“הבכייה לדורות קמה והייתה”: סיור בהר ציון בעקבות מלחמת העצמאות

את הרגעים המרגשים של שחרור העיר העתיקה והכותל כולנו מכירים. מוטה גור מכריז שהר הבית בידינו, הרב שלמה גורן תוקע בשופר וצנחנים בוכים בכותל. אבל איך זה קרה שהעיר העתיקה בירושלים הייתה בכלל בשליטת הירדנים מ-1948 עד 1967? התשובה, כרגיל במקרים כאלה, מורכבת. היום נסייר בשטח כדי להבין קצת יותר איך זה קרה. הר ציון ושער ציון הם זירות קרב שבהן התרחשו המאמצים למנוע את נפילת הרובע היהודי ב-1948, ושם נסייר היום.

אופי הסיור: רגלי.

אורך הסיור: 2­-3 שעות.

מידת קושי: קל.

נקודת התחלה: מרכז מורשת בגין (לרשום בווייז: “מרכז מורשת בגין”). יש חניה ללא תשלום מול מלון הר ציון וחניה בכחול לבן במתחם התחנה). בעודנו משקיפים על הר ציון ועל גיא בן הינום נספר על הרקע לקרב על העיר העתיקה במלחמת העצמאות.

אלה שיצאו מהחומות ואלה שנשארו בתוכן

לאחר כ-300 שנה שבהן הייתה ירושלים עיר פרזות חסרת חומות תחת השלטון הממלוכי, בנו העות’מאנים חומה איתנה סביב העיר, ולה שערים. אחד מהם הוא שער ציון אשר נחנך בשנת 1542.

בניית החומה תחמה את השטח הבנוי של ירושלים עד אמצע המאה ה-19, התקופה שבה החלה “היציאה מהחומות”, ובמסגרתה הוקמו “משכנות שאננים” וטחנת הקמח המפורסמת שלצידה. בעשרות השנים שלאחר מכן, הסכר נפרץ ויהודים, נוצרים ומוסלמים החלו לבנות את ירושלים מחוץ לחומות, ועד מהרה מרכז הכבוד העירוני עבר מהעיר העתיקה לעיר החדשה.

ומה לגבי אלה שנשארו בתוך החומות? היהודים, שהיו העדה הגדולה בין יושבי ירושלים שבתוך החומות, הפכו למיעוט בקרב שוכני החומות, כעשירית מכלל תושבי העיר העתיקה. השכונה היהודית שבעיר העתיקה הייתה קטנה יחסית, מוקפת בהמוני ערבים, שבינה לבין השכונה היהודית הקרובה ביותר (“ימין משה”) חצצו לא רק גיא עמוק אלא גם חומה עבה, שעוד תגרום לצרות צרורות.

ב-13.5.1948 עזבו הבריטים את העיר העתיקה ומסרו את מפתחות השער (הסמליים) לרב מרדכי ויינגרטן, שנחשב למנהיג הרובע. בשלב הזה מנה הרובע כ-1,700 אנשים, מתוכם כ-150 לוחמים.

הבריטים עוזבים: מבצע שפיפון

עם עזיבת הבריטים יצא לפועל מבצע “שפיפון” שנועד לתפוס עמדות בריטיות שפונו, להשתלט על שטחי מפתח ולפוצץ בתים סביב הרובע על מנת ליצור שטח חשוף שבו התוקפים יהיו בנחיתות.

העמדות הבריטיות אומנם נתפסו, אך נקודות המפתח לא נתפסו, וזאת בעיקר בשל מחסור בכוח אדם. על תוכנית הפיצוץ כלל לא היה מה לדבר. אחד מהישגי הכוח הלוחם, השתלטות על גג כנסייה ברובע הארמני ששלטה על הרובע ועל שער ציון, נלקח, וזאת בלחץ הארמנים שהבטיחו ניטרליות. אולם, מייד לאחר הפינוי השתלטו ערבים על הגג והחלו לצלוף לעבר הרובע. העמדה בשער ציון, שהייתה נחותה לעומת גג הכנסייה, פונתה גם כן. פינוי הזה ישפיע, ולא לטובה, על מהלכי הקרב.

יומיים לאחר הכרזת המדינה (ב-16.5) החלו כוחות ערביים שונים לתקוף את הרובע במטרה לטהר את העיר העתיקה מנוכחות יהודית. עד ה-17.5 נכבש שליש משטח הרובע. התברר שללא תגבורות וסיוע – הרובע ייפול. לאור המצב הוחלט על פריצה לרובע וחבירה אל מגיניו. התכנון היה לפרוץ דרך שער יפו אל הרובע, וכפעולת הסחה הוחלט על מתקפה מקבילה דרך שער ציון שתרתק אליה כוחות ערביים. הבעיה הייתה שהר ציון היה בשליטת הערבים. על כן היה צריך לכבוש, לכל הפחות, את השטח שעד שער ציון עצמו.

פעולת ההסחה שהצליחה מדי: הקרב על שער ציון

המשימה הוטלה על אורי בן ארי, מ”פ א’ בגדוד הפורצים (הרביעי) של חטיבת הראל. כפי שנראה, הפער בין הפקודה שקיבל לבין מה שהתרחש בפועל היה דרמטי.

אורי בן ארי תיאר כך את הפקודה:

“ברגע זה קטעה את דברַי דפיקה בדלת. חדוה נכנסה ואיתה רץ ממפקדת הגדוד. האיש מסר לי מעטפה סגורה… המעטפה הכילה הוראה מהגדוד: “על פלוגה א’ לצאת במהירות לשכונת ימין משה בעיר. עליה להגיע לשכונה בחסות החשיכה… המשימה: ביצוע פעולת הסחה בהר ציון, שתסיח את תשומת לב האויב מהמאמץ העיקרי של חטיבת עציוני בפריצתה דרך שער יפו לעיר העתיקה. גורם ההפתעה חשוב ביותר” (אחרַי! עמ’ 228).

אולם, לאור התנגדות הפלמ”ח להיות כוח הסחה בלבד ולאור המצב בשטח החליט בן ארי על שינוי המשימה. כדבריו:

“קיבלתי את החלטתי. לא הסחה אלא כיבוש ההר. הדבר ניתן לביצוע… סיכון מחושב ואפשרי. וגם קצת מזל לא יזיק. עינַי נפגשו עם עיני החבר’ה שאיתי. מבלי לומר מילה הבינונו: לא הסחה אלא כיבוש (שם, עמ’ 237).

תוכנית הקרב התקדמה כמתוכנן. לקראת זריחה היה חלקו המערבי של ההר בידי חיילי הפלמ”ח. אפשר לומר שפעולת ההסחה הצליחה מעבר למצופה, ושרק שער ציון הפריד בין כוחות הפלמ”ח לרובע הנצור. מנגד, ההתקפה על שער יפו נכשלה. עוזי נרקיס (אחד הסמג”דים של הגדוד הרביעי בחטיבת הראל) תיאר את זאת כך:

“במכת אש כמוה לא שמעה ירושלים עד אז נפתח הקרב. בבוקר מצאנו את עצמנו, כמעט מבלי משים, מחזיקים בהר ציון”

לפני שנעבור לתיאור החלק הבא בקרב נרד ממרכז מורשת בגין לכיוון בריכת הסולטן. נחצה את הבריכה על גבי הכביש, ונחלוף ליד הסביל, שער שנבנה על גבי סכר בריכת הסולטן. בדרכנו להר ציון נביט שמאלה ונראה את הרכבל ששימש להעברת אספקה להר ציון במשך 19 שנה. נחצה את הכביש בזהירות ונגיע אל המנהרה.

מנהרה זו, בדומה לרכבל, שימשה להעברת אספקה בהסתר להר ציון. המנהרה שוקמה בחלקה ואפשר לעלות בה. ניכנס למנהרה ונצא ליד בית הספר על שם שמואל גובאט בהר ציון. בגג המתכת של המנהרה נחתכו אותיות המרכיבות את שמות ירושלים, וכשהשמש מאירה השמות מופיעים על הרצפה והקירות.

לחלופין, משמאל למנהרה יש מדרגות תחת כיפת השמיים. זהו מעלה בני מרשק, שהיה ה”פוליטרוק” (קצין החינוך ותרבות) של הגדוד הרביעי. המעלה נקרא על שמו לכבוד תרומתו לקרב.

בדרכנו אל שער ציון נפנה מבט אל מגדל הדורמיציון. זו המחשה יוצאת מן הכלל לשליטה בתצפית ובאש של מי שישב במרומי המגדל.

כמעט כיבוש: פריצה ונסיגה

לאור כישלון הפריצה דרך שער יפו וההישגים בשער ציון הוחלט על פריצה לרובע דרך שער ציון (זאת, במקביל לניסיון נוסף לפרוץ דרך שער יפו ב-19.5.1948). למפקד הפריצה מונה דוד אלעזר, “דדו”. כך תיאר דדו את האירועים:

“התכנית לפריצה הייתה ששני חבלנים מתקרבים. מניחים 40 ק”ג חומר נפץ מתחת לשער ציון, שהיה שער גדול, שער ברזל. החבלנים רצו קדימה והניחו את חומר הנפץ עם מנגנון השהיה – וחזרו אל הכח. חיכינו קצת. ואז באה ההתפוצצות. אני צעקתי: ‘אחרַי!’ – ואיש לא קם. התברר שהאנשים נרדמו, ואפילו ההתפוצצות האדירה לא העירה אותם. היה צריך לעבור מאיש לאיש ולהעירו. ואז רצו עשרת הראשונים והשתלטו על השער, ומיד אחריהם נכנס בשער יתר הכח כדי להמשיך לאורך הרחוב לעבר הרובע היהודי… ביצענו את המשימה הגדולה. הגענו אל היהודים בעיר העתיקה… ניצלו 1700 נפש… הם התנפלו עלינו, קרעו אותנו, נישקו אותנו, אכלו אותנו…” (דדו, “48 שנה ועוד 20 יום”, עמ’ 67 במהדורה החדשה).

עוזי נרקיס באותו ריאיון תיאר את הפריצה:

“בשעה 2:40 אחר חצות האדימו השמיים מהתפוצצות חמרי הנפץ שהונחו ליד שער ציון. השער כרע ומכשיר הקשר הודיע: ‘אנחנו בפנים’. מאוחר יותר שמענו ‘הגענו לרובע היהודי’. לבסוף שמענו רחשים בלתי ברורים באלחוט. אלה היו קולות הנשיקות שהמטירו מגיני הרובע על מציליהם”

בינתיים התרחש אירוע שמעורר ויכוחים רבים עד היום: נסיגת הכוח משער ציון עצמו. לאחר הנסיגה, ולאחר כישלון נוסף של פריצה משער יפו, חזר הלגיון הירדני לכתר את הרובע.

לטענת אנשי הפלמ”ח הובטחו תגבורת והחלפה לאנשיהם התשושים, וכשאלו לא הגיעו ניתנה פקודת הנסיגה בלית ברירה. גם דדו וגם עוזי נרקיס תיארו את התשישות הרבה של הכוחות. נרקיס טוען שביקש כוח חלופי, אך הכוח שהגיע היה לא מיומן מספיק לשמירה על השער, והוא שלח אותו אל עבר מגיני הרובע עצמם. כך תיאר זאת נרקיס:

“שאר הכוחות נסוגו והשער נחסם, מאז ועד היום שבו שוחררה העיר העתיקה הפכתי והפכתי בראשי מה יכולתי לעשות אז ולא עשיתי? השיקולים הצבאיים היו ללא דופי, אך הבכיה לדורות קמה והייתה. ירושלים העתיקה נפלה”

בעוד אנשי הפלמ”ח מתייסרים בשל הכישלון, היה מי שהאשים אותם במפורש בהפקרת הרובע. הנסיגה משער ציון זכתה לביקורת נוקבת מעזרא יכין, לוחם הלח”י שהשתתף בהתקפת הלח”י וטען למשחקי כוח בין הכוחות:

“עוזי נרקיס הודיע… כי אנשיו העייפים לא יישארו במקום ודרש ממנו לשלוח אנשים להחליפם… הוא שלח לשם קבוצה של מבוגרים אנשי חיל משמר, שעסקו בעיקר בבניית ביצורים, ולא ידעו להחזיק רובה ביד… שאלתיאל ידע שאילו יידַע את אנשינו (הלח”י) על הצורך באנשים שיחליפו את הפלמ”ח לא היינו משאירים לוחם אחד מחוץ לחומות. כולנו על נשקנו ועל ציודנו היינו מגיעים לשם בכל מצב! מדובר בירושלים – חלום חייו של עם ישראל. ואנשי האצ”ל שששו להושיט יד ולהחליף את אנשי “ההגנה” ברמת רחל, בוודאי שהיו קופצים משמחה להצעה כזאת…”

מבצע קדם – קונוסים פגומים

ב-28.5 נכנע הרובע היהודי ומגיניו הובלו לשבי הירדני. הרובע ישוחרר רק לאחר 19 שנה, במלחמת ששת הימים.

בחודש יולי 1948, ערב ההפוגה השנייה במלחמת העצמאות, נעשה ניסיון אחרון לכבוש את העיר העתיקה – “מבצע קדם”. כוח מחטיבת עציוני היה אמור לפרוץ מאזור שער ציון, כוח של הלח”י אמור היה לפרוץ בחומה בין השער החדש לשער יפו וכוח של האצ”ל נועד לפרוץ דרך השער החדש. הכוח של עציוני והכוח של הלח”י קיבלו מטען מיוחד שהוכן במיוחד למבצע. המטען נקרא “הקונוס”, שקל 150 ק”ג, והיה אמור לפרוץ את חומת העיר העתיקה. למרות הקשיים והאיחורים פוצצו שני הקונוסים. הרעש היה אדיר, אבל הקונוסים פרצו פתח זעיר בחומה והכוחות נסוגו. נראה כי חומר הנפץ היה פגום או לא תקני. העובדה ששני הקונוסים כאחד כשלו מחזקת סברה זו. כוח האצ”ל שפרץ דרך השער החדש קצר הצלחה, אבל קיבל פקודת נסיגה בשל חשש שהוא יילכד בעיר העתיקה.

מבצע נוסף שכונה מבצע “מטען” לא יצא לפועל בשל חתימת “הסכם הפוגה כנה” בין משה דיין לעבדאללה א-תל.

לאחר ששמענו את סיפור הכיבוש והנסיגה, ובטרם ניכנס דרך שער ציון, נפנה מערבה (שמאלה) כמה עשרות מטרים עד נקודת הפריצה במבצע קדם. אי אפשר לפספס את הנקודה. גוש בטון גדול ושלט הסבר קטן יגלו את המקום המדויק.

לאחר מכן נשוב על עקבותינו וניכנס לשער ציון עצמו.

משער ציון נפנה ימינה בשולי הרובע הארמני לכיוון הרובע היהודי. נחצה את הכביש ונגיע לרחוב חב”ד (הגבול בין הרובע היהודי לרובע הארמני). את סיפורם של הנצורים ברובע נספר בפעם אחרת.

מה אפשר ללמוד מסיפור כיבוש הר ציון ונפילת הרובע?

נתחיל בערכים שהובילו להצלחה: דבקות במשימה גם כאשר הכוחות תשושים, זאת יחד עם גמישות מחשבתית וניצול הצלחות כאשר זירה אחת מתבררת כיעילה יותר מהאחרת, וקרב עובר מפעולת הסחה לפעולת כיבוש מוצלחת.

ומה לגבי מה שלא עבד טוב? נראה שתיאום בין כוחות ולכידות בין הגורמים השונים בקרב היו עשויים להביא להצלחות גדולות יותר.

איך אומרים? ביחד ננצח. זו לא רק סיסמה.