הפעם נטייל בעקבות אחד הקרבות הקשים במלחמת השחרור, קרב נבי סמואל, שהסתיים בכישלון ושנוי במחלוקת עד עצם היום הזה. האתר, בעל חשיבות היסטורית ודתית, נכבש רק 19 שנים מאוחר יותר על ידי מח”ט שהשתתף גם בקרב המקורי, כמ”פ. מה אירע בקרב, ומהו הערך הצה”לי שעמד בבסיס החשיבה של הלוחמים?
אופי הסיור: רגלי.
אורך הסיור: 1–2 שעות.
מידת קושי: קל.
נקודת התחלה: אתר נבי סמואל (לרשום בווייז: “נבי סמואל גן לאומי”).
רקע על האתר
“נבי סמואל” מצוי על פסגת הר, צפון-מערבית לירושלים. באתר התגלו שרידים מימי בית ראשון ואילך, והראשונים לזהות במקום את קבר שמואל הנביא היו הביזנטים, ובעקבותם אימצו גם המוסלמים והיהודים את הזיהוי. עד היום, זהו אתר ייחודי שבו יש בית כנסת, מסגד וכנסייה זה ליד זה.
מהאתר ישנה תצפית נפלאה, שיכולה ביום של ראות טובה להגיע מגוש עציון בדרום עד רמאללה בצפון וגוש דן במערב. בתקופה הצלבנית כונה ההר “הר השמחה” (montis gaudii), כיוון שזו הנקודה הראשונה שבה העולים לרגל מכיוון יפו יכלו לראות את ירושלים.
סביב למתחם המקודש נבנה כפר ערבי, שסביבו התרחשו קרבות שונים לאורך השנים. במלחמת העולם הראשונה, למשל, התחולל בו קרב קשה בין העות’מאנים לבריטים. הבריטים אומנם כבשו את המקום, תוך גרימת נזק כבד לאתר, אך תוכניתם לפרוץ לירושלים מצפון לא התממשה. כפי שנראה, לכפר זה תפקיד חשוב גם במלחמת העצמאות.
הביקור באתר
האתר מנוהל על ידי רשות הטבע והגנים והוא נחשב לאתר דתי שהכניסה אליו ללא עלות, כיוון שבמקום יש בית כנסת ומסגד פעילים. שימו לב: החניה לכלי רכב פרטיים היא בשולי הדרך, כיוון שאין באמת חניה מסודרת, למעט מספר מצומצם של מקומות חניה לנכים. עם זאת, יש תחבורה ציבורית פעילה אל האתר.
המסלול:
נתחיל את הסיור בביקור בציון קבר שמואל הנביא. מהכניסה לאתר נלך אל עבר המבנה הבולט שבראשו יש צריח מסגד. זוהי מצודה צלבנית במקורה. בדרך אל ציון הקבר לפי השילוט, נחלוף על גשרי עץ, אשר מימינם ומשמאלם יש משטחים מישוריים רחבי ידיים. זוהי מחצבה צלבנית שחצבה את האבנים ששימשו לבניית המצודה.
בכנסייה לציון הקבר יש חלוקה לגברים ולנשים. אל הקבר עצמו יורדים בכמה מדרגות. זה המקום לומר כמה מילים על דמותו של שמואל הנביא, בנה של חנה אשר עליו התפללה בשילה, ומי שהנהיג את בני ישראל בסוף תקופת השופטים והיה זה שהמליך את שאול ולאחר מכן את דוד המלך.
לאחר הביקור בציון הקבר נפנה ימינה, נשוב מעט על עקבותינו, נקיף את המבנה ונגיע לפתח צנוע (באמצע הקיר). ניכנס בדלת ונעמוד בחלל צלבני מרשים. מולנו נראה את דלת המסגד (הסגורה כשהמסגד אינו פעיל), ומייד משמאלנו ישנו גרם מדרגות בשיפוע חד יחסית המוליך אל גג המבנה, ותאמינו לנו – המאמץ שווה את הנוף. ממערב אפשר להבחין בהר אדר, ובחורף אפשר לראות גם את גוש דן. מצפון רואים היטב את גבעת זאב וגבעון החדשה, ולמרגלות האתר הכפר הערבי אל ג’יב המזוהה עם גבעון המקראית. בהמשך הרכס רואים את ביתוניה ואת מרחבי רמאללה.
במבט מזרחה רואים היטב את תל אל פול – “גבעה” המקראית, את הגבעה הצרפתית ומימין לה את הר הזיתים.
מדרום (צד שמאל) נראה את בתי שכונת רמות לוחכים את פאתי האתר. מימין לשכונת רמות נבחין בכפר הערבי בית איכסא, ולימינו כפר בידו. לכל אחד מהכפרים היה תפקיד בקרב על נבי סמואל. נוסף על כך, שימו לב ליתרון הטופוגרפי של נבי סמואל ועל הקושי לכבוש אותו מלמטה.
זהו המקום לספר את סיפורו של הקרב שלשמו התכנסנו.
רקע לקרב נבי סמואל במלחמת העצמאות
בעקבות ידיעות שלפיהן הבריטים מתכננים להקדים את תאריך יציאתם מירושלים עם תום המנדט, הוחלט על מבצע להשתלטות על השטחים הבריטיים לצורך יצירת רצף יהודי ובניית יתרון אסטרטגי. המטרה הייתה לאחד תחת השליטה היהודית גם את השכונות שועפט ושייח’ ג’ראח בצפון ירושלים, וקטמון בדרום העיר.
הקרב על נבי סמואל היה חלק מאותו מבצע, שמטרתו לפרוץ את הציר לירושלים מצפון, ממש כפי שניסו הבריטים לעשות במלחמת העולם הראשונה, שכן נבי סמואל הוא נקודת שליטה בולטת באזור, ולכן יעד חשוב לתצפית ולשליטה על הדרכים. בשל הקרבה לבית איכסא ולבידו, נדרשו הכוחות לכבוש קודם את בית איכסא ולבודד את בידו.
המשימה הוטלה על הגדוד הרביעי בחטיבת הראל של הפלמ”ח, בפיקודו של יוסף טבנקין. טבנקין חילק את הגזרות בין הפלוגות בחטיבה: על פלוגה ג’ בפיקוד מרדכי בן פורת הוטל לכבוש את בית איכסא; פלוגה א’ של אורי בן ארי תחסום את הדרך לכפר בידו כדי למנוע הגעה של תגבורת; פלוגה ב’, בפיקוד חיים פוזננסקי, נועדה לכבוש את נבי סמואל; ופלוגה ד’ הממוכנת בפיקוד מיכה פרי, בעלת הדוידקה, נועדה להיות הפלוגה המסייעת. המבצע תוכנן להתרחש בלילה, כדי להקל על הכוחות להתגבר על החיסרון הטופוגרפי ולהקשות על השולטים באתר לזהות אותם ולפגוע בהם מלמעלה.
בשעות הערב של ה-22.4.1948 (רק 24 שעות לפני ליל הסדר) יצאו הכוחות מאזור מוצא והקסטל אל נבי סמואל. פלוגה ד’ הממונעת יצאה לכיוון בית איכסא במטרה לעבור בכפר, לאחר שייכבש, בדרך לנבי סמואל.
ערפל קרב: איחור קריטי והחלטות שנויות במחלוקת
מייד עם היציאה לדרך החלה התוכנית להשתבש. בשל ערפל כבד טעו הכוחות הרגליים בניווט, והגיעו לבית איכסא מאוחר בהרבה מהשעה היעודה. פלוגות א’ וב’ הגיעו ליעדיהן באיחור רב מהצפוי. פלוגה ד’ אומנם לא טעתה בדרך, אך נתקלה בתעלה על הציר, ונסוגה. המג”ד טבנקין הבין שקרב הלילה המתוכנן כבר לא יֵצא אל הפועל, וכי הפער בין התוכנית לשטח הפך לבלתי נסבל. המג”ד שקל לבטל את המשימה לאור עלות השחר, אך הדעות חלוקות בנוגע לשאלה אם ניתנה בפועל פקודת נסיגה או לא. אורי בן ארי, מ”פ פלוגה א’, ויוסף טבנקין המג”ד טענו כי ניתנה פקודת נסיגה, ואילו חיים פוזננסקי מ”פ פלוגה ב’ התעלם ממנה במודע מתוך רצון לעמוד במשימה בכל מחיר.
בספרו “אחרַי” כתב אורי בן ארי כך:
לִבּי פעם בחוזקה, לאו דווקא מחמת הריצה אלא האיחור שלנו. אלא שאת הנעשה אין להשיב… עקב גובהו אִפשר מוצב המסגד לאויב תצפית מלאה ושליטה על כל סביבתו. מנתונים אלה היה לי ברור כי תוצאות האיחור שלנו יחייבו החלטה טקטית נבונה מאוד.
חיפשתי את מ”פ ב’ (חיים פוזננסקי). מצאתיו עומד על סלע וסוקר את נבי סמואל… “בוא אורי, סוף סוף נוכל להתחיל בהתקפה,”… אמרתי לו “נדבר עם המג”ד”…
“המג”ד כאן א’ (אורי בן ארי) הגענו לנקודת המפגש. יצרתי קשר עם מ”פ ב’, עבור”. “א’, רות. דווח מצב,” השיב לי המג”ד מיָד. דורון סגני, וכן אחד משני המשקיפים שהצטרפו אלינו לקרב זה, וכן מ”פ ב’, עמדו לידי ושמעו את דברי המג”ד… ניסיתי לתפוס את עיניו של מ”פ שלידי. ללא הצלחה… “אורי שים לב, החלטתי לסגת ולא לבצע. אני חוזר לא לבצע! תן לי את מ”פ ב’ למכשיר”…
פניתי לעבר מ”פ ב’, שעמד עד לפני רגע לצדי, ושמע את החלטתו של המג”ד. להפתעתי מ”פ החל לרוץ לנוע בריצה לעבר פלוגתו! “מ”פ ב'” קראתי אחריו “המג”ד רוצה אותך למכשיר”. האיש עצר לרגע, הסתובב וקרא לעברי “אורי, לא שמעתי אותו. אמור לו שכבר יצאתי להתקפה, ושאין קשר בינינו. כנראה שמכשיר הקשר שלי מקולקל. להתראות”.
ישנם היסטוריונים שאינם מקבלים תיאור זה. כך, למשל, ההיסטוריון אורי מילשטיין טען כי לא ניתנה פקודת נסיגה, וכי טענותיהם של אורי ויוסף נועדו לטייח את חלקם בכישלון.
כך או אחרת פלוגה ב’ של חיים פוזננסקי החלה בהסתערות על הכפר. מייד בתחילת ההסתערות הערפל התפוגג, וכך מצאה עצמה הפלוגה קרובה אל הכפר, במבנה מכונס ובנחיתות טופוגרפית. במבט דרומה נראה היטב את הפרשי הגובה ואת היתרון הטופוגרפי של הערבים אשר הגנו על המקום, ואת הנחיתות הבולטת של חיילי הפלמ”ח המסתערים לאור יום.
המגינים הערבים פתחו באש, ובמכת האש הראשונה נפגעו רבים מחיילי פלוגה ב’, ובעיקר מפקדי הפלוגה. כיוון שרוב החיילים היו עולים חדשים ולא מנוסים, לאחר שרוב שדרת הפיקוד של הפלוגה נפגעה, החלה נסיגה חפוזה ולא מסודרת. במהלך הנסיגה נפגעו מרבית חיילי הפלוגה. הפצועים וההרוגים נשארו בשטח, ונאספו רק למוחרת בסיוע הבריטים, לאחר שהגופות הושחתו על ידי הערבים.
בשלב זה הטיל המג”ד למערכה את פלוגה ד’ הממונעת. הם חזרו ממוצא לכיוון קריית ענבים, ומשם תכננו להגיע דרך הר אדר ובידו אל נבי סמואל. הפלוגה נתקלה בהתנגדות עזה, ומפקדה מיכה פרי יצא להזעיק עזרה, אך לא שב אל הפלוגה. גם באירוע זה נותרו פצועים והרוגים בשטח. זהו המקום הראוי לשמוע את שירו של חיים חפר “קרב הראל” המתאר את קרבות החטיבה, ומזכיר את הנופלים בקבר נבי סמואל.
תוצאות הקרב
ההר שהיה כמפלצת, לפי שירו של יובב כץ שנכתב לאחר מלחמת ששת הימים, ממוקם ברמת הגולן – אך עבור לוחמי חטיבת הראל, נבי סמואל הוא הר שהיה למפלצת שגבתה קרבנות רבים. 38 לוחמים נהרגו בקרב על נבי סמואל, ו-40 נפצעו. פלוגה ב’ נמחקה מסדר הכוחות למעשה. כישלון ההתקפה גרם לנסיגת כוחות חטיבת הראל מהכפרים בידו, בית סוריק ושועפט. אפשר רק לדמיין מה היו תוצאות המערכה על ירושלים אילו כפרים אלה היו נותרים בידי צה”ל.
לכישלון הקרב היו כמה וכמה גורמים: ראשית, העיכוב בניווט ובכיבוש בית איכסא, אשר גרם לכוחות להסתער לאור יום. שנית, הרכב הלוחמים בפלוגה ב’, שהיו ברובם עולים חדשים וחסרי ניסיון. לבסוף, המיקום של חפ”ק המג”ד התמקם על כביש ירושלים-תל אביב ליד מוצא – רחוק ובעיקר נמוך מהיעדים, וגרם לחוסר בהירות באשר להוראות המג”ד. אולם, השאלה הנוגעת לשאלת פקודת הנסיגה נחשבת למרכזית. כדי להבין את שורשה של שאלה זו יש להבין תחילה מיהו חיים פוזננסקי, מ”פ פלוגה ב’.
“פוזה”: ערכי צה”ל עומדים למבחן
חיים פוזננסקי, המכונה “פוזה”, נולד בתל אביב בשנת 1927, ובגיל 17 הצטרף לפלמ”ח. הוא נודע כמפקד נערץ, שהשפיע על ערכי הלחימה של צה”ל, ובמיוחד שימש מופת של אומץ ושל דבקות במשימה. כך, למשל, כתב עליו הרמטכ”ל והשר לשעבר רפאל איתן, שציין אותו כמי שהשפיע באופן העמוק ביותר על חשיבתו הצבאית:
“פוזה היה הצירוף המושלם ביותר שהכרתי בחיי של כל התכונות הנפלאות של מנהיג: דוגמה אישית, ידע מקצועי ואומץ לב. אולי ראינו אותו מושלם כל כך בעיניהם של אנשים צעירים מאוד ותמימים מאוד. אולי היה השיפוט שלנו מוגבל. אבל הדמות הזאת לא משה ממני ולא תמוש כל ימי חיי. הוא היה לוחם גדול. יפה תואר כפסל יווני. אמיץ עד כדי להדהים. גדוש ידיעות על ארץ ישראל. מוכן לעשות הכל בעצמו, לפני שהוא דורש מאחרים… הוא לא אמר מעולם: ‘אחרַי!’ לא היה צורך בכך. הוא הלך בראש, והאנשים הלכו אחריו”.
הערך של “דבקות במשימה לאור המטרה”, אשר פוזה היה דוגמה חיה אליו, אכן בא לידי ביטוי בקרב. עם זאת, במקרה זה, הגבולות של ערך הדבקות במשימה עמדו למבחן. למרבה הצער אין “תשובת בית ספר” מתי לדבוק במשימה בכל מחיר, ומתי הדבקות במשימה עלולה להמיט אסון.
התוצאות של דבקות עיקשת במשימה יכולות להיות הרות אסון, כמו במקרה של קרב נבי סמואל, אך להיות חשובות מאין כמותן בקרב אחר. כך, דבקות במשימה היא סמלו של קרב סן-סימון, שנערך על ידי אותה חטיבת הראל מספר ימים לאחר קרב נבי סמואל, קרב שנחשב למכריע במערכה על ירושלים במלחמת העצמאות. אותו רפאל איתן, שהעריץ את “פוזה”, בחר להזכיר בנאום המינוי הקצר שלו לרמטכ”ל דווקא את קרב סן-סימון:
“לא הרחק מכאן, לפני שלושים שנה, נקבע בקרב כבד עתידה של ירושלים – לחזור ולהיות בירת עם ישראל לנצח. הייתה לי הזכות לקחת חלק באותו קרב וכבוד גדול היום במקום הזה, לקבל את כהונת הרמטכ”ל”.
יו”ר ומייסד תנועת הביטחוניסטים, תא”ל (מיל’) אמיר אביבי, מציע לזכור את האחריות הכבדה המוטלת על המפקד להחליט מתי דבקות במשימה היא הכרחית, גם במחיר כבד, ומתי לא, כאשר העיקרון שצריך לעמוד לנגד עיניו הוא שעצם הדבקות במשימה אינה המטרה, אלא הדרך להשיג יעד ולהשלים משימה. המשימה שעמדה בבסיס קרב נבי סמואל שונה מהמשימה שעמדה בבסיס קרב סן-סימון, ועל כן דבקות במשימה גם במחיר כבד הייתה הכרחית בקרב סן-סימון, אך אולי שגויה בקרב נבי סמואל.
כך או אחרת, את הכבוד לנופלים שדבקו במשימותיהם, יום אחר יום, ערב אחר ערב, תוך ידיעה שרבים מהם לא ישובו לביתם, יש לתת במלואו. גם אם בקרב מסוים הדבקות במשימה עלתה לנו ביוקר, הערך שהיא בנתה ממשיך להבטיח את ביטחון ישראל.
המשך הסיור
מהגג נרד (בזהירות) ונפנה ימינה מהדלת. נרד במדרגות אל הרובע ההלניסטי שנחפר ושוחזר. הקטע נקרא “הרובע ההלניסטי” אבל מעורבים בו שרידים צלבניים ושרידים מתקופת הברזל (ימי בית ראשון). נעקוב אחרי השילוט ונבחין בבית בד צלבני.
לאחר מכן נראה חומה הבנויה מאבנים גדולות בעלות סיתות שוליים. זוהי החומה הצלבנית של המצודה. במסגרת הרובע נבחין מימין בגת מהתקופה הישראלית, וחדר מגורים הלניסטי משמאל ובו אמבטיית ישיבה ולה פתח ניקוז.
נצא מהרובע ההלניסטי ונפנה שוב ימינה. נקיף את המצודה מדרום. נגיע אל שרידי המחצבה הצלבנית. העדויות בשטח רומזות לשיטת החציבה. נראה גושי אבן גדולים שטרם נותקו ממקום. שיטת החציה הייתה פשוטה: יצירת סדקים בסלע, והכנסת יתדות עץ אל הסדקים. את העץ הרטיבו, וכשהוא התנפח – הוא הרחיב את הסדקים ושבר את האבן. אפשר להבחין היטב בחריצים שבהם הונחו יתדות העץ, ולהתרשם מהיקף החציבה האדיר במקום.
מול המחצבה הצלבנית ישנם שלושה זקיפים שהובאו ממערה שהושמדה בעטרות. הזקיפים ניצבים כעדים בודדים לפגיעה במערות נטיפים על ידי מחצבות (מחצבת הרטוב, שבתחומה התגלתה מערת הנטיפים, ספגה נזק כלכלי כבד. מחצבות אחרות למדו את הלקח ופשוט משמידות מערות כאלה מייד עם גילוין).
מהזקיפים נעקוב אחר השילוט אל מעיין חנה. למה חנה? לאחר שהאתר זוהה כמקום קבורת שמואל הנביא, אך טבעי היה לשייך את המעיין לאימו, שהדבקות במשימתה להביא חיים אל העולם הביאה לנו את אחד המנהיגים הנודעים של עם ישראל.
אפשר לשכשך רגליים במעיין החביב. מהמעיין נצא החוצה אל המכונית הממתינה לנו.
מה עוד בסביבה?
גן לאומי הקסטל המספר את סיפור הקרב על הדרך לירושלים.
גן לאומי חאן שער הגיא המספר את סיפור השיירות לירושלים.
בית הקברות הצבאי בקריית ענבים שבו טמונים חללי קרב נבי סמואל ועוד רבים אחרים.
גן לאומי עין חמד ובו בית חווה צלבני.
קרדיט תמונות: ד”ר אילן אבקסיס
