כיצד נולדים אתרי מורשת? נראה שנדרש שילוב בין נקודה אסטרטגית, סיפור גבורה ייחודי, וזמן שיעבור עד שאלה יתקבעו בתודעה כסיפורים שראוי להנציח. אז נכון, לא חסרים לנו אתרי מורשת קרב בישראל. מהתנ״ך, דרך תש״ח ועד ימינו אנו, ארץ ישראל משופעת בסיפורי גבורה, אך נראה כי אירועי ה-7 באוקטובר שונים במהותם. אוסף כה גדול של סיפורי גבורה מסמרי שיער ומרטיטי לב, שנכנסו לתודעה הלאומית בזמן כה קצר, לא ידענו מעולם.
הפעם, נקדיש את המדור לסיור מורשת אל עוטף עזה, כדי להתחבר אל מה שהתחולל באותה שבת שחורה. נבקר באנדרטת חץ שחור, אתר הנצחה ותיק שהפך ב-7 באוקטובר לאזור קרבות בעצמו, ומשם נמשיך אל אנדרטת הרכבים ליד מושב תקומה ואל מיצגי ההנצחה בשטח מסיבת נובה.
לפני שנתחיל – שתי הערות חשובות: ראשית, יש להתעדכן אם האתרים פתוחים לציבור, שכן מעת לעת צה״ל עשוי להכריז עליהם כאל שטח צבאי סגור כל עוד מתנהלת המלחמה בעזה. שנית, אל תיכנסו ליישובי העוטף – זה מרתק, זה חשוב, אבל התושבים עצמם מבקשים קצת שקט. אנחנו בטוחים שבעתיד יוקמו אנדרטאות מסודרות שיאפשרו את ההוקרה וההנצחה, ללא פגיעה בפרטיות התושבים.
אופי הסיור: ברכב וברגל.
אורך הסיור: 1–2 שעות.
אנדרטת חץ שחור: ״לו הייתה יחידה כזאת ב-1948 – היינו משחררים את ירושלים”
לאנדרטת חץ שחור נכנסים בסמוך לצומת שער הנגב, דרומה לשדרות, מכביש 34 או מכביש 232. האנדרטה מנציחה את מורשת הקרב של יחידת הצנחנים בתקופת פעולות התגמול נגד הפדאיון שהסתננו משטח מצרים בשנים 1953–1956, לפני מלחמת סיני. הפעולות האלה עיצבו את תורת הלחימה של צה”ל עד היום ואת ערכיה, ובראשם דבקות במשימה, אי נטישת נפגעים בשטח ואחוות לוחמים.
האנדרטה קרויה על שם “מבצע חץ שחור” שהתרחש בלילה של ה-28 בפברואר 1955 ברצועת עזה, שהייתה אז בשליטת מצרים. הרקע לפעולה היה סדרה של מתקפות שביצעו מסתנני הפדאיון, בהם רצח של ישראלי ברחובות, מרחק של 45 ק”מ מהגבול. המטרה הייתה להיכנס לרצועה, להרוס מחנה צבאי מצרי ליד העיר עזה ולפוצץ את מכון המים ותחנת הרכבת שם. על הביצוע הופקד כוח צנחנים בפיקודו של אריאל שרון, בהשתתפות לוחמים שבעתיד יהפכו לחלק מהשדרה הפיקודית המרכזית של צה”ל, בהם, בין השאר, מוטה גור, דוד אלעזר (דדו), שמעון כהנר (קצ’ה), דני מט, עוזי עילם, טיבי שפירא, לוי חופש ומשה ינוקא.
הפעולה לא עברה חלק. הלוחמים התמודדו עם שורה של תקלות – במודיעין המוקדם, בזיהוי המחנה, בנסיגה ובפינוי הפצועים (חוסר באלונקות, בעיות בתיאום עם אמבולנסים לאחר חציית הגבול) – ומספר הנפגעים בצד הישראלי היה גדול למדי: שמונה לוחמים נהרגו ו-13 נפצעו. אולם, בזכות תושייתם האדירה, גבורתם ונחישותם, הצליחו הלוחמים להשלים את המשימה על אף המכשולים: מכון המים נהרס, המחנה נכבש וניזוק ובצד המצרי נהרגו 37 חיילים. שלושה מהלוחמים קיבלו את עיטור העוז: סעדיה אלקיים ז”ל, שנהרג בפעולה, וכן אהרן דוידי ועוזי עילם. בן-גוריון שיבח את הצנחנים בעקבות הפעולה ואמר: “אילו הייתה לנו יחידה כזאת במלחמת השחרור, היינו משלימים את שחרור ירושלים ולוכדים את לטרון”.
האתר מהווה נקודת מבט ותצפית על העיר עזה ורצועת עזה, שבה התקיימו רבות מהפעולות. בכניסה לרחבת האתר ניצב פסל קטן המתאר שתי דמויות המסמלות את אחוות הלוחמים, ובאתר עצמו הוצבו בין היתר ארבעה עמודי שמע המספרים את סיפורי הפעולות וכן שלט עם מפת הקרבות. באנדרטה מיוצגות 11 פעולות שנבחרו מתוך כ-70 שבוצעו באותן שנים. במרכז האתר יש לוחות עם שמות הנופלים, שמעליהם הפסוק: “ואתם אל תעמודו, רִדפו אחרי אויביכם וזִנבתם אותם” (יהושע י, יט).
בטקס חנוכת האתר במרץ 2003 אריאל שרון ציטט מדברי משה דיין שאמר בשנת 1955:
“אין בידינו להבטיח כל צינור מים מפיצוץ וכל עץ מעקירה, אין בידינו למנוע רצח עובדים בפרדס ומשפחות בשנתן, אך יש בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמנו, מחיר יקר מכדי שכדאי יהיה ליישוב הערבי, לצבא הערבי ולממשלות הערביות לשלמו”.
ב-7 באוקטובר הפך האתר, שוב, לאזור מלחמה. כוחות נוחבה של החמאס, שכללו כ-20 כלי רכב ומאות מחבלים, התרכזו במקום והתכוננו למתקפה מסודרת על קיבוץ כיסופים ואולי גם על קיבוץ ניר-עם. כשהגיעו למקום צוותי ימ”מ ושב”כ, המחבלים זיהו את אחד הרכבים ופגעו אנושות בארבעת לוחמי השב”כ שהיו בו. התגבורת שהגיעה כללה צוות לוחמים מדובדבן ומגלן, וכן הפעלה של חיל האוויר על ידי השב״כ. התגבורת הצליחה לפגוע בתוך זמן קצר ב-40 מחבלים, כפי שאפשר לראות בסרטון שפורסם ב-8.10 ובו האלוף במילואים דוד זיני מציג את תוצאות הפגיעה. לאחר קרב עיקש של כמה שעות, כ-200 מחבלים חוסלו והשאר נמלטו לעזה. על גופתו של אחד המחבלים נמצא מסמך עם תוכנית הפעולה ״משימת קיבוץ מפלסים״.
אנדרטת הרכבים: הדומם שמספר את ה-7 באוקטובר
מהאתר נמשיך דרומה, ונפנה שמאלה בצומת סעד לכביש 25, שם נראה את אנדרטת הרכבים ליד תקומה. כאשר אנחנו חווים אסון בקנה מידה גדול, אנחנו מתקשים לדמיין או לעכל את המספרים. אנדרטת הרכבים, שנראית במבט ראשון כמו מגרש גרוטאות עצום בגודלו, מצליחה להמחיש לנו את הממדים.
האנדרטה היא בעצם ריכוז כלי הרכב שנפגעו בשבת השחורה, והם מונחים כאן זה ליד זה וזה על גבי זה. שרופים, מנוקבים בכדורים, מעוכים. חלקם נושאים מדבקה: “מזוכה – נבדק ונוקה על ידי מתנדבי זק”א”. הרכבים האלה מספרים את הסיפור של ה-7 באוקטובר: חלק מהרכבים הפכו למלכודות מוות במסיבת הנובה ברעים, חלק בכבישים עצמם וחלקם נדרסו על ידי טנקים שדהרו ליישובים. כל רכב וסיפור הגבורה שבו, כל רכב הוא עולם ומלואו שאבד.
בין השאר, מצוי כאן גם אמבולנס ממתחם נובה שהוצת ועלה באש. בפינה רוכזו כלי הרכב ששימשו את המחבלים: הטנדרים הלבנים, ערימה של טוסטוסים, וג’יפים שעל חלקם אלתורים שהפכו אותם למכונות מלחמה.
הרכבים השרופים הם באחריות משרד המורשת, שמתכנן להקים במקום אתר הנצחה, כדי שנזכור מיהם אויבינו, ומה יש לעשות כדי שמעשה נורא שכזה לא יחזור, וכדי שנוכל להבטיח את ביטחון ישראל לדורות.
חניון רעים: הפנים המחייכות בתמונות
מכאן נחזור מעט על עקבותינו וניסע עוד דרומה על כביש 232, שם נראה את שטח מסיבת נובה, בין בארי ורעים. סעו לאט! כביש 232 מחורץ אחרי שמאות טנקים עברו עליו בדרך לעזה, ואתם גם עשויים לשמוע רחשים מהצמיגים הדומים לרעש של תקר בגלגל.
מסיבת הנובה הפכה לסמל בינלאומי. צעירים שמגיעים לבלות ולהתחבר אל עצמם ואל הטבע מוצאים את עצמם לפתע פתאום בלב שדה קרב בלתי אפשרי, אל מול מאות מחבלים חמושים. במסלול העפר הכבוש שמוביל אל האנדרטה תוכלו להתבונן סביב ולראות עד כמה השטח מישורי ופתוח, מה שמקשה מאוד על הסתתרות. בחלק מהמקומות אפשר לראות ואדיות קטנות עם מעט שיחים ועצים – אלה המקומות בהם ניסו להסתתר חלק מהצעירים.
האנדרטה עצמה משרה אווירת קדושה, המזכירה לרבים אנדרטאות לזכר הנספים בשואה. היא מורכבת מיתדות ועליהן תמונות גדולות של הקורבנות, המושכות מבקרים רבים, גם כאלה שאין להם קשר ישיר לקורבנות, וחשוב להם להרגיש את המקום ולהתחבר לקורבנות. לחלק מהתמונות מוצמדים טקסטים וחפצים שונים, והשיטוט בין התמונות מרמז על העולמות שאבדו.
המפגש עם תמונות הקורבנות באנדרטה מזכיר לנו גם על מה אנחנו נלחמים: הפנים הניבטות מהתמונות קורנות, מחייכות, מלאות אור; חלקם מצולמים עם בני זוג ומשפחה. קשה ליישב את התמונות השמחות עם האירועים האיומים שהתרחשו כאן. אבל התמונות מזכירות לנו מדוע אנחנו חייבים להיות חזקים, ועל מה אנחנו מגינים. יחד ננצח.
