הסיור היום הוא יוצא דופן. אם בדרך כלל אנחנו מבקרים באתר אחד שבו התרחש קרב אחד, הפעם נבקר בשלושה אתרים – המרכיבים סיפור של קרב בלימה אחד. היום נסייר בגשר עד הלום, בקיבוץ יד מרדכי ובקיבוץ ניצנים. הביקור המשולש יעזור לנו להכיר טוב יותר את קרב הבלימה שהתרחש בחזית הדרומית במלחמת יום העצמאות, ושמנע את הגעת צבא מצרים לפאתי תל אביב.
למרות פער של שבעה עשורים, סיפור הקרבות שנגלה רלוונטי גם לימינו, ומזכיר עד כמה ההתיישבות היא מרכיב חשוב בהגנה, ואיך ניצחון במלחמה יכול להביא להצלת שבויים.
אופי הסיור: רגלי ורכוב
אורך הסיור: 4–6 שעות
מידת קושי: קל
נקודת התחלה: גשר עד הלום
מדינה נולדת: איך משיגים זמן יקר במלחמה
עם פקיעת תוקף המנדט הבריטי בארץ ישראל פלש הצבא המצרי לארץ ישראל. מטרת המצרים הייתה להגיע לתל אביב, ולמנוע בכוח את הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל. מול הצבא המצרי המיומן, המנוסה ובעל אמצעי הלחימה הרבים, עמדו כוחות ישראליים קטנים בהרבה.
למנהיגי היישוב – או ליתר דיוק למנהיגי המדינה שאך עתה נולדה – היה ברור שהמדינה הצעירה זקוקה לזמן על מנת להתארגן, להתחמש ולהקים צבא סדיר על מנת שתוכל להילחם כראוי בצבא המצרי. זמן במלחמה הוא מצרך יקר, אך אפשר להשיגו בעזרת מה שמכונה בשפה הצבאית “קרב בלימה”.
קרב ראשון: פיצוץ גשר “עד הלום”
(בווייז: “גשר עד הלום – כביש ללא שם”. לא להתבלבל עם שם רחוב דומה באשדוד).
נחנה את הרכב בחניון, ונתקדם צפונה לכיוון האובליסק – עמוד אבן גבוה. עמוד זה משקף את חשיבות המקום לא רק לנו, אלא גם לצד המצרי, שכן האובליסק כולל שמות לזכרם של ארבעה חיילים מצרים בארבע שפות שונות: עברית, ערבית, אנגלית וכתב חרטומים. האובליסק הוקם לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, שבמסגרתו הקימו המצרים שתי אנדרטאות לחייליהם בתמורה לשתי אנדרטאות שלנו שנשארו בסיני.
מהאובליסק נמשיך הלאה עד לעיקול ונמשיך עם השביל הפונה ימינה לרחבת תצפית והפילבוקס הבריטי – עמדת שמירה עגולה ומבוטנת מתקופת המנדט הבריטי. אחרי הפילבוקס נוכל לראות אנדרטה של חטיבת גבעתי.
מהאנדרטה נמשיך מרחק הליכה קצר ונגיע אל תצפית על גשר עד הלום המשוחזר. הגשר המקורי היה גשר עות’מאני מסוף המאה ה-19, שנבנה על בסיס גשר ממלוכי שקדם לו. ב-1948 היה הגשר מעבר הכרחי למגיעים מעזה לתל אביב. על כן, ב-12.05.48 יצאו חבלנים מחטיבת גבעתי כדי לפוצץ את הגשר, על מנת לעכב את המצרים בדרכם לתל אביב.
סיפור פיצוץ הגשר הוא דוגמה מופתית ל״חוק מרפי״ מאחר שכל מה שהיה יכול להשתבש – השתבש. על שמעון מרגולין, מ”פ ב’ בגדוד 53 בחטיבת גבעתי, הוטל לפוצץ את הגשר. מרגולין מספר כי התכנון היה להגיע אל הגשר עם חומר הנפץ בעזרת שתי פרדות, ולפוצץ את הגשר בשעה 02:00. עם זאת, מרגולין גילה כי אין לו מספיק נשקים לחמש את הכוח שאיתו יֵצא למשימה, ונאלץ לבקש נשקים עודפים מיישובי האזור. כמו כן, הכוח שעליו פיקד הורכב מחיילי מפקדה אשר ברובם היו לא מיומנים ברזי המלחמה.
זמן קצר לאחר היציאה אל היעדים מיאנו הפרדות להמשיך ולשאת את חומר הנפץ הכבד, וחייליו של מרגולין נאלצו להעמיס את המשא הכבד על גבם. בהגיעם אל הגשר, בשעה 05:00, הרכיבו מרגולין והחבלן את המטענים על יסודות הגשר והפעילו את המנגנון שהוביל לפיצוץ אדיר – אך הגשר לא התמוטט. בדיקה קצרה העלתה כי אחד המטענים לא הוצת. מרגולין והחבלן נאלצו לשוב אל הגשר, לחבר מחדש את המנגנון אל המטען, ולפוצץ בפעם השנייה את יסודות הגשר. רק אז הוכרע הגשר וקרס.
מרגולין וחייליו גילו במשימתם דבקות במשימה וַחתירה לניצחון למרות השיבושים הרבים. כפי שמתואר באתרו של משה הרפז ובספר “חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות”: “פקודה היא פקודה, וחזקה על מרגולין והחיילים חשיבות המשימה. מרגולין החליט להמשיך ויהי מה”.
הגשר ההרוס חיכה למצרים בסבלנות. הם הגיעו אליו מעל שבועיים לאחר פיצוצו – ב-29.5.48. בעוד המצרים תוהים כיצד יחצו את נחל לכיש, הותקף הכוח המצרי על ידי רביעיית מטוסים של חיל האוויר. את אחד המטוסים הטיס לא אחר מאשר עזר ויצמן, לימים נשיאה השביעי של מדינת ישראל. ההפצצה גרמה נזק קל לכוח המצרי, אך השפעתה הפסיכולוגית הייתה עצומה: המצרים הבינו באותו הרגע שלמדינה הצעירה יש חיל אוויר כשיר.
למוחרת פשטו שתי פלוגות של גבעתי על הכוחות המצריים באזור הגשר. גם במקרה זה הנזק הממשי היה קטן, אך הפשיטה הכניסה את המצרים למגננה. ימים ספורים לאחר מכן נערך “מבצע פלשת” שאחת ממטרותיו הייתה סילוק המצרים ממרחב הגשר. המבצע נכשל (השטח ישוחרר רק במבצע יואב) – אולם הוא קיבע את התפיסה ההגנתית של המצרים. זו הייתה הנקודה הצפונית ביותר במדינת ישראל שאליה הגיעו המצרים מאז. עובדה זו העניקה לגשר את שמו המוכר “עד הלום”.
למה התעכבו המצרים כל כך? כדי להבין זאת, נמשיך בסיור שלנו.
יד מרדכי: חמישה ימים יקרים
[בווייז: “אתר שחזור הקרב” (יד מרדכי)]
ממגרש החניה נגיע לכניסה לאתר. לאחר שנסדיר את התשלום נעלה אל גבעת הקרב. נשוטט בתעלות הקשר, נראה את כלי הנשק המוצגים במקום ונתיישב בתצפית על שדה הקרב.
יד מרדכי הוא קיבוץ מדרום לאשקלון, שעלה על הקרקע בדצמבר 1943. הוא קרוי על שמו של מרדכי אנילביץ’ ממנהיגי מרד גטו ורשה, שנפל חלל כמה חודשים קודם לכן. הקיבוץ שלט בתצפית ובאש על הכביש בין עזה למג’דל (אשקלון) וכן על מסילת הברזל. הצבא המצרי חשש להתקדם בפלישתו צפונה בעוד בעורפו מצוי כוח יהודי בקיבוץ המסכן את ציר ההתקדמות העיקרי שלו.
על כן, ב-19.05.48 בשעה 7:15 בבוקר החלה התקפה מצרית על הקיבוץ. לאחר שעה דרשו המצרים ממגיני הקיבוץ להיכנע. משסירבו, חודשה המתקפה המצרית. בשעות הצוהריים הסתערו המצרים שלוש פעמים על גדרות הגבעה. המגינים הניחו להם להתקרב ואז ירו בהם מטווח קצר. בימים הבאים התנהל קרב עיקש בין המצרים למגיני הקיבוץ, שבמהלכו הסתערו המצרים שוב ושוב על גבעת הקרב ונהדפו.
ביום החמישי לקרב החלה הסתערות מצרית חדשה. הפעם הייתה זו הסתערות משולבת חי”ר ושריון וההרעשה הארטילרית הייתה כבדה במיוחד. מעל אלף חיילים מצרים הסתערו בחסות ההפצצה הארטילרית. טנקים מצרים שנעו בחסות הרעש והעשן לא התגלו ואחד מהם הצליח להגיע לגבעה ליד עמדה 1. מסיבה לא ברורה נעצר הטנק המצרי, אך חיילי החי”ר שנעו אחריו חדרו לתעלות הקשר. למרות זאת, בקרב עיקש וקשה הצליחו המגינים להדוף את הפולשים.
בתום הקרב התברר כי מצב הנצורים בקיבוץ חמור. הנשק הכבד המועט שהיה למגיני הקיבוץ נפגע, שדות המוקשים נכתשו ע”י הארטילריה המצרית וכמות הפצועים הלכה וגדלה. מפקדי הכוח בקיבוץ הבינו כי לא יצליחו לעמוד יום קרבות נוסף ללא תגבורת משמעותית בנשק ובכוח אדם, והודיעו שאם לא תגיע תגבורת עד שעה 15:00 הם ייסוגו. הם קיבלו פקודה לא לסגת, אך בשעה 15:15 נסוגו בכל זאת.
בדרך לא דרך הצליחו רוב המגינים להסתנן דרך קווי המצרים, בנושאם על אלונקות את הפצועים שלא פונו לפני כן. עם תום הנסיגה התברר כי שלושה חסרים: יצחק רובינשטיין וליבקה שפר, שנשאו את בנימין אייזנברג אשר נפצע, נעלמו. במהלך השנים התברר כי השלושה נפלו בשבי המצרי, ונרצחו. בשנת 2018 אותרה גופתה של ליבקה בקבר אחים בקיבוץ ניצנים ובשנת 2022 נקבע כי גם יצחק ובנימין קבורים באותו קבר אחים.
סיפור הקרב בקיבוץ יד מרדכי, שבו עמדו קומץ לוחמים חמושים בנשק דל, מנותקים ללא סיוע חיצוני כנגד חטיבה מצרית סדירה ומיומנת, הפך לאחד הסמלים הבולטים של עמידה עיקשת כנגד כל הסיכויים במורשת הישראלית בכלל ובמהלך קרבות תש”ח בפרט.
ב-1968 הוקם בקיבוץ מוזיאון “משואה לתקומה”, הכולל מיצגים מתקופת השואה והאירועים ההיסטוריים שהובילו למרד גטו ורשה, אנדרטה לזכרו של מרדכי אנילביץ’, מפקד הכוח הלוחם היהודי במרד גטו ורשה, אתר שחזור הקרבות על הקיבוץ שבו סיירנו היום וכן מגדל המים שחורר על ידי פגזים מצריים והפך עם השנים לאחד מסמליו של הקיבוץ.
ניצנים: הדף הקרבי של אבא קובנר
(בווייז “אתר ניצנים הישנה”).
מהחניה ניכנס בשער הנושא את שמו של יצחק פונדק, שהיה מפקד בחזית הדרום במלחמת העצמאות, ונגיע אל “הארמון”. נתרשם מהמבנה, נקיף אותו ונפנה ימינה אל עבר “יד לאשה העברייה הלוחמת”, שם נספר את סיפור הקרב.
לאחר שבזבזו זמן יקר ביד מרדכי, המשיכו המצרים צפונה, מבלי לכבוש את היישובים היהודיים בדרכם אשר היו מבודדים ונצורים. ב-28.5.48 חלפו המצרים על פני הקיבוץ, ויום למוחרת הם נעצרו בגשר “עד הלום”.
בעקבות כישלון מבצע פלשת (שמטרתו הייתה בלימת חיל המשלוח המצרי במישור החוף הדרומי), החליטו המצרים “לנקות” את עורפם ולבסס את שליטתם במרחב. קיבוץ ניצנים, שהיה כקוץ בבשרם, היה היעד הראשון.
[מפת ישראל על פי תוכנית החלוקה. 29 בנובמבר 1947]
בלילה שבין ה-6 ל-7 ביוני החלה הפגזת מרגמות על הקיבוץ. ההפגזה ניתקה חלק מקווי הטלפון, פגעה בכמה מקלעים, והקשר עם מפקדת החטיבה עבד לסירוגין. עם בוקר החלה הסתערות ראשונה שנהדפה. בשעה 11:00 נערכה הסתערות נוספת שבה נפלה גבעת המכלים. המגינים נסוגו והתבצרו ב”ארמון”. בשעה 16:00 החליט מפקד הקיבוץ אברהם שוורצשטיין כי אין ביכולתו להחזיק מעמד והורה לכוחו להיכנע. אברהם יצא עם הקשרית מירה בן ארי אל קווי המצרים ובידו מטפחת לבנה. בהגיעו אל הקצינים המצרים שלף אחד מהם אקדח וירה בו למוות. מירה מייד שלפה אקדח וירתה למוות במצרי. היא נורתה בו במקום. שאר מגיני הקיבוץ נכנעו מבלי שנרצחו, ובכך תם הקרב על ניצנים.
https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=3113832)
הקרב עצמו אינו יוצא דופן מבין הקרבות שהתנהלו במהלך מלחמת העצמאות: האויב הערבי תקף יישובים עבריים, והמגינים עמדו באומץ עד שהגיעה ההצלה או הכניעה. עם זאת, “פרשת דף הקרב” שהתרחשה בניצנים לאחר הקרב עוררה פולמוס שעד היום הדיו אינם שוככים.
אבא קובנר, מראשי גטו וילנה ופרטיזן מהולל, היה קצין התרבות של חטיבת גבעתי ולאחר הקרב בניצנים פרסם “דף קרבי” בהתייחסו לאירועי ניצנים, שבו כתב כי ב”ניצנים” עלול האויב לראשונה ללמוד דבר חמור ומפתיע: אפשר לשבור את חומת ההגנה של יישוב עברי בתוך שעות ספורות, להכניעו, ולשבות את לוחמיו. אבא קובנר מציין בחריפות כי טוב ליפול בחפירות הבית מלהיכנע לפולש רצחני. להיכנע – כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית – חרפה היא; לצאת אל שבי האויב – חרפה ומוות!
אבא קובנר אומנם הצהיר בפתח דבריו כי חסר הדו”ח המהימן, חסרים לו פרטים, וכי אין בכוונתו להאשים מישהו, אך במהלך דבריו הוא הפנה אצבע מאשימה לאנשי ניצנים שהעדיפו את הכניעה על פני המוות. הדף הקרבי פורסם ברבים ויצר את הרושם המוטעה כי אנשי ניצנים לא נלחמו כראוי. דבריו הכתימו את זכרם של נופלי הקרב ושבוייו ועם חזרתם מהשבי המצרי זכו ליחס צונן ועוין מהחברה. אנשי ניצנים זעמו שיישובם “זכה” ליחס מיוחד בדמות הדף הקרבי המאשים אותם בכניעה. זעם רב הופנה כלפי מג”ד 53 ומפקד גזרת ניצנים, יצחק פונדק, שלטענתם לא סייע מספיק לקיבוץ בעת צרתם במהלך הקרב.
לאחר הדברים הללו שלח הרמטכ”ל, יעקב דורי, מכתב לאנשי הקיבוץ וכך כתב:
הנסיבות הקשות של היאבקות מתיישבי ניצנים, הבדידות המרה של הלוחמים, חוסר הקשר עם העורף, אוזלת התחמושת והמזון ונוסף על הכול מספר הנופלים הגדול בהתגוננות ההיא הם עדות נאמנה של היאבקות נואשת המעניקה כבוד לכל אלה אשר נאבקו במקום עד הכדור האחרון.
גם ראש הממשלה דוד בן-גוריון שלח מכתב לאנשי ניצנים:
אין עלילה נעלה עולה בתוהו. גם אם באותו רגע אינה מביאה התוצאות הרצויות. בעמידה לבלי חת של מגינים המחרפים נפשם למות על חזון חייהם – יש בה עצמה מן הניצחון האנושי העליון. ויחד עם כל בית ישראל, אני מרכין ראשי בפני גיבורי ניצנים שנפלו, ונפלו לא לשווא.
בניגוד לפרסום הרב שלו זכה הדף הקרבי של אבא קובנר, המכתבים של הרמטכ”ל וראש הממשלה היו פרטיים ולא פורסמו ברבים במשך זמן רב, ותווית הבוגדים דבקה באנשי ניצנים למשך שנים רבות.
35 שנה לאחר הקרב בניצנים, בשנת 1983, הגיעו לקיבוץ ניצנים יצחק פונדק ושמעון אבידן (שהיה במהלך מלחמת העצמאות מח”ט גבעתי והיה חתום על דף הקרב שפרסם אבא קובנר). בשיחה עם חברי הקיבוץ, שחלקם לחמו בקרב, סירב אבידן להתנצל על פרסום הדף הקרבי בטענה שמטרת הדף הייתה למנוע ירידת מורל בקרב היישוב. עם זאת, הוא הסכים כי הכותרת הייתה צריכה להיות: “נפילת ניצנים – כישלון של גבעתי”. פונדק שמר על קשר עם אנשי הקיבוץ, ובשנת 1991 (בהיותו בן 73) כתב לאנשי הקיבוץ וביקש מהם להיקבר בבית העלמין שלהם:
הנני מתקרב לגיל גבורות, וחשבתי לעצמי כי אם לא הצלחתי בתש”ח לגונן כראוי על ניצנים הלוחמת על חייה, מבודדת ונשכחת מלב כול, מן הראוי לפחות שבהגיע יומי אֶמָּצֵא לצידם של חיילים שנפלו בקרב האכזר.
נוסף לכך, בהיותו בן 91 תרם שער לאתר ניצנים הישנה לזכר אשתו. בשנת 2017 נפטר יצחק פונדק והוא בן 104. פונדק הובא למנוחת עולמים בבית העלמין של ניצנים בסמוך לרעייתו וללוחמיו.
הביקור בקיבוץ ניצנים הוא הזדמנות לדון באחריות הכבדה המוטלת על המפקד להחליט מתי דבקות במשימה היא הכרחית, גם במחיר כבד, ומתי לא, כאשר העיקרון שצריך לעמוד לנגד עיניו הוא שעצם הדבקות במשימה אינה המטרה, אלא הדרך להשיג יעד ולהשלים משימה.
שלושה קרבות, תרומה מכרעת
שלושת הקרבות תרמו תרומה מכריעה לקביעת אופי המערכה בחזית הדרומית במהלך מלחמת העצמאות. שלושת הקרבות העניקו ליישוב העברי את הזמן החיוני להצטייד, להתחמש ולהתארגן. במהלך הקרבות, ללא קשר לתוצאותיהם, גילו הלוחמים דבקות במשימה, חתירה לניצחון, עמידה מול הסכנה ומוכנות להקריב את חייהם למען המולדת שאך עתה נולדה.
מעבר לכך הבהירו הקרבות את החשיבות שיש להתיישבות היהודית. היישובים היהודיים היו המפתח שאפשר לעכב ולבלום את הצבא המצרי, ולולא ההתיישבות, שהגנה בעוז על הגבולות, מלחמת העצמאות הייתה יכולה להיגמר אחרת.
הצבא המצרי תכנן לכבוש את יד מרדכי בתוך שלוש שעות אך בפועל התעכב חמישה ימים. בזמן זה הגיעו לישראל מטוסי המסרשמיט, שתקפו את המצרים בהגיעם אל גשר עד הלום. באופן דומה הצליח הקרב בניצנים לעכב כוחות מצריים רבים באזור הקיבוץ – כוחות שתכננו בכלל לפרוץ קדימה לתל אביב, ולמנוע את מימוש הכרזת העצמאות של מדינת ישראל.
בסיום המלחמה ניצלה מדינת ישראל את ניצחונה והצליחה להשיב את כל החיילים והאזרחים שנפלו בשבי בתמורה לשבויי מלחמה מצבאות ערב.
