מבצע "עם כלביא" מצליח להדהים את העולם ומעלה את קרנה של ישראל כמעצמה צבאית וביטחונית. מעבר ליכולות הגבוהות שמפגינים חיל האוויר, המוסד, ושאר העוסקים במלאכה, בולטים ההובלה המדינית והמהלכים המובנים והמסונכרנים. אלו נותנים תחושה של ביטחון עצמי גבוה בקרב אלו המובילים את המערכה ובעיקר, תחושה שהכיוון ברור.
מתוך ההצלחה המסחררת עולה השאלה – הזוהי אותה מדינת ישראל שניהלה דשדוש כה ממושך ברצועת עזה?
הכיצד מדינה שלא מצליחה להשיג את מטרות המלחמה במקום קטן כמו עזה, מצליחה למוטט את ההרתעה של המפלצת האיראנית המאיימת, ולהתקרב לעמידה במטרות המערכה נגדה במספר ימים בודדים?
בנייר זה אציג סקירה של ההבדלים העיקריים בין שתי המערכות מבחינת ניהול המערכה, ואעמוד על הסיבות להבדלים.
מאפיינים כלליים
1. מאפייני הלחימה
המערכה ברצועת עזה מטרותיה ומשימותיה הן כוללניות- מיגור מוחלט של חמאס והשבת כל החטופים. פעולה זו מחייבת תמרון קרקעי, ובמקרה של עזה גם תמרון תת- קרקעי, כאשר התווך התת- קרקעי מסאב את הפעולה רבות. על אף הקרבה הגאוגרפית של רצועת עזה, הרי שמערכה כזו היא עבודת נמלים של ממש. חמאס כארגון טרור, מנהל לוחמת גרילה מול כוחות צה"ל כאשר הוא משתמש באזרחים ברצועה ובחטופים כמגן אנושי כאשר הוא נטמע בתוכם. מאפיינים אלו מחייבים כוחות מתמרנים גדולים- לא מדובר בכיבוש של מספר יעדים או פירוק של מערכת אויב יריבה. כאן יש לספוק שטח רב, לכבוש, לטהר ולהשמיד תשתיות ואויב בכל מטר רבוע.
המורכבות הגדולה ביותר במערכה בעזה היא כמובן סוגית החטופים, שמקשה על התמרון ומרסנת את עצמתו ומהירותו באופן טבעי. אולם מורכבת הלחימה ברצועת עזה ככל שתהיה, משלב מוקדם מאוד במערכה חמאס לא מהווה איום ישיר על העורף של מדינת ישראל, ומעורבים במערכה זו בעיקר חיילי צה"ל, לכן יכולה ישראל להרשות לעצמה אורך נשימה יחסי במערכה זו, על אף המחירים.
המערכה באיראן הרחוקה מתנהלת אמנם מול ישות מדינית גדולה, מבוססת וחזקה, אך המטרות בה ממוקדות הרבה יותר. התכלית של המערכה באיראן היא הסרת איומים ספציפיים, ולכן השמדה של איומים אלו תספיק, ונכון לעכשיו המערכה מתנהלת מהאוויר בלבד. האתגרים במערכה מול איראן הם מודיעיניים, וביצועיים בעיקרם. הלחימה מתמקדת בשלילת יכולות ובערעור יכולות המשטר והוצאתו מתפקוד. אולם האיום על העורף הישראלי גדול ומשמעותי במערכה זו, כאשר איום הטילים הבליסטיים מהווה סיכון משמעותי לחיי אדם בכל רחבי ישראל, וזאת עוד לפני שהזכרנו את שיתוק המשק הישראלי. במערכה זו, לישראל אין אורך נשימה.
2. מגרש המשחקים הגיאופוליטי
כל מערכה צבאית טובה צריכה להמשך עם "רגל מסיימת" מדינית שתשלים את העמידה ביעדים. אולם לכל אחד מהשחקנים- חמאס ואיראן- יש מגרש משחקים שונה וגורמים שונים אשר יביאו אותו לנקודת הסיום באופן הרצוי על ידי ישראל. חמאס הוא ישות תת- מדינתית. כארגון הטרור המשמעותי היחידי ברצועת עזה, שאיפתו המרכזית היא לשמר את הדומיננטיות שלו ברצועה. משלב מוקדם יחסית במלחמה, חמאס משחק עם שני הקלפים היחידים שנותרו לו- זמן, והחטופים. אולם למרות שהחמאס הוא אויב חלש יותר מאיראן, דווקא בגלל שהוא אינו מדינה, יש לו פחות מה להפסיד. הזמן משחק לטובתו וככל שהלחימה נמשכת, מצבם של החטופים מתדרדר והלחץ הבינלאומי על ישראל גובר. הדבר היחידי שיכול להוריד אותו על ברכיו הוא אבדן השליטה ברצועה, דבר שניצניו מתחילים להיראות רק לאחרונה.
המצב עם איראן שונה מהותית. כמעצמה אזורית (צבאית, מדינית ודתית) עליה לשמר את מעמדה באזור. אמנם, כפי שהוזכר לעיל, הנזק שהיא מסבה לישראל בכל יום של לחימה גדול לאין שיעור מהמערכה בעזה, אבל הזמן לא משחק גם לטובתה של איראן. שתי האסטרטגיות המרכזיות של איראן- טבעת השלוחות במזרח התיכון והגרעין, מונחים על הכף במערכה הזו. כל עוד המגמה הנוכחית של הלחימה נמשכת, המשטר מאבד את נכסיו העיקריים, וכך גובר הסיכוי שיריביו של המשטר באיראן מבפנים ומבחוץ ינצלו את המצב.
מאפייני הניהול של המערכות
3. יעדים מדיניים: מוצהרים, מדידים, ונשלטים
הגדרת יעדי מלחמה ברורים ומדידים, כאלו שהצבא ושאר הגופים יכולים לגזור מהם יעדי- משנה, הם תנאי הכרחי להצלחה במערכה. למערכה בעזה הוגדרו אמנם יעדים- מיטוט שלטון החמאס צבאית ואזרחית, והשבת כלל החטופים. בעוד השבת החטופים היא יעד ברור ומדיד, מיטוט החמאס הוא אמנם יעד חשוב ובר השגה, אבל הוא הוגדר באופן כללי ולא ממוקד, בוודאי כשמדובר במיטוט חמאס כגוף שלטוני. מיטוט שלטון החמאס משמעותו שינוי מציאות ביטחונית ברצועת עזה, מה שמחייב פירוק של היעד הזה לתתי- יעדים מדידים יותר ומענה על שאלות קריטיות- מה יגדיר חמאס ממוטט? מי יחליף אותו? איך תראה המציאות הביטחונית בעזה ביום שאחרי חמאס?
אלו שאלות שנועדו לפרק יעד כללי ליעדים ממוקדים יותר, כך שיהיה ברור מה צריך לעשות כדי לעמוד בהם, ולמדוד האם הם הושגו. על שאלות אלו הדרג המדיני, ככל שידוע לנו, לא ענה. ובמידה מסוימת של צדק- זוהי יומרה לתכנן שינוי מציאות כל כך קיצוני מהסוף להתחלה ויש להתחיל במובן מאליו- פירוק המבנה הסמי- צבאי של חמאס למשל. אך ככל שעובר הזמן, יעדי המלחמה חייבים לקבל דיוקים. העובדה המטלטלת שבמשך כמעט שנה וחצי חמאס החזיק במונופול על הסיוע ההומניטרי ברצועה, היא לא פחות ממחדל. מה שמוביל לנקודה השניה בהיבט הגדרת היעדים. אחרי הגדרת היעדים המדיניים, יש לבצע התאמה של דרכי הפעולה כך שישיגו אותם. במובן זה, שיטת הפשיטות שנקט המטכ"ל הקודם היא ההפך הגמור ממה שהיה צריך להתבצע כדי למוטט את שלטון חמאס מבחינה אזרחית, ולראייה ההצלחה של שיטת חלוקת הסיוע הנוכחית.
המערכה באיראן שונה לגמרי בהיבט הצבת היעדים המדיניים. היעדים כפי שהוגדרו- חיסול פרויקט הגרעין האיראני, הסרת האיום הרקטי, והחלשת מערך השלוחות האיראניות במזרח התיכון. במשך שנים הגרעין האיראני נחשב ליעד קשה עד בלתי אפשרי להשגה. בהשוואה ליכולות הצבאיות האיראניות, ארגון החמאס נראה כמו ארוחת בוקר. ואולם, אם בוחנים את הדברים מזווית הגדרות היעדים- היעדים במערכה מול איראן ברורים הרבה יותר. הם יעדים נקודתיים- גם אם קשה לשיג אותם, קל לתפוס ולהבין אותם, ובוודאי פשוט הרבה יותר לגזור מהם יעדים צבאיים לביצוע. ברמה המוסדית, אלו יעדים שהרבה יותר פשוט לסנכרן אליהם מספר מאמצים. ניכר שהמאמצים במערכה באיראן- האוויר, המודיעין, הסייבר, והתודעה, מסונכרנים באופן מופתי ומעורר השראה.
מבחינת שרטוט המערכה, הEnd Game באיראן ברור הרבה יותר. אולם יש הישג אחד חשוב, שאליו כולם מייחלים אך בפירוש לא מגדירים אותו כיעד מדיני רשמי, וזוהי החלפת השלטון באיראן. הבכירים מגדירים אותה כ"תוצאה רצויה, אך לא חלק ממטרות המלחמה". ובצדק- מעבר לפאן הלגיטימציה ליעד שכזה, זוהי מטרת מלחמה מסובכת למדי, ויש לשאוף אותה אך לא לתלות בה את הצלחת המערכה.
4. שליטה במהלכי המלחמה – ריכוזיות אל מול ביזור האחריות
לאחר הצבת היעדים מגיעים שלבי הביצוע והבקרה על התכנית. בתחום הבקרה, שתי המערכות שונות זו מזו מהותית בתמהיל בין האסטרטגי והטקטי. המערכה באיראן היא כזו שהאחוז האסטרטגי בה גבוה במיוחד. רוב המטרות הן מטרות אסטרטגיות ויש להן קשר ישיר למטרות המלחמה- אתרי גרעין, מצבורי טילים ומשגרים, חיסול בכירים. הן כמעט בגדר שחור או לבן- עומד או לא עומד ביעדי המלחמה. לכן, כאשר נוצרה הזדמנות באחד הלילות הראשונים למלחמה לחסל את עלי שאדמאני, מי שהחליף את הרמטכ"ל האיראני שחוסל במכת הפתיחה- היה קל לנצל אותה. אני מניח בזהירות שחיסול זה לא היה צריך לעבור את אישורו של ראש הממשלה.
אך מלבד זאת, כל חריגה מבנק המטרות הברור הזה, כנראה תהיה מחויבת באישורים הגבוהים ביותר. כל אסקלציה ביעדי התקיפות- תקיפות סמלי שלטון, תקיפות של מטרות הפוגעות בכלכלה כמו שדות נפט, או פגיעה באנשי שלטון בכירים באיראן פירושה אסקלציה חריגה במהלך המערכה או שינוי ביעדים המדיניים של המערכה.
במובן זה, המערכה באיראן קלה יותר לשליטה על ידי הדרג המדיני. כשרוב הדברים עוברים דרך שולחן ראש הממשלה, טבעי שהבקרה שלו על העמידה ביעדים שהציב תהיה אפקטיבית יותר. זאת בניגוד גמור למערכה ברצועת עזה, הכוללת אוגדות רבות של כוחות מתמרנים, שרשרת פו"ש ארוכה, וחלוקת אחריות מבוזרת מאוד. בניהול כזה של מערכה, הרבה יכול להשתבש בדרך להשגת היעדים- מכישלונות טקטיים, דרך מימד הזמן הקריטי, ועד פירוש שונה של היעדים עצמם. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא חוסר הרצון של הרמטכ"ל הקודם לכבוש את הרצועה, מה שהוביל לאזלת היד בנושא הסיוע ההומניטרי.
5. יוזמה מול תגובתיות
המערכה בעזה היא לא מהלך של שליפה מהמותן. אך אין כל ספק שהיא מהלך תגובתי, שבו לא אנחנו בחרנו את תנאי הפתיחה, והם רחוקים מלהיות אידיאליים- כמות החטופים הגדולה בשטח, עבודה עם ממשל אמריקאי עוין, לחימה רב זירתית ובמקביל, לגיטימציה ציבורית ועולמית במגמה שלילית מתמשכת. המערכה בעזה רווית גורמים משפיעים שהיה על נתניהו להילחם בהם במקביל למלחמה בחמאס. הוא היה צריך להשהות את הלחימה כדי להגיע להסכמי חטופים ואז כדי לטפל בחזית הצפונית. הוא היה צריך להפוך עולמות כדי להיכנס לרפיח, או להמתין לחילוף הממשל באמריקה (ועד אז להתמודד עם מחסור בתחמושת), וכל זאת על רקע תבוסה מוחצת בחזית התודעה הבינלאומית ודעת הקהל, שהתפתחה לרמות אנטישמיות גבוהות אפילו מהרגיל. ומעל הכל, הוא היה צריך להצדיק כל צעד ושעל בחברה הישראלית, שהיוותה חסם משמעותי בכל ההיבטים.
היוזמה במערכה מול איראן גרמה לכך שהכל יהיה בדיוק הפוך. המהלך היזום הזה תוכנן להגיע לרמות בשלות אחרונות אחרי כניסתו של ממשל טראמפ, ויצר שיתוף פעולה בלתי נתפס עם האמריקאים. עצם השתתפותם במבצע ההונאה שלפני התקיפה, וכמובן ההתקפה המאסיבית על יעדי הגרעין האיראנים היא דבר מדהים וחסר תקדים. ארצות הברית מנהלת את המערכה הזו יחד איתנו, ולא מועילה בטובה לאשר את המבצע. יש לזה אפקט משמעותי בהתעצמות ההרתעה הישראלית בכל הזירות, גם בזו הבינלאומית.
מהלך יזום בסדר גודל כזה מאפשר גם סנכרון בין זרועי הדוק הרבה יותר. זהו מבצע שהתכוננו אליו במשך שנים, וניכר שהפתיחה היזומה של המהלך מאפשרת ביצוע ברמה גבוהה. גם דעת הקהל העולמית, ככל ששורות אלו נכתבות, מעניקות גיבוי שלא משתמע לשתי פנים ברובה. השורות בחברה הישראלית ובפוליטיקה הישראלית מיושרות ומצופפות. האופוזיציה מעניקה גיבוי מלא ואפילו קורטוב של קרדיט לנתניהו על המערכה הזו. היוזמה של המערכה הזו והעבודה על פי תסריט מבצע מתגלגל וקבוע מראש, מאפשרת גם שליטה במסרים. נתניהו השתמש בימים הראשונים בהצהרות מוקלטות- ענין זה מעיד על רמת תכנון גבוהה ומפורטת, ונוסחת תחושת ביטחון כלפי פנים, וגם כלפי חוץ. התייצבותו של טראמפ לצד נתניהו לאחר מכת הפתיחה מעידה על רמת הביטחון הגבוהה שלו בישראל.
המערכה בעזה והמערכה באיראן שונות זו מזו בהיבטים רבים, כפי שנסקר בנייר זה. תנאי הפתיחה שונים, היעדים והמטרות שונים, ואופי הלחימה שונה לגמרי. אך אם אנו נדרשים לשים את האצבע על נקודה אחת שעושה את כל ההבדל- הרי שזו צדקת הדרך. התרגלנו לכך שהתמיכה במדינת ישראל ובעם היהודי גבוהה כאשר אנו תופסים את הצד של הקורבן, לכן לאחר השבעה באוקטובר התנחמנו בכך שלפחות בתחום הלגיטימציה נצא נשכרים מגודל האסון. ההבדל בדעת הקהל הישראלית והעולמית לגבי שתי המערכות מספר את כל הסיפור. מי שבטוח בעצמו ובצדקת דרכו, אחרים יצטרפו אליו. מי שמהסס בזירה הבינלאומית, מי שמדשדש- המציאות תכפה את עצמה עליו.
ישראל מדגימה עד כה במערכה באיראן עצמה יוצאת דופן, אך עלינו ללמוד לבאות את אופן התכנון, הסנכרון והצבת יעדי המלחמה הברורים, הבלתי מתפשרים והנחרצים גם למערכות ולאתגרים הבאים.