במלאת 30 שנה לחתימה על הסכמי אוסלו, עסק מדד הביטחוניסטים בתפיסה של הסכמי אוסלו בקרב הציבור הישראלי. החלק הראשון עסק באופן שבו הציבור תופס את ההסכמים במבט לאחור, והמסקנות היו חותכות: רוב הציבור סבור שההסכמים פגעו בביטחון המדינה, שהם לא תרמו ליציבות מדינית ופריחה כלכלית, ולבסוף – שהם גם לא קירבו בפועל בין ישראלים ופלסטינים.
כמי שדוגלים במחקר יישומי, אנחנו לא שואלים רק על ניתוח העבר, אלא על המסקנות, משמעותן וההשלכות שלהן על העתיד. במקרה זה – ביקשנו לברר אילו יסודות מניחים הישראלים ככללים לניהול משא ומתן עתידי לשלום.
הסקר נערך על ידי מחלקת המחקר שלנו ובליווי סטטיסטי של ד”ר חגי אלקיים. המדגם נערך בקרב 1,057 משיבים מקרב האוכלוסייה הבוגרת (18+) בישראל המשתמשת באינטרנט, ועבר בקרה כדי לוודא ייצוגיות בהיבטים של גיל, מגדר, לאום, דתיות, וזיהוי עצמי פוליטי. עבור המדגם המשולב (1,057 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±3.01% בהסתברות של 95% עבור המדגם היהודי (858 משיבים); מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±3.35% בהסתברות של 95% עבור המדגם הערבי (199 משיבים); מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±6.95% בהסתברות של 95%.
הסכם שלום עם הפלסטינים והיחס שלו לביטחון ישראל
שאלת יסוד שבה יש לדון כאשר אנחנו מנסחים את הכללים לניהול משא ומתן על הסכמי שלום בעתיד היא שאלה שבציבוריות הישראלית כמעט שלא דנים בה – שאלה ה”למה”.
שאלנו את הציבור הישראלי את שאלת ה”למה”: האם על מדינת ישראל לחתור בכל מחיר להסכם שלום מול הפלסטינים, או שמא עליה לעשות זאת רק באם חתימה על הסכם זה תתרום לביטחון ישראל. או במילים אחרות – האם הסכם שלום הוא אמצעי להגברת ביטחונה של ישראל או מטרה בפני עצמה. התוצאות חד משמעיות: 80% מהציבור הישראלי סבורים שישראל צריכה להגיע להסכם שלום מול הפלסטינים רק אם הדבר יתרום לביטחונה של המדינה.
פילוח המשיבים לפי לאום מעלה הבדלים משמעותיים בין יהודים וערבים בשאלה זו, כאשר בקרב הציבור היהודי 92% סבורים שיש להגיע להסכם שלום כאמצעי להשגת ביטחון ולא כמטרה, לעומת 33% בלבד מערביי ישראל שסבורים כך.
כלומר, רוב הציבור הישראלי מאוחד בדעתו כי הסכם שלום מול הפלסטינים אינו המטרה, אלא אמצעי להגברת ביטחונה של ישראל. מבחינה אסטרטגית, המשמעות של ממצאים אלה היא ששימור גבולות בני-הגנה הוא תנאי בסיסי לכל הסכם שלום עתידי.
סוגיות הליבה: לא להשאיר אותן לסוף
הסכם אוסלו היה הסכם ביניים, לקראת ניסוחו של הסכם קבע. החשיבה התהליכית שמאחורי הסכם הביניים הייתה שיש להגיע לתחילת תהליך שלום, אך להשאיר את הסוגיות הנפיצות ביותר להמשך, שכן בכל
מקרה אחר אי אפשר להתקדם כלל. המציאות הראתה שהטקטיקה הזו אינה עובדת.
ואכן, כאשר שאלנו את הציבור הישראלי, כיצד יש לפתור את סוגיות הליבה, קיבלנו תשובה ברורה: 75% מהישראלים מסכימים לכך שהסכם שלום עתידי מול הפלסטינים חייב לפתור את סוגיות הליבה כמו מעמד ירושלים ומעמד הפליטים, ולא להשאירן להסכם מאוחר יותר.
חלוקה לפי פילוח לאומי ואידיאולוגי גילתה שאין הבדלים משמעותיים בין יהודים לערבים ובין הימין, השמאל והמרכז בנוגע לאמירה זו.
היום שאחרי אבו מאזן והשפעתו על ניהול משא ומתן לשלום
מי מייצג את הפלסטינים ביהודה ושומרון? שאלה זו היא מורכבת, במיוחד לאור העובדה ששלטונו של אבו מאזן נמצא לקראת סופו. למבוכה השוררת בעניין זה יש השלכה על ניהול משא ומתן עתידי. לכן, שאלנו את הציבור הישראלי אם תנאי יסוד לקיום משא ומתן עתידי שכזה הוא קיומו מול גוף יציב שלטונית המייצג את הפלסטינים נאמנה. גם כאן, התשובות חד משמעיות: 81% מהישראלים מסכימים עם ההיגד שלפיו כל גוף שמולו תנהל ישראל תהליך שלום עתידי חייב לייצג נאמנה את רוב הפלסטינים ולהיות יציב שלטונית.
נתון נוסף מגלה שבשלב זה לא קיים גוף שכזה: כאשר הצגנו רשימה של גופים פוטנציאליים לשלטון ביום שאחרי אבו מאזן, ושאלנו אם הם מייצגים את הציבור הפלסטיני, קיבלנו מקבץ תשובות מפוזר במיוחד: הרשות הפלסטינית, מי שהיא בפועל הנציגה הרשמית של הפלסטינים, הגיעה למקום האחרון עם 30%, בעוד החמאס התייצב במקום הראשון עם 58%.
אין פלא, אפוא, שבשאלה ישירה על קיומו של פרטנר בצד הפלסטיני, עלה כי רק 13% מכלל הישראלים סבורים שיש כיום בצד הפלסטיני פרטנר לקיום שיחות שלום.
ניהול משא ומתן תחת אש: הציבור הישראלי אומר “לא”
הביטוי “קורבנות שלום”, לתיאור הנרצחים בפיגועי טרור פלסטיני, רווח לאחר חתימת הסכמי אוסלו. כעת ביררנו אם הציבור הישראלי יהיה מוכן לקבל מצב דומה. כלומר, מצב שבו במהלך ניסיון להגיע להסכם שלום, אזרחים ישראלים ייפגעו בפעולות טרור. התוצאות הראו כי רוב מכריע של 83% מהציבור לא מוכן לקבל מצב כזה – והרוב נשמר גם בקרב מצביעי שמאל ובקרב ערביי ישראל.
הנתונים הללו מצביעים על כך שרוב הציבור הישראלי הבין דבר פשוט: לא יעלה על הדעת כי בתהליך שמיועד לייצר שלום ייפגעו אזרחים חפים מפשע מפעולות טרור. מבחינה זו, לקחי הסכמי אוסלו הופנמו בציבור.
עוד תנאי מקדים לניהול משא ומתן לשלום שמציב הציבור הישראלי הוא הפסקת ההסתה נגד ישראל. 77% מהמשיבים מציבים את הפסקת ההסתה כתנאי יסוד שכזה. כאשר בדקנו את התוצאות בפילוח לפי לאום, עלה שבקרב היהודים הנתון מובהק אף יותר (85%), אך בקרב ערביי ישראל רק 43% הסכימו שהפסקת הסתה היא תנאי מקדים לניהול שיחות שלום. גם בחלוקה לפי פילוח אידיאולוגי ניכרים הבדלים בנוגע להפסקת ההסתה כתנאי מקדים: 96% מהמזוהים עם הימין סבורים שכן, לעומת 75% מהמרכז ו-52% מהשמאל.
הנתונים מצביעים על כך שבעיני רוב הציבור, לפני שניגשים לדבר על תוכן ההסכמים – הכוללים פשרות, תנאים והתחייבויות שונות – חייבים להסכים לשנות את הלכי הרוח הקיימים היום בחברה הפלסטינית נגד מדינת ישראל.
משאל עם: תנאי מקדים לפני חתימה על הסכם שלום
מסירת שטחים של מדינה לידי גורם אחר היא מהלך משמעותי, וכמעט בלתי הפיך, שיש להגיע אליו ברוב גדול. הסכמי אוסלו, כידוע, עברו ברוב קטן ושנוי במחלוקת בכנסת.
כששאלנו את הציבור הישראלי אם יש לערוך משאל עם לפני מהלך כמו מסירת שטחים, 71% ענו שכן. בחלוקה של המשיבים היהודים לפי זיהוי אידיאולוגי, עלה כי הימין (88%) דוגל בכך משמעותית יותר מהמרכז (63%) והשמאל (41%). למעשה, השמאל היהודי בישראל מאמין בנחיצותו של משאל עם במקרה כזה פחות מאשר ערביי ישראל (51%).
כך או אחרת, נראה כי רוב הציבור הישראלי, מבין כי ההחלטה על הסכם שלום חורגת מטווח ההחלטות השוטפות של בית הנבחרים וצריכה לעמוד בפני הכרעה ישירה של העם, אם כי במידות הסכמה משתנות לפי פילוחים שונים.
לסיכום, הציבור הישראלי מציב תנאים ברורים להמשך קיומו של תהליך שלום מול הפלסטינים בעתיד: כל הסכם עתידי כזה יידרש לשמור על ביטחון ישראל, להיחתם מול גוף שלטוני יציב מהצד הפלסטיני, לכלול את סוגיות הליבה, ולקבל אישור במשאל עם בקרב הציבור הישראלי. הציבור גם לא מוכן להכיל “קורבנות שלום” ואת המשך ההסתה מצד הפלסטינים.
בשורה התחתונה, כל הסכם עתידי לא יוכל לשחזר את הטעויות של אוסלו: ישראלים רוצים הסכם שלום, אך לא כמטרה המקדשת את האמצעים.
