משחק נפוץ אצל פעוטות בכל רחבי העולם הוא משחק “התאם צורה”, שבו על הפעוט להשחיל לתוך קופסה צורות שונות דרך פתחים ייעודיים לאותה צורה. מה קורה כאשר הפעוט מנסה להשחיל קובייה מרובעת לתוך פתח משולש? הוא מבין שעליו לשנות אסטרטגיה, לחשוב מחדש על הדרך לפתרון הבעיה הניצבת מולו – ולנסות שוב.
באופן מפתיע, ביחס לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני מנסה ישראל שוב ושוב להשחיל קובייה לתוך פתח משולש: לנסות את “פתרון שתי מדינות לשני עמים” ולחוות בכל פעם מחדש את אי התאמתו, כאילו אין פתרונות אחרים שיכולים להתאים יותר לבעיה.
אנחנו סוברים אחרת. קיימים פתרונות אחרים, בני קיימא, אשר יובילו לשגשוג ולפריחה באזור כולו. איננו מתיימרים להציג את הסוגיה הישראלית-פלסטינית באור פשטני, ואין בכוונתנו לייצר ספינים שמתעלמים מ”אגוזים קשים” לפיצוח בסוגיות דת, נרטיבים, דמוגרפיה ואזרחות. עם זאת, יש צורך בחשיבה רעננה שרואה מולה את הקיר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומנסה לעבור אותו בדרכים יצירתיות ולא על ידי הטחת הקובייה המרובעת בפתח המשולש.
בין “ניהול” לבין “סיום”: פתרון שתי המדינות
השיח לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני בשיח הישראלי הפנימי נסב בעיקרו סביב ניהול הסכסוך, ללא תכלית אסטרטגית ארוכת טווח שיכולה להוות מצפן לכיווני פעולה אפשריים אשר יובילו לסיום הסכסוך. במקביל, חלק בלתי מבוטל מהשיח הבינלאומי התמקד בניגוח המדיניות שישראל פועלת לפיה ביו”ש ורצועת עזה.
פתרון שתי המדינות הפך, אם כך, לתבנית החשיבה השולטת, וסייע בעקיפין לקבע סדרה של קונספציות, אשר המדהימה שבהן גורסת שהסכסוך הישראלי-פלסטיני החל בשנת 1967 ולא נובע משני נרטיבים דתיים ולאומיים סותרים הנוגעים לאותה אדמה. פתרון שתי המדינות גם תרם לרעיון המסולף שהעם היהודי הוא כובש זר במולדתו ההיסטורית, רק בגלל אותו כיבוש ירדני שנמשך 19 שנה ושכמעט אף מדינה לא הכירה בו.
ראייה צרה זו של הסכסוך לא הובילה עד כה לתוצאות כלל, וגרמה נזק גדול לשני הצדדים, בעיקר בשל מחסור בחשיבה על הקווים האדומים הברורים כל כך: מדינת ישראל לא יכולה לקבל נסיגה לגבולות שאינם בני הגנה, או להפקיר את המקומות הקדושים בירושלים ואת “רצועת התנ”ך” ביהודה ושומרון. אין לה גם שום סיבה לעשות זאת.
כוכב הצפון: עקרונות מנחים לפני שמתיישבים לדבר
לפני שמגבשים מתווים לפתרון, יש לגבש עקרונות יסוד שיתוו את הדרך לפתרונות. לראייתנו, על העקרונות המסדרים הבאים לשמש בתור כוכב הצפון המנחה כל תוכנית מדינית עתידית עבור השאלה הישראלית-פלסטינית.
- ישראל כמולדת הנצחית של העם היהודי: הנחת היסוד היא שארץ ישראל, כולל יהודה ושומרון והמקומות הקדושים, היא המולדת ההיסטורית והנצחית של העם היהודי, מקום בלתי נפרד מהזהות היהודית בתור דת ולאום.
- חתירה להסדר ישים: ההכרה בצורך המעשי לחתור להסדר ישים מול הפלסטינים כדי לאפשר להם לשלוט על ענייניהם האזרחיים. הסדר מסוג זה יהיה המשך ישיר של המסלול שכבר סוכם, נערך והוצא לפועל במסגרת הסכמי אוסלו ועדיין בתוקף היום. הוא נתן לפלסטינים שליטה אזרחית מלאה על מרכזי האוכלוסייה שלהם, והניח חזון של ישות פלסטינית מפורזת מנשק לצד מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית.
- גבולות קבע: הנחת היסוד היא שישראל תסתמך רק על עצמה ותגן על עצמה בכוחות עצמה, ולא יכולה להרשות לעצמה להסתמך על כוחות זרים או בינלאומיים להבטחת קיומה. לצורך כך גבולות הקבע של ישראל לאחר כל הסדר מדיני חייבים להיות בני הגנה וקיימא.
א. ירושלים תישאר בירתה המאוחדת של מדינת ישראל. אפשר למצוא סידורים שונים לקהילות הספר מעבר לגדר ההפרדה, שכרגע עדיין נחשבות לחלק מהעיר.
ב. ישראל תחיל ריבונות מלאה על בקעת הירדן במובן הרחב, באופן שמבטיח גבול מזרחי בר הגנה מול איומים כגון איראן ואי-יציבות אזורית.
ג. ישראל תחזיק בשליטה ביטחונית וצבאית מלאה על יהודה ושומרון בהתבסס על התיישבות יהודית חזקה לאורך צירי ושטחי המפתח ובמקומות החשובים לעם היהודי בתור מכפיל כוח. השליטה הביטחונית הישראלית תכלול גם את המרחב האלקטרומגנטי, המרחב האווירי ובקרת גבולות.
- עידוד שגשוג: ישראל אומנם אינה אחראית לרווחתם של הפלסטינים, אך עליה לעודד את העצמת האוכלוסייה המקומית, להקים אזורי תעשייה משותפים, לקדם שלום כלכלי, ולאפשר חיי יומיום שוטפים עבור ולטובת כל הצדדים.
העקרונות לעיל הינם הרבה מעבר לסידורים ביטחוניים טכניים שאפשר לענות עליהם בדרך אחרת, כפי שהוצע בתוכניות כגון תוכנית אלן. הנחת העבודה המרכזית של ישראל היא שהיא לעולם תסתמך רק על עצמה ותגן על עצמה בכוחות עצמה, ושהיא לא יכולה להרשות לעצמה להסתמך על כוחות זרים או בינלאומיים להבטחת קיומה. נוסף על כך, נקודות אלה אינן חזון שאומץ רק על ידי המחנה הלאומי בישראל, אלא גם מהוות קונצנזוס שאומץ על ידי ממשלת רבין כיסוד להסכמי אוסלו.
פתרונות טובים יותר משתי המדינות: מאגר תוכניות חלופיות
התוכניות שנפרט להלן מיועדות לייצר אלטרנטיבות בנות יישום אל מול תרחישים שונים שעלולים להיווצר בעתיד הקרוב והרחוק. אנחנו לא ממליצים דווקא על אחת מהן, אלא מעודדים דיון בפתרונות ישימים יותר מהפתרון של שתי מדינות לשני עמים.
- תוכנית האמירויות הפלסטיניות: הנאמנות היחידה במזרח התיכון היא למשפחה, דת ושבט, ולא למדינות לאום מלאכותיות. בהתאם, תוכנית זו מתבססת על ההכרה בביזור השבטי-חמולתי של האוכלוסייה הפלסטינית, שאיננה מקשה אחת. יש מעט מאוד קשר או אמון בין החמולות השונות בג’נין, בית לחם, רמאללה ושכם. הניסיון המערבי-קולוניאליסטי להלביש על האזור את המודל הווסטפאלי של מדינת לאום נחל כישלון חרוץ. לכן, יש להקים שמונה אמירויות במרחבי יהודה, שומרון ועזה, המתבססות על ערי מדינה בשליטת החמולות המקומיות.
- תוכנית הקונפדרציה הפלסטינית-ירדנית: 70%–80% מאזרחי ירדן הם פלסטינים. במקרה של נפילת בית המלוכה הירדני, יהיה סביר להקים את מדינת פלסטין במקום ממלכת ירדן של היום, עם מובלעות במרכזי אוכלוסין פלסטיניים ביהודה ושומרון, או לחלופין, להקים קונפדרציה או פדרציה ירדנית–פלסטינית משותפת בין ממלכת ירדן למובלעות ביהודה ושומרון. כך, השאיפות הלאומיות של הפלסטינים יקבלו מענה בדמות הקמת מדינה פלסטינית בשיתוף ירדן.
- פתרון המדינה החדשה ברצועת עזה: תוכנית המדינה החדשה נותרת נאמנה לעמדה הבינלאומית שמקדמת משא ומתן על שתי מדינות, ישראלית ופלסטינית, החיות זו לצד זו בשלום ובביטחון, ותיתן מענה לשאיפות הלאומיות הפלסטיניות. לכן, יש להקים מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית לצד מדינת ישראל ברצועת עזה, עם המשך טריטוריאלי אל תוך אזור צפון סיני.
- עסקת המאה: פתרון שתי מדינות ריאלי שבו מדינת פלסטין בטוחה ומשגשגת מתקיימת בשלום לצד מדינת ישראל בטוחה ומשגשגת באזור בטוח ומשגשג. זהו חזון הוליסטי וממוקד ביטחון שמעניק הגדרה עצמית לפלסטינים, ביטחון לישראל, והזדמנויות כלכליות משמעותיות עבור שני הצדדים ומדינות האזור. מדינת פלסטין תהיה מפורזת לחלוטין ותישאר כך. נוסף על כך, ישראל תסכים לפשרות טריטוריאליות משמעותיות על מנת לאפשר לפלסטינים מדינה בת-קיימא. חילופי שטחים יספקו למדינת פלסטין שטח שווה ערך באופן גס לשטח של יהודה, שומרון ועזה ערב מלחמת ששת הימים ב-1967. בקעת הירדן, אשר משחקת תפקיד קריטי בביטחון ישראל, תהיה תחת ריבונות ישראלית.
הגיע הזמן להשאיר מאחור את כישלון מתווה ”שתי מדינות לשני עמים” במתכונתו הנוכחית ולעבור לרעיונות חדשים, תוך העברת הזרקור של השיח לפתרונות החלופיים לסיום הסכסוך. ייתכן מאוד שהשאלה הישראלית-פלסטינית תהיה במקום שונה לחלוטין אם רק ישראל תעבור מקיפאון ליוזמה, ותחתור למיצוי מקסימלי של ההזדמנויות הרבות שכבר בנמצא.
“מטרתו של נייר העמדה היא לעשות סדר”, אומר אור יששכר, ראש מחלקת המחקר של תנועת הביטחוניסטים. “אנחנו מציגים בצורה מרוכזת וחסרת תקדים את כל האלטרנטיבות לפתרון שתי המדינות על יתרונותיהן וחסרונותיהן. ‘לדמיין מחדש סכסוך ישן’ מציג חזון נבדל מחזון שתי המדינות הנוכחי. נייר העמדה מציג את עמודי התווך שעליהם ממשלת ישראל צריכה להישען בכל הסדר מדיני עתידי הנוגע ליהודה ושומרון והבקעה. עמודי תווך אלו חיוניים להמשך השמירה על ביטחונה של מדינת ישראל. לכן, הביטחוניסטים לא מאמצים הסדר אחד ויחיד אשר רק על פיו ייפתר הסכסוך, אלא מציגים תוכניות שונות אשר הוצאתן לפועל מותנית בכך שיעמדו בעמודי התווך השונים שחיוניים לביטחון ישראל”.
