המסלול היום הוא בעקבות אחת הטרגדיות הגדולות של מלחמת העצמאות – שיירת הל”ה, טרגדיה שפרנסה ומפרנסת ויכוחים אין ספור על כל היבט של הפעולה: הנחיצות, הנתיב, ההכנות, הביצוע וכוח האדם.
אופי הסיור: רכוב.
אורך הסיור: 4–5 שעות.
מידת קושי: קל.
נקודת התחלה: תל בית שמש (כתבו בווייז “תל בית שמש”)
גוש עציון: עצם בגרונם של הערבים
כדי להבין את מורשת הקרב של מחלקת הל”ה, יש תחילה להבין מה הייתה חשיבותו של גוש עציון במלחמת העצמאות. גוש עציון שוכן מדרום לירושלים ולבית לחם על אם הדרך לחברון. המשמעות היא שהיהודים יכלו לתקוף את ירושלים הערבית מדרום, וכן לשבש את התנועה הערבית בין חברון לירושלים. הגוש הורכב מארבעה יישובים: כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים ורבדים. בשל מיקומו האסטרטגי הגוש היה כמו עצם בגרונם של הערבים, ואת העצם הזו הערבים היו נחושים לסלק ויהי מה.
נקודתך התורפה המרכזית של גוש עציון היא היותו רחוק מכל עזרה צבאית. הכוח הצבאי הקרוב היה בירושלים וזה שאחריו היה בקריית ענבים. היישוב היהודי הקרוב ביותר לגוש, מלבד ירושלים, היה המושבה הרטוב. זכרו את השם הזה.
כחלק מהתוכנית כנגד הגוש, הערבים הטילו עליו מצור, מה שהצריך העברת אספקה מירושלים. השיירות לגוש הותקפו, מובילי השיירות נחלו אבדות קשות, ועל אף ניצחונות נקודתיים נותר הגוש במצב קשה. היה ברור שבהיעדר ליווי בריטי אי אפשר להעביר שיירות לגוש. הבריטים לא התלהבו, בלשון המעטה, ללוות שיירות לגוש בעודם מתפנים מהארץ.
בשלב מסוים נפלה החלטה לתגבר את גוש עציון באופן רגלי: לשלוח מחלקת לוחמים על מנת לתגבר את מגיני הגוש, ולהביא אל הגוש תחמושת וציוד ככל שאפשר לשאת על הגב. המשימה הוטלה על 40 לוחמים, בפיקודו של דני מס. המחלקה צוידה בנשק רב ובציוד רפואי, אך ללא מכשיר קשר. היעדר התקשורת יסבך את העניינים בהמשך.
מ-40 ל-35: מסתבכים ביציאה לדרך
היציאה נקבעה לשעה שמונה בערב. לאחר עיכובים שונים ולאחר שהתברר כי ישנם רק 38 כלי נשק, התאחרה היציאה לשעה אחת עשרה בלילה, ללא שני לוחמים שלא היה טעם שיצטרפו אל הכוח ללא נשק.
ה-38 נסעו באוטובוס לנקודת היציאה, אך כמה מאות מטרים משם הם נתקלו במחסום אבנים שלא אפשר לאוטובוס להתקדם. הוחלט לפרוק רגלית ולרדת לערוץ נחל רפאים מוקדם מהמתוכנן. הדרך התארכה והחלו ויכוחים בין חברי הכוח בנוגע לציר הניווט הנכון. סביב שלוש בלילה נשמעו יריות והיה חשש שהכוח התגלה. הוחלט לשוב לירושלים. סביב חמש חזר הכוח לבית הכרם.
כיוון שלא היה מקובל לחזור לילה אחרי לילה על אותו ציר, ובשל היריות שעוררו חשש שימתין להם מארב, הוחלט על ציר גישה אחר. גם הפעם היו כמה הצעות, ולבסוף הוחלט על מסע רגלי מיישוב קרוב יחסית לגוש – הרטוב.
המסלול שנבחר הוליך מהרטוב מערבה על מנת לעקוף את תחנת המשטרה הבריטית בערתוף (כיום משטרת בית שמש) וכן את הכפר דיר אבאן (כיום המושב מחסיה). לאחר מכן ממשיכים דרומה דרך מושב ישעי של ימינו, דרך הערוצים בין בית נטיף לצוריף, ומעפילים לגוש עציון. אורך המסלול היה 26 ק”מ, בטיפוס בן 600 מטרים בערך. 40 הלוחמים יצאו להרטוב באוטובוס. גם הפעם היו רק 38 כלי נשק, ושוב נותרו אותם שניים מאחור (יעקב זרחי ויגאל בוטרימוביץ).
שעת היציאה לדרך תוכננה לשעה שבע בערב, על מנת להגיע לגוש עציון סביב שלוש בלילה. אך כצפוי ארוחת הערב התעכבה, ההכנות נמשכו זמן ורק ביום חמישי 15.1.1948 בשעה אחת עשרה בלילה יצאה המחלקה לדרך.
מפקד הרטוב, רפאל בן ארויה, הציע לדני מס לדחות את היציאה ליום המוחרת כי סבר שהם לא יגיעו לגוש בלילה אלא באור יום. דני מס קבע שאפשר לעבור בחשיכה את קו שני הכפרים העוינים צוריף–ג’בע. לאחר מכן ייוותרו להם חמישה ק”מ בעלייה מאומצת, אך הם יהיו בשטח שולט ללא יישובים ערבים, ובקרבת הגוש.
המחלקה יצאה לדרך תוך שהיא עוקפת את תל בית שמש ממערב. אחד הלוחמים, ישראל גפני, נקע את רגלו בעינות דקלים. הכוח המשיך מזרחה לאזור מושב זנוח של ימנו. הפצוע עיכב את התקדמות הכוח, ודני מס החליט להחזירו להרטוב יחד עם שני לוחמים (אורי גביש ומשה חזן) שיסייעו בידו. הם חזרו ישירות להרטוב.
כך נותרו 35 לוחמים עם ציוד רב וכבד, וחמש שעות לעבור 20 ק”מ בתוואי לא קל בלשון המעטה. ישראל, אורי ומשה הם היהודים האחרונים שראו את מחלקת הל”ה בחיים.
מנקודה זו ועד מציאת הגופות של 35 הלוחמים, אין ודאות מה קרה.
נקודה ראשונה: תצפית מתל בית שמש
ראוי היה להתחיל את הסיור בשרידי המושבה הרטוב, אך למרבה הצער האתר מוזנח, ואין אליו גישה ראויה. ננסה להתרשם ממנו מהכביש. מי שיגיע מכיוון שער הגיא, כמה עשרות מטרים אחרי מחלף הרטוב, ממש מול משתלת הרטוב, יוכל להביט ימינה ולראות שרידי מבנים ושלט כחול של המועצה לשימור אתרים. אלו הם שרידי המושבה הרטוב.
מייד לאחר שנחלוף על פני שרידי המושבה הרטוב נפנה את מבטנו שמאלה. שם, מבעד לעצים, מזדקרת משטרת ערתוף, המשמשת כיום משטרת בית שמש כאמור.
נעבור את צומת בית שמש ונגיע לתל בית שמש. האתר הוא בעל היסטוריה מקראית מרתקת, הכוללת את סיפור חזרתו של ארון הברית מהפלשתים חזרה לישראל, אבל הפעם הגענו אליו לצורך תצפית.
בראש התל ישנו משטח בטון מודרני. נעמוד עליו ונביט צפונה. למרגלותינו זורם נחל שורק. אפשר לראות את מסילת הברזל בית שמש–תל אביב. מעבר למסילה בצמוד לכביש נראה חורשה שבה מסתתרים שרידי הרטוב, המקום שממנו יצאו הל”ה למסע. הם הקיפו את התל שעליו אנו נמצאים, לכיוון המושב ישעי, שאותו נראה אם נפנה את נפנה מבטנו דרומה. כשני קילומטרים מדרום לנו נמצאות עינות דקלים, שבהן נקע את רגלו ישראל גפני.
נקודה שנייה: אנדרטת הל”ה
נמשיך בנסיעה עד צומת האלה, שם נפנה שמאלה לכביש 375 וניסע עד הכניסה ל”נתיב הל”ה”. מעט לפני הכניסה נפנה ימינה אל אנדרטת נתיב הל”ה (כתבו בווייז “אנדרטת הל”ה”).
קיבוץ נתיב הל”ה מנציח את לוחמי מחלקת הל”ה והוקם בשנת 1949.
נראה כי הלוחמים ניווטו היטב, אך העיכוב בזמנים היה להם לרועץ. היה זה לקראת השעה שש בבוקר, ביום שישי ה-16.1.1948, כאשר היום האיר, והמחלקה העמוסה לעייפה הייתה בין צוריף לג’בע, בשטח נחות – המצב הגרוע ביותר שיכול היה להיות, מה שגרם להם להתגלות במקום פגיע במיוחד.
תיאור גילוי הכוח והקרב נשען על מקורות ערביים, ידיעות של הש”י (שירות הידיעות) ובעיקר על עדותו של המפקד הבריטי של משטרת חברון באותה עת, היימיש דוגן.
כאמור, ככל הנראה סביב שש בבוקר התגלו סיירי הכוח. הגרסה שנפוצה כמה ימים לאחר הקרב היא שהסיירים פגשו ערבי זקן או רועה צאן וחסו על חייו. הערבי ברח, הזעיק את אנשי צוריף וכך התחיל הקרב. אולם, מעדויות של ערבים עולה כי הסיירים נתקלו בנשים שיצאו לשאוב מים ו/או לקושש זרדים והן אלו שהזעיקו את תושבי הכפר. הסיירים דיווחו לדני מס על ההיתקלות, והוא החליט לרוץ קדימה בטרם תופעל ה”פזעה” (קריאה לכפריים בשיטת הצעקה). ככל שהמחלקה תתקדם, סבר, כך ישתפר מצבה הטופוגרפי, וייתכן שאילו הם היו קרובים דיים לגוש, הייתה מגיעה עזרה מהגוש עצמו.
הידיעה על היהודים המסתובבים בשטח הגיעה לאיברהים אבו דיה, סגנו של עבד קאדר אל חוסייני, ממנהיגי הכוחות הערביים באזור ירושלים. אבו דיה היה בצוריף במסגרת קורס מ”כים של מיליציית “הגי’האד הקדוש”. כלומר, מול לוחמי הל”ה עמדו לוחמים מיומנים בעלי הכשרה וניסיון, ולא רק אספסוף כפרי משולהב.
אבו דיה שלח כמה לוחמים במטרה להטריד באש מרחוק את אנשי הל”ה, אך בין השעות שמונה לאחת עשרה התקדמו לוחמי הל”ה לאזור מחסום ג’בע של ימינו, משם ירדו צפונה לנחל עציונה, וניתקו מגע מהתוקפים. חלקו הראשון של הקרב תם אך בינתיים הערבים תפסו גבעות שולטות מצפון לציר הנסיגה האפשרי. לא ברור מדוע הכוח לא התפצל או חיכה לשעות החשיכה על מנת להיחלץ מהמצב. יש המשערים שהלוחמים לא ידעו שהם מוקפים באלפי ערבים.
לפני שנעבור לנקודת הבאה בסיור, נסייר באנדרטה עצמה, שבה מסבירן קולי, והיא בנויה מ-35 עמודי בטון כנגד 35 הנופלים, שביל לא גמור (המסמל את המשימה שלא הושלמה) ושמות החללים.
בעמדנו באנדרטה נביט דרומה (אל הכביש שממנו באנו), ונסיט מבטנו מזרחה (לצד שמאל), שם מעבר לגבעות מצוי הכפר צוריף. ממש מתחתינו עברו הלוחמים בדרכם לכפר. התצפית תבהיר לנו את הנחיתות הטופוגרפית שממנה סבלו לוחמי המחלקה.
נקודה שלישית: מצפור הל”ה
מאנדרטת הל”ה נחזור לכביש 375, נפנה שמאלה ובצומת עציונה נפנה בכיכר ימינה. לכביש 367 ניסע 6 ק”מ עד מצפור הל”ה (כתבו בווייז “מצפור הל”ה”).
נחזור עתה אל הלוחמים, שהצליחו לחמוק מתוקפיהם בקרב הראשון. סביב השעה שתיים וחצי החליט דני מס לעלות לגבעה 573 (לימים “גבעת הקרב”). הסיבה שבעטייה החליט דני מס לעלות לגבעה זו אינה ידועה; אולי קיווה לפרוץ צפונה או לשפר עמדות לקראת הגעה לגוש עציון. בשלב העלייה לגבעה, הכוח זוהה על ידי הערבים שכבר שלטו בנקודות הגובה שסביב, והחלו חילופי אש. כמה לוחמים נפגעו כבר בעת העלייה לגבעה.
בהגיעם לראש הגבעה התברר ללוחמים כי הם מכותרים על ידי המון ערבי זועם. הערבים ירו לכיוונם מכמה זוויות, בעיקר מגבעה 603 ששלטה באש על גבעת הקרב. הערבים הסתערו גלים גלים אך נהדפו שוב ושוב – עד שאזלה התחמושת ללוחמים. לפי העדויות, הלוחם האחרון נהרג לקראת החשיכה, סביב השעה חמש, עת השליך את רימונו האחרון לכיוון הערבים התוקפים.
המחלקה יצאה ללא מכשיר קשר, כאמור, וכך לא נודע דבר וחצי דבר על הקורות אותה בזמן אמת. אנשי הגוש ידעו שהמחלקה בדרכה, אך כשלא הגיעה בשעות הבוקר הם שלחו הודעה שיש בעיה. סביב השעה אחת בצוהריים שמעו אנשי משואות יצחק יריות מכיוון צוריף, אך לא קישרו בין היריות לבין המחלקה. מטוסים קלים יצאו לסייר באזור בניסיון למצוא את חברי המחלקה, אך הם לא מצאו דבר (כפי הנראה אנשי המחלקה הסתתרו באותה עת במערה או בנקיק כלשהו ולא נראו על ידי הטייסים). סיורים יצאו מגוש עציון בניסיון למצוא את המחלקה – אך לשווא.
בשעות הצוהריים של יום שישי ה-16.1.1948 הגיעו שמועות למשטרת חברון כי יש “צרות” בצוריף. היימיש דוגן יצא לצוריף, אולם לא גילה דבר יוצא דופן. למוחרת (17.1) הוא הגיע שוב אל “גבעת הקרב”, ושם מצא את גופות הלוחמים. הידיעה על מציאת הגופות הועברה למטה ההגנה בירושלים. דוגן החל לאסוף את הגופות. בערב הוא עזב את המקום, לאחר שהערבים הבטיחו לו שלא לפגוע בגופות. לטענתו, הוא הבטיח 500 מיל עבור כל גופה.
ביום ראשון (18.1) שב דוגן לכפר, שם נודע לו על “התקפה יהודית” על צוריף; היו אלה שני חיילים בריטים שאנשי הכפר חשבו אותם ליהודים, ועמדו להרגם. דוגן הציל את החיילים הבריטים ממוות. השמועות על “ההתקפה היהודית” נפוצו במהירות, ואוספי הגופות הפרו את הבטחתם, התעללו בגופות והשחיתו אותן.
הגופות הובאו לכפר עציון. למוחרת הגיעו חלק מהורי הנופלים וקרוביהם לכפר עציון לצורך זיהוי, יחד עם הרב אריה לוין, שהכין את הגופות לקבורה בכפר עציון.
בחודשים אוקטובר–נובמבר 1949 ריכז הרב שלמה גורן מבצע של הבאת חללי מלחמה שנקברו בשטח האויב. 323 חללים הוצאו מקברם ונקברו בטקס המוני בהר הרצל בתאריך 17.11.1949. בין הנקברים מחדש היו לוחמי מחלקת הל”ה.
מהמצפור נשקיף על גבעת הקרב, ונבין את הנחיתות שבה הייתה מצויה המחלקה לעומת הפסגות סביב.
זה הזמן להשמיע את חיים גורי מקריא את השיר שכתב יום לאחר הקרב: “הינה מוטלות גופותינו” (החל מדקה 04:11)
נקודה רביעית: אל האלון הבודד
נחזור למכונית ונפנה שמאלה אל גוש עציון. ניסע אל האלון הבודד (כתבו בווייז “האלון הבודד”). האלון הבודד הוא עץ אלון עתיק שהיה בלב גוש עציון הישן. לאחר נפילת הגוש נהגו אנשי גוש עציון לעמוד ליד מבוא ביתר או נס הרים ולהביט אל האלון הבודד. האלון סימן את ערגת אנשי גוש עציון לשוב אל הגוש. לאחר מלחמת ששת הימים נוסד היישוב אלון שבות על שם האלון. לצד האלון הוקמה אנדרטה לזכר נופלי גוש עציון.
ליד האלון יש רחבה גדולה ובה נסיים את סיורנו בעקבות גיבורי הל”ה.
ליד האלון נשוחח על ערכי צה”ל כפי שהם באים לידי ביטוי במורשת הל”ה:
1) דבקות במשימה: דני מס התעקש למלא את המשימה עד תום. גם אם היציאה נדחתה ביום או התעכבה ארבע שעות – יוצאים למשימה. לדני מס היו כל הסיבות שבעולם להחליט להימנע ממימוש המשימה, אבל הדבקות במשימה והבנת חשיבותה עמדו לנגד עיניו.
2) יוזמה ותגובה: מכשולים רבים עמדו בדרכו של דני מס: רובים חסרים, אוטובוס שנתקע, חייל שנקע רגל, עיכוב בניווט וניהול קרב נסיגה מעמדה נחותה. דני מס לא נותר פסיבי, אלא בכל מכשול היה אקטיבי ויוזם. גם כאשר הכוח התגלה, הוא הגיב במהירות, ניהל קרב נסיגה והשהיה, ותכנן כיצד לשפר עמדות טופוגרפית וגיאוגרפית.
