ישראל ידעה שדות קרב גדולים ומשמעותיים, וידעה גם ניצחונות מפוארים, אבל הקרב שנכיר הפעם לא היה כזה: הוא כלל 30 לוחמים בלבד מהצד היהודי, והסתיים בכישלון ובפינוי.
אז למה אנחנו מדברים עליו? כי הקרב הזה הפך למיתוס חשוב בתולדות הגבורה היהודית, והערכים שאפשר ללמוד ממנו ממשיכים להיות רלוונטיים גם היום. הפעם נסייר בחצר תל חי ובאנדרטת האריה השואג, כדי להכיר את אחד המאורעות המכוננים של היישוב העברי בארץ ישראל.
אופי הסיור: רגלי (וממונע).
אורך סיור: 2–3 שעות.
נקודת התחלה: חצר תל חי (להקליד בווייז: “חצר תל חי”). המקום נמצא כיום בקמפוס המערבי של מכללת תל חי.
[א] נקודה ראשונה: חצר תל חי
הרקע לקרב תל חי: המרד הערבי בצרפתים
בשנת 1893 רכש הברון רוטשילד שטח אדמה בצפון הגליל. רוב השטח הוקצה למושבה מטולה, אך חלק מהאדמה, אדמות “טלחה”, התגלגל בסופו של דבר להקמת קיבוץ תל חי ב-1918. אל תיתנו לפסטורליה המאפיינת את אצבע הגליל בימים כתיקונם להטעות אתכם. שקט לא היה שם, והכול בשל מאבק בין ערביי האזור לבין צרפת.
לפי הסכם סייקס-פיקו (ההסכם שחילק לאחר מלחמת העולם הראשונה את שטחי האימפריה העות’מאנית בין בריטניה לצרפת), היה אזור מטולה בחזקת המנדט הצרפתי. ערביי האזור מרדו בשלטון הצרפתי, והניסיון של היישובים היהודיים באיזור (מטולה, כפר גלעדי, תל חי וחמארה) להישאר ניטרליים לא צלח. הפגיעות של ערביי האזור ביישובים היהודיים החלו להפיל חללים, ביניהם שניאור שפושניק ואהרון שר, והיישובים פנו אל הנהגת היישוב כדי לבקש סיוע.
בהנהגת היישוב התגלע ויכוח נוקב אם להיענות לבקשה ולתגבר את היישובים המותקפים, או לפנות את האזור בשל מיעוט המתיישבים בו. זאב ז’בוטינסקי התבסס על חשיבה כמותית שלקחה בחשבון את המספר הקטן של המתיישבים, ומסקנתו הייתה נחרצת: “אתם צריכים לאמור לחברים: שובו בחזרה משם ובנו פה את הקיים!” לעומתו, דוד בן-גוריון ויצחק טבנקין דרשו לשלוח סיוע ותגבורת מייד – ודעתם התקבלה. כך, קבוצת מתנדבים הגיעה ככוח תגבור אל תל חי, והצטרפה אל יוסף טרומפלדור, שכבר עלה למקום מעט קודם.
יוסף טרומפלדור היה מנהיג ציוני שכבר בימי ילדותו ברוסיה חווה אנטישמיות, ובגיל צעיר מאוד החל להגות בהתיישבות יהודית בארץ ישראל. טרומפלדור היה איש העשוי ללא חת. בעת שירותו בצבא רוסיה התנדב ליחידת קומנדו והפגין מעשי אומץ וגבורה שזיכו אותו בכבוד רב. בשנת 1904 ריסק פגז את ידו השמאלית והרופאים החליטו לקטוע אותה מעל המרפק. על אף הפציעה חזר טרומפלדור ללחום בחזית, וזכה להוקרה מיוחדת על כך, שהצטרפה לאותות גבורה אחרים שקיבל במהלך שירותו. בשנת 1912 הגיע טרומפלדור לארץ ישראל במטרה להקים מושבה שיתופית.
מעטים מול רבים: הקרב על חצר תל חי
למהלך הקרב, הסיבות לפתיחתו והמאורעות השונים בו יש מספר גרסאות, ואנו נביא את הגרסאות שנחשבות כיום למקובלות יותר.
בבוקר 1.3.1920 הגיע כוח חמוש של בדווים בראשות מנהיג המשפחה ששלטה על עמק החולה באותן שנים, כמאל חוסיין אפנדי. הכחו הגיע לחצר תל חי כדי לבדוק אם יש במקום חיילים צרפתים. כיוון שתל חי הייתה חצר מוקפת מבנים שנועדו לשימושים שונים, אשר קירותיהם שימשו חומה חיצונית לחצר, נדרשה הסכמתו של טרומפלדור להכנסת הכוח פנימה אל תוך החצר.
טרומפלדור, שידע שאין חיילים צרפתים בחצר, הסכים להכניס את המנהיג וחלק מאנשיו פנימה ואלה החלו בחיפושים. כאשר הגיעו אל המבנה המרכזי, בעליית הגג שבו, נתקלו בחברת ארגון השומר דבורה דרכלר שבידה היה אקדח. לפי הגרסה המקובלת ניסה כאמל לקחת מידיה בכוח את האקדח ובמהלך המאבק נפלטה ממנו ירייה.
טרומפלדור שמע את הירייה, סבר בטעות כי הערבים תוקפים את המקום והורה להשיב באש. הכוח הערבי שהמתין בחוץ הופתע ממטח היריות, הקרב החל והמוני ערבים הצטרפו אל הכוח שבחוץ.
הימצאותו של כח אויב גדול מחוץ לחצר, אל מול מספר המגינים המצומצם, בתוספת העובדה שכמאל ואנשיו ניצבו אותה עת במקום גבוה ושולט כמו עליית הגג, העניקו לכוח הערבי יתרון רב ועל המגינים הבודדים נורתה אש צולבת.
אחד מאנשי כמאל אפנדי אף הטיל פצצה לחדר בעליית הגג. מהפיצוץ נהרגו ארבעה מתיישבים (שרה צ’יזיק, דבורה דרכלר, זאב שרף ובנימין מונטר). הרוג נוסף היה יעקב טוקר, אשר בתחילת הקרב עמד על סולם ליד השער וירה על הערבים שתקפו מבחוץ, ואף פגע לפחות באחד מראשי התוקפים. בשלב מסוים הוא נפגע ומת מפצעיו.
הגיבור המזוהה ביותר עם הקרב הוא יוסף טרומפלדור. בתחילת הקרב נפצע טרומפלדור בידו, אך כפי שעשה בכל חייו, המשיך להילחם בעוז עד שנפצע מצרור בבטנו. הוא פונה אל תוך אחד המבנים, ושם דימם למוות במשך שעות ארוכות.
בתום משא ומתן שהתנהל בצעקות, החליטו המגינים לנטוש את המקום ולהעלותו באש. שבעה חודשים לאחר הקרב, שבו המתיישבים לתל חי.
עד היום ניטש ויכוח באשר לסיבת פריצתו של הקרב: האם היה זה אירוע שכמאל אפנדי תכנן מראש? האם, כפי שהוא טען לאחר הקרב, הירייה הראשונה נורתה לעבר הכוח שלו וגרמה לפתיחת הקרב? הערפל סביב הסוגיה נובע, בין השאר, מכך שבסך הכול היה אפנדי ידוע בקשריו הטובים עם היישוב העברי והתנועה הציונית והוא אף סייע ברכישת קרקעות. התעלומה הזו כנראה לא תיפתר לעולם, שכן בשנת 1949 נרצח כמאל, כך שלא הוא ולא דבורה דרכלר יכולים להעיד על מה שהתרחש באותן שניות קריטיות.
טוב למות בעד ארצנו: מילותיו האחרונות של טרומפלדור
לאחר שהקרב הסתיים הגיע אל תל חי הרופא הכירורג ד”ר גרשון גרי, אשר זכה לשהות במחיצת טרומפלדור ברגעים האחרונים לחייו. לפי עדותו של ד”ר גרי, הוא שאל את טרומפלדור איך הוא מרגיש, והלה השיב לו: “אין דבר, כדאי למות בעד הארץ”. מספר ימים לאחר הקרב, צוטטה אמירה זו בשני מקורות שונים, בשינוי קל שיצר את הביטוי הקאנוני המוכר לכולנו: “טוב למות בעד ארצנו”.
כך, למשל, הספיד ז’בוטינסקי את טרומפלדור שמונה ימים לאחר הקרב:
“אלה היו דבריו האחרונים של יוסף תרומפלדור בראותו את צער חבריו בפני הקרבן הגדול הזה: ‘אין דבר – טוב למות בעד ארצנו‘. כל מי שהכיר אותו יוכל לשער את בת-הצחוק השקטה, שריחפה על שפתיו באמרו את הדברים האלה. הוא לא היה נתון למילים גבוהות; הרצינות היסודית, העמוקה, שהייתה בנפשו, הורגלה להתבטא במעשים, לא בנוסחאות; וכשהיה מוכרח לפעמים לגלותה באמרי-פיו, היה כמתבייש, וכיסה על דבריו בצעיף של בת-צחוק ובמלת-הקדמה של צנועים: ‘אין דבר'”.
יומיים לאחר מכן כתב הסופר חיים ברנר בכתב העת “אדמה”:
“תל-חי נשרפה. אבל לב-ישראל חי. אחינו ואחיותינו שם, בין אלה שהומתו, ובין אלה שנשארו בחיים והגיעו עדינו, הראו לנו, כי חי הלב הזה, כי מזוקק הוא באש …השמענו שם כולנו את הד הקריאה החרישית-הרוממה של הגיבור כרוּת-הזרוע – ‘טוב למות בעד ארצנו‘… אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל-חי למראשותיו”.
יש לציין כי בשנות השישים ושבעים של המאה הקודמת, קמו מערערים על אמינותה ההיסטורית של האמירה. לפי גישה זו, המשפט “טוב למות בעד ארצנו” הוא שכתוב בדיעבד של דברי טרומפלדור, וכי מילותיו האמיתיות היו קללה עסיסית ברוסית או מלמולי כאב לא ברורים. גישה זו ניזונה מהרצון לקעקע את מיתוס תל חי, אולם כמה וכמה אנשים שנכחו בתל חי ביום הקרב העידו כי נוסח כזה או אחר של “טוב למות בעד ארצנו” נאמר גם נאמר על ידי טרומפלדור.
ייתכן כי המילים אכן נאמרו בשפה אחרת, שכן מקורו של הביטוי הוא בלטינית, מילים שנאמרו על ידי המשורר הרומי הורטיוס: dulce et decorum est pro patria mori – ובתרגום חופשי: “מה טוב ומה נעים לאדם כי ימות בעד המולדת”.
“הגיבור כרות הזרוע”: מורשת הקרב של טרומפלדור
מדוע קיבל קרב תל חי מקום של כבוד בקאנון מורשת הקרב שלנו? יש לכך כמה סיבות. ראשית, מבחינת כרונולוגית היה זה אחד הקרבות הראשונים שנחוו על ידי היישוב היהודי, ככוח צבאי יהודי מסודר מול כח צבאי ערבי. שנית, היה זה קרב ברור של מעטים מול רבים, חמושים היטב לעומת כמעט ולא חמושים, וממוקמים היטב לעומת ממוקמים בעמדת חולשה. על אף התנאים הקשים, הקרב התנהל במלוא עוזו ולנגד עיני היישוב העברי החלה לצמוח דמותו של הלוחם היהודי החדש. ולבסוף, עצם העובדה שיוסף טרמופלדור, הגיבור מצבא רוסיה והחלוץ הנועז שכבר הפך לאגדה עוד בחייו, היה זה שעמד בראש הקרב, ואמר את מה שאמר ברגעיו האחרונים, הפכה את הקרב לאבן יסוד באירועי היישוב העברי.
לאחר שנספר את סיפור הקרב, נוכל להסתובב בחצר תל חי, לבקר במבנים השונים ולטעום מחיי היומיום של התקופה. אפשר גם לתאם הדרכה במקום, המשלבת את ערכי הציונות, ההתיישבות והחלוציות.
לפני שנצא מהחצר בדרכנו לנקודה הבאה, כדאי לשמוע את השיר של אבא קובנר: בגליל בתל חי:
“בגליל, בתל חי,
טרומפלדור נפל.
בעד עמנו בעד ארצנו
גיבור יוסף נפל“.
[ב] נקודה שנייה: האריה השואג ובית הקברות
מחצר תל חי נדלג לאנדרטת האריה השואג. אפשר ללכת ברגל כמה מאות מטרים ב”שביל הפצועים” או לנסוע ברכב (להקליד בווייז: “האריה השואג”). בין אם נגיע ברגל או ברכב – פסל האריה השואג מתנשא ובולט בשטח. מרחבת הפסל ישנה תצפית מרהיבה לצפון עמק החולה, הר דב, החרמון ודרום לבנון.
באירועי תל חי נהרגו שישה כפי שתיארנו לעיל, ואם נצרף את שני ההרוגים שקדמו למאורעות – בסך הכול שמונה חללים. לאחר מותם התגלע ויכוח היכן לקבור אותם, בתל חי או בכפר גלעדי. הפתרון שנמצא מעניין: הוחלט לקבור אותם באמצע הדרך. בשנת 1934 הוצבה במקום מצבה על קבריהם – פסל האריה השואג של הפסל אברהם מלניקוב. הגופות טמונות תחת הפסל.
האריה הוצב בכוונת מכוון כשפניו מזרחה, סמל לרצון להשתלב במרחב.
מרחבת האריה נלך כמה מטרים לכיוון כפר גלעדי אל בית הקברות, שבו טמונים רבים מאנשי ארגון השומר. על קיר בית הקברות חקוקה סיסמת השומר: “בדם ואש יהודה נפלה ובדם ואש יהודה תקום”.
נצא מבית הקברות אל הכביש, ונפגוש אנדרטה נוספת, המנציחה 12 חיילי מילואים של יחידת הצנחנים אשר נהרגו בנפילת קטיושה במקום זה במלחמת לבנון השנייה. המעבר מהאריה השואג, דרך בית הקברות של אנשי השומר אל האנדרטה המודרנית, ממחיש יותר מכול את מחיר הדמים ושרשרת השכול המלווה את תקומת ישראל בארצו.
