך הישראלי עם רצועת עזה והעברה הדרגתית של האחריות לידי הקהילה הבינ”ל, בין אם באמצעות הקמת נמל סחורות בצפון סיני או אי מלאכותי מול חופי עזה, הקמת אזור תעשייה לתעסוקה של עזתים בצפון סיני, ולחץ מוגבר על המצרים מצד ארה”ב לאפשר מעבר חופשי יותר ברפיח. כל הצעדים הללו גם ימצבו את ישראל בעמדה משופרת מול הקהילה הבינלאומית בכך שתעביר את הכדור לידיה, וגם יוציאו את האוויר מהבלון של חמאס כאשר תלות האוכלוסייה האזרחית בו תרד.

ישראל איננה אשמה בכך שאויביה מבקשים להשמידה, אך באחריותה גם ליזום ולייצר מציאות משופרת אשר תשרת את האינטרסים ארוכי-הטווח שלה במקום להתחפר במגננה. אזרחי ישראל ומפקדיה מצפים לאותו מעבר מתגובתיות ליוזמה, אשר יהווה צעד חשוב בדרך לשמירה על נצח ישראל.