מליל הגשרים למבצר יחיעם: סיור מורשת בגליל המערבי

אופי הסיור: רכוב
אורך הסיור: 4–5 שעות
מידת קושי: קל–בינוני
נקודת התחלה: גשר יד לי"ד (בווייז: יד לי"ד)
ציוד אפשרי: הספר "לאהוב עד מוות" מאת דבורה עומר

לצד ההצלחות המרשימות, המאבק ההרואי במנדט הבריטי ובערבים גבה מחירים כבדים. במסגרת המאבק בבריטים אירע אסון כבד ללוחמים באזור אכזיב ב"ליל הגשרים", ובמלחמת העצמאות נפלו רבים בדרך לקיבוץ יחיעם. למרות הטרגדיות, ואולי דווקא בגללן – היישוב העברי לא נשבר, אלא חרק שיניים והמשיך הלאה עד לניצחון. היום נסייר בשני המוקדים החשובים והמרתקים האלה.

מבצע נגד האימפריה. תחנה ראשונה: אכזיב

ליל הגשרים

ליל הגשרים (או בשמו המבצעי "מבצע מרכולת") היה תוכנית נועזת של הפלמ"ח לפוצץ את הגשרים שמחברים בין ארץ ישראל לשכנותיה.

למבצע היו כמה מטרות. ראשית, הוא נועד לשבש את קווי התחבורה והאספקה של הצבא הבריטי בארץ ישראל, ובכך לפגוע בהם גם מעשית וגם תדמיתית. לצד הפגיעה ביוקרת האימפריה ובתפקודה, המבצע שאף גם להעלות את המורל של היישוב העברי בארץ, שדעך נוכח סירובה של בריטניה לאשר עלייה מיידית של מאה אלף פליטי שואה לארץ ישראל. באותה נשימה רצתה ההגנה להראות ליישוב שגם הזרוע הצבאית שלה – פלמ"ח, פועלת נגד הבריטים, ולא רק האצ"ל והלח"י. מטרה נוספת של המבצע הייתה ליצור הרתעה ולאותת למדינות השכנות שהיישוב העברי הוא בעל יכולת צבאית גבוהה.

ההכנות למבצע ארכו כמה חודשים. הרעיון היה לפוצץ בו זמנית את כל הגשרים, מלבד שלושה שעליהם הוטל וטו מהדרג המדיני (מנהרת הרכבת בראש הנקרה, גשר על הירמוך וגשר על הירדן שהובילו אל מפעל החשמל בנהריים). לפיכך נותרו 11 גשרים שנועדו לפיצוץ.

הגשרים הם (מדרום לצפון נגד כיוון השעון): גשר כביש עזה-רפיח מעל נחל הבשור, גשר מסילת הברזל על נחל הבשור (סמוך לגשר הכביש), גשר אלנבי, גשר אדם וגשר שייח' חוסיין על נהר הירדן, גשר אל חמה על הירמוך, גשר בנות יעקב על הירדן, גשר מטולה צפון מזרח, גשר מטולה צפון מערב, גשר מסילת ברזל על נחל כזיב, וגשר כביש על נחל כזיב (סמוך לגשר הרכבת). תשעה גשרים נהרסו כליל, אחד נפגע, ואחד (גשר הכביש על נחל כזיב) – לא ניזוק כלל.

אומץ לב ומלכודת מוות

על נחל אכזיב (ואדי קוריין בערבית) היו שני גשרים: גשר רכבת וגשר כביש. הגשרים שכנו במרחק חמישים מטרים זה מזה. בסמוך אליהם היה מחנה בריטי, ומחלקת נוטרים ערבים אבטחה את הגשרים. כוח מהגדוד הראשון של הפלמ"ח, בפיקוד מ"פ א' נחמיה שיין, יצא לפוצץ את הגשרים. סגנו היה יונתן דותן. אל הכוח הצטרף יחיעם וייץ, שמונה להיות המתאם בין הכוחות בשני הגשרים. הכוח מנה 43 לוחמים ונשא עימו 300 ק"ג חומר נפץ שהובאו ממחצבות סולל בונה. נוסף על כך חולקו לחלק מהחיילים שקיות ובהן פלפל שחור לטשטוש העקבות. הכוח יצא מקיבוץ מצובה לקראת שקיעה, כשהוא לבוש במדים בריטיים לצורך הטעיה. בסמוך לגשר נתקל הכוח בשלושה ערבים. נחמיה שיין רצה לכפות אותם עד לאחר גמר הפעולה, אולם יחיעם וייץ התנגד, וגירש אותם.

בהמשך, לאחר כישלון הפעולה, ניסו בפלמ"ח להבין מה עשו אותם ערבים לאחר שגורשו – האם נסו כל עוד נפשם בם או שמא הגיעו לגשר הקרוב, הזהירו את הנוטרים הערבים, ולמעשה הכשילו את הפעולה? לעולם לא נדע.

סמוך לשעה 23:00 הגיע הכוח אל נקודת ההיערכות בקרבת הגשרים. בעת ההתארגנות נפתחה אש אל עבר הכוח מגג בית הבאר, שעמד סמוך לקצהו הדרומי של גשר הרכבת. לפי המידע שהיה בידי הכוח, בית הבאר אמור היה להיות נטוש. לא ברור מדוע היו עליו נוטרים ערבים – האם הם הוזהרו על ידי הערבים שגירש וייץ או שמא הם העדיפו את הגג המאוורר והקריר על פני תחנת המשטרה החמה והמחניקה (כפי שסיפרו למסתערבי הפלמ"ח לאחר מעשה)?

כך או אחרת, המבצע הפך לרועש ויחיעם וייץ נפגע מהירי. הקשרית-חובשת זהרה לביטוב ניסתה להצילו אך לשווא. ברומן ההיסטורי של דבורה עומר "לאהוב עד מוות"(שהוקדש לזהרה לביטוב) תואר האירוע:

"ואז פתאום נפתח מטח של יריות מאחורי גדר הבאר של בית ערבי שומם ונורתה האש… 'נפצעתי' נשמע קול נוסף. היה זה יחיעם שחדל לרוץ ושכב על האדמה פצוע קשה. קילוח של דם פרץ מחזהו. 'אני גמרתי כנראה…' לחש. 'תדאגו לרֶמָה' (סמסונוב. רעייתו) ביקש ואחר דמם" ("לאהוב עד מוות", עמ' 18).

האש התגברה. כמה חיילים, ביניהם ששת נושאי המטענים, הגיעו לגשר הרכבת, אולם רק שלושה מנושאי המטענים הגיעו לגשר הכביש. בגלל האש הכבדה הצטופפו החיילים תחת גשר הרכבת. לפי התכנון היו החבלנים צריכים להצמיד את חומר הנפץ לעמודי הגשר בצד הדרומי, שאינו חשוף לעמדות הנוטרים בצפון הגשר, אולם צד זה היה הצד הקרוב לבית הבאר. הצד הבטוח הפך למלכודת מוות. בשעה 23:05 אירע פיצוץ אדיר. סיבת הפיצוץ אינה ידועה לאשורה, ככל הנראה קליע נותב פגע באחד ממטעני חומר הנפץ שהיו תחת גשר הרכבת ויזם אותו. גשר הרכבת אומנם נהרס, אך במחיר חייהם של 13 לוחמים שהיו בקרבתו.

האירוע תואר בספר "ליל הגשרים" מאת אוריאל אופק:

"הד עמום וברור של התפוצצות רחוקה התגלגל ובא לפתע מכיוון צפון מערב וקרע את דממת הלילה… ואז באחת עשרה אפס חמש בדיוק – הבזיק וניצת עמוד אש מסמא, שהאיר את הסביבה באור בלהות. רעם אדיר התנפץ והכה על תופי האוזן, והחלל התמלא אבק מהול עשן שחור. גושי ברזל ובטון, אדני מסילה, אבני חצץ ומטילי מתכת נתלשו ממקומם, חגו באוויר ונפלו באשר נפלו" ("ליל הגשרים", עמ' 97–102).

בעקבות הפיצוץ החליט סגן מפקד הכוח על נסיגה לקיבוץ מצובה. לאחר סקירות לאיתור ניצולים, שלא העלו דבר, נסוגו 28 הנותרים. בהגיעם למצובה התפצל הכוח למסתורי משנה, מחשש שהבריטים יעלו על עקבותיהם. החשש היה מוצדק. בעת הנסיגה נשכח חיים מיצנר שהתעלף בעת הפיצוץ. לאחר שעתיים הוא התעורר מעלפונו, ולמרות פציעתו הוא דידה לקיבוץ מצובה, שם נעצר על ידי הבריטים.

14 לוחמים לא שבו מהפעולה. מלבד יחיעם וייץ, שגופתו נותרה שלמה, והובאה לקבורה בהר הזיתים – גורל 13 האחרים היה לוט בערפל. אנשי חברה קדישא (יחד עם אנשי מודיעין של ההגנה שהתחזו לקברנים) הגיעו למקום בליווי הבריטים על מנת לחפש את שרידי ההרוגים. הם מילאו כמה שקים בשרידי גופות שנמצאו בשטח. מטבע הדברים מצב השרידים לא אפשר כל זיהוי, והשרידים נטמנו יחדיו בקבר אחים בחוף הכרמל. על הקבר הוצב השלט: "פה נטמנו איברים שנקרעו לגזרים, שרידי הקדושים שנספו במערכה ליד גשרי א-זיב".

אנדרטת יד לי"ד

היישוב העברי נשטף בגל שמועות בנוגע לגורל הנעדרים. היו שטענו שחלקם נמלט להרים עד יעבור זעם, שהם נלקחו בשבי על ידי הבריטים, או שהם הוברחו לסוריה על ידי הערבים. ההגנה פתחה בחקירה בנושא ושלחה מסתערבים לתשאל את תושבי האזור בניסיון לברר מה עלה בגורל הלוחמים. ערביי א-זיב מצאו חלקי ציוד שהועברו לקיבוץ מצובה ונקברו שם. בהגנה התקשו להאמין שהפיצוץ העלים 13 איש סתם כך. תעלומת גורלם המדויק של הלוחמים סירבה להיפתר.

בשנת 1955 נחנכה בין גשר הרכבת לגשר הכביש אנדרטת יד לי"ד – אנדרטה לנעדרים לכאורה. האנדרטה בנויה בצורה מעגלית, ועליה שמות הנופלים, ודברים שכתב הסופר יזהר סמילנסקי (ס. יזהר), בן דודו של יחיעם וייץ:

"פה נפלו בליל
י"ח בסיון התש"ו
ארבעה עשר בחורי פלמ"ח
בבואם לנתק הארץ מגבולה"

בשנת 1966 החליט פקד שלמה בן אלקנה לפתור את התעלומה. מחקירותיו עלה כי לא הייתה כל תעלומה, וכי כל ה-13 נקברו בקבר האחים בחוף הכרמל. מיעוט השרידים הוסבר בעוצמת הפיצוץ. בעקבות כך פרסם ארגון ותיקי ההגנה, כי כבר בזמן אמת היה ידוע לראשי היישוב מה עלה בגורל הלוחמים, אך בשל האופי המחתרתי של העניין, הדבר לא פורסם לציבור.

בעקבות גילוייו של שלמה בן אלקנה הועברו שרידי הגופות מחוף הכרמל אל מקום נפילתם ליד הגשר. עד היום טמונים שרידי הלוחמים תחת האנדרטה. הלוחמים הם: שמעון אלכסנדר, יהודה אסף, אליהו בלום, יעקב ברלינגר, יהודה גביש, יצחק סטרוסטיינקי, יחיאל סלור, דוד סימן טוב, יעקב קובץ, יוסף קינדרמן, עמיחי קליבנר, יוסף רוזנפלד, ומפקד הפעולה נחמיה שיין. ההרוג ה-14 (יחיעם וייץ) נקבר בהר הזיתים.

בשנת 2003 הוצאו השרידים מבית הקברות בצובה, ונטמנו גם הם תחת האנדרטה.

מהפך בתפיסת הלחימה. תחנה שנייה: מבצר יחיעם

נחנה את המכונית במגרש החניה של הגן הלאומי מבצר יחיעם וניכנס לגן. שימו לב כי זהו גן לאומי המנוהל על ידי רשות הטבע והגנים, ועל כן יש לשלם דמי כניסה (ללא עלות למנויי מטמון). מומלץ לתאם את מועד הביקור באתר של הרט"ג.

קק"ל רכשה קרקעות סביב מבצר יחיעם כבר ב-1936. בתחילת הדרך התגוררו חברי הקיבוץ במבצר שבמקום (זהו מבצר צלבני שנהרס, ושוקם מחדש על ידי דאהר אל עומר במאה ה-18). בנובמבר 1946 הוקם שם קיבוץ יחיעם, שקרוי על שמו של יחיעם וייץ.

נעלה אל המבצר וניכנס אל העמדות מתקופת מלחמת העצמאות. נתרשם מהביצור, שהיה מרשים למאה ה-18, אך לא הוכיח את עצמו מול חומר נפץ. משם נעלה למגדל ונביט מערבה לכיוון הים. ממרומי המגדל אפשר להבין טוב יותר את מהלך הקרבות.

קיבוץ יחיעם התפרסם בשל שני אירועים במלחמת העצמאות: שיירת יחיעם וקרב ההגנה מול צבא ההצלה הערבי.

האסון ורגע המפנה: שיירת יחיעם

קיבוץ יחיעם שכן בלב אזור ערבי עוין. הדרך לקיבוץ עברה בכפר הערבי כאברי. ב-27.3.48 נקלעה שיירה שיצאה מנהריה למארב באזור צומת כברי של ימינו. השיירה כללה 87 לוחמים, וכתוצאה מהמארב נהרגו 46 מהם. בו ביום נהרגו 15 לוחמים בשיירת נבי דניאל בגוש עציון (השיירה התפרסמה בכך שזרובבל הורוביץ פוצץ עצמו עם הפצועים פן ייפלו חיים בידי הערבים). לאחר ארבעה ימים נהרגו 22 לוחמים בשיירת חולדה לירושלים (בשיירה זו פוצץ עצמו יורם טרבס עם הפצועים, מאותה סיבה). "אסון שלוש השיירות" (83 לוחמים בתוך ארבעה ימים) חולל מהפך בתפיסת הלחימה של היישוב. במקום התמגנות עד הצוואר ומעבר לו – יציאה להתקפה ותפיסת שטחים שולטים בנתיב השיירות. זה היה רגע המפנה במלחמה.

הגנה עיקשת ופייק ניוז: הקרב על יחיעם

לפי תוכנית החלוקה של האו"ם מכ"ט בנובמבר, נועד קיבוץ יחיעם להיות בשטח המדינה הערבית. בדצמבר 1947 תוגבר הקיבוץ במחלקת פלמ"ח, ובינואר 1948 בכיתה מחטיבת "לבנוני" (שפוצלה כעבור חודש לחטיבות "כרמלי" ו"גולני"). כמו כן הגיעו עשרה חיילי חיל המשמר.

ב-20.1.48 נפתחה התקפה עזה מצד גדוד ירמוך השני של צבא ההצלה שהוקם על ידי הליגה הערבית, בפיקוד אדיב שִישָכְּלִי (לימים נשיא סוריה לפרק זמן קצר). אל הגדוד נלוו ערבים מקומיים במספר לא ידוע.

בשעה 6:05 פוצץ גשר על נחל הגעתון על מנת למנוע הגעת תגבורות לקיבוץ. הדי הפיצוץ נשמעו למרחקים, ובכך ניטל יסוד ההפתעה מהמתקפה. כל עמדות הקרב במבצר אוישו, והמגינים חיכו להתקפה. בשעה 6:30 החלה ההסתערות. הערבים הסתערו מכיוון צפון וממזרח, תוך הפעלת רתק של מרגמות ומקלעים על המבצר. המגינים נצרו את האש עד שהתוקפים היו קרובים דיים – ובמכת אש מרוכזת שברו את גל ההסתערות הראשון. למגינים הייתה מרגמה שסייעה בידם. אולם ירי אש נ"ס (נגד סוללה) של הערבים פגע בהתקן הכינון של המרגמה. הרגמים לא אמרו נואש, ובעזרת פחית שימורים אלתרו התקן כינון חלופי.

במשך כמה שעות הסתערו הערבים גלים גלים על המבצר, כשבכל פעם הם נהדפים לאחור. לקראת השעה 12:00 החלה נסיגה בלתי מסודרת של הכוחות הערבים. היה זה הכישלון הראשון (אך לא האחרון) של צבא ההצלה בארץ ישראל. נסיגת הערבים לא הפריעה לעיתון היפואי א-שעב ("העם") לצאת בידיעה הכוזבת: "המושבה יחיעם נכבשה, תושביה נטבחו והדגל הערבי מתנופף מעל המבצר".

לאחר שוך הקרב הגיעו הבריטים, פינו את הפצועים והציעו לפנות את שאר חברי הקיבוץ. הצעתם נדחתה.

באותו בוקר יצא משוריין ובו 11 נוטרים שהשתייכו למשטרה הבריטית מנהריה, מבלי לדעת על המתקפה המתחוללת. בדרכם הם נתקלו במספר מחסומים. בקרבות שניהלו הנוטרים נהרגו ארבעה מהם, עד שחולצו על ידי הבריטים.

הקרב תם בתבוסה ניצחת של התוקפים, אך המצור על יחיעם לא נפרץ. לפיכך קיבל היישוב אספקה מצומצמת באמצעות מטוסים שהטילו את האספקה בשטח הקיבוץ. בתחילת אפריל יצאו החברים ללקט את האספקה שנזרקה אליהם מהאוויר. בשלב הזה החלה התקפה מפתיעה של הערבים. למרות ההפתעה ההתקפה הערבית נהדפה.

ב-14.5.48 (יום הכרזת המדינה) הושק מבצע "בן עמי" (ע"ש בן עמי פכטר, מהרוגי שיירת יחיעם), שבו שוחרר הגליל המערבי, והמצור על יחיעם הוסר באופן סופי.

בליל הגשרים ומצור יחיעם באו לידי ביטוי כמה מערכי צה"ל המלווים אותו עד היום:

1) עמידה בזמנים היא קודש קודשים, שכן אופי מבצע "מרכולת" חייב תיאום מדויק בין הכוחות.

2) תכנון מדוקדק: דרכי ההגעה והנסיגה, כמויות חומר הנפץ הנדרשות, מספר הלוחמים.

3) שמירה על חיי לא מעורבים.

3) יכולת אלתור. התוכנית טובה עד שנורה הכדור הראשון. אלתור התקן הכינון מקופסת שימורים הרים תרומה משמעותית להדיפת המתקפה הערבית.

מה בסביבה:

• אתר ראש הנקרה.
• אתר ההנצחה לשיירת יחיעם.
• אולמות האבירים בעכו.
• בית הכלא בעכו (שם הוצאו להורג מרבית עולי הגרדום).
• תל אכזיב ו"מדינת" אכזיב.