"עד מתי לא תבטחו בהם?", שאל אותי קולגה אמריקאי לאחרונה, "שנה, שנתיים, חמש, כמה זמן לפני שתתנו צ'אנס אמיתי לשלום?" הקולגה הוא מומחה רציני למזה"ת, יועץ בכיר וכו'. נשארתי המומה לרגע אל מול השאלה שלו, האם לא למדנו כלום?
אתחיל מהסוף, אסור לנו להיות רגועים אל מול היריבים שלנו אף פעם. לפחות לא בעתיד הנראה לעין. תמיד עלינו לחשוד בהם, תמיד לאסוף מודיעין, תמיד מוכנות צבאית, תמיד מסרים לציבור המלמדים על מורכבות היחסים, גם אם יש שקט יחסי כבר זמן מה.
אסור לקבור את ראשינו בחול, להתאהב ברעיון השלום, לבסס מחדש קונספציות.
אבל האם הכוונה אם כך היא שאי אפשר לכונן שלום או לחתום על הסכמי נורמליזציה? התשובה היא שבהחלט אפשר ואף בנסיבות מסוימות רצוי לכונן יחסים כלשהם ולמקסם את ההזדמנויות שיחסים כאלה עשויים להביא עבור מדינת ישראל. חשיבה פשטנית של שחור או לבן, אויב או חבר, היא שגויה ומובילה לאותן בעיות מערכתיות אסטרטגיות כפי שראינו אל מול חמאס.
חשוב לציין שגם בשלב הזה עוד לא ברור מה יהיה עתידה של סוריה, אם א-שרע בכלל יהיה המנהיג של סוריה כמדינה מאוחדת, שמא תדרדר המדינה לעוד מלחמת אזרחית, תתחלק למספר ישויות, למעשה כל האפשרויות על השולחן.
לגבי א-שרע עצמו, עוד לא ניתן להכריע בשאלה האם הוא ממשיך להחזיק באידיאולוגיות איסלמיסטיות קיצוניות, או שמא חלק מהשינוי שנראה כלפי חוץ, החל מהלבוש ועד הרטוריקה, הוא רציני וכנה. אין ספק שישראל, כמו אמריקה ואירופה, הייתה שמחה מאוד לגלות כי מדובר בשינוי אמיתי, כי פניו של א-שרע הן לשלום ויציבויות פנימית בסוריה וחיצונית עם שכניה. עם זאת ועל אף החלום הגדול של כולנו לאכול יום אחד חומוס בדמשק, אסור לנו ליפול לדיסוננסים קוגניטיבים ועלינו להפנים ללא צל של ספק, כי עלינו תמיד להחזיק בספק.
ייתכן מאוד שא-שרע למד לקחים חשובים ממנהיגים איסלמיסטים קודמים, כולל חבריו באל-קעידה ודאעש. כמו גם מהנביא מוחמד עצמו אשר פרשנות איסלמיסטית להסכם חודייביה למשל מלמדת את המאמינים כי ניתן ואף כדאי לעשות שלום עם אויבך בשעה שאתה חלש והם חזקים ממך. שעליך לנצל את השקט שקנית באמצעות השלום הזמני בכדי לבסס את עצמך, לבנות את כוחך ולחכות בעורמה לשעת כושר. זמן זה יסייע גם בהרדמת אויבך משום שהתנהגותך בעצם החתימה על ההסכם כמו גם בזמן שיעבור מאז החתימה יסייעו לשכנע אותם שאכן פניך לשלום ושבאפשרותם להפנות זמן ומשאבים לחזיתות אחרות, כולל שגשוג פנימי וכלכלי.
כך עשה מוחמד לאנשי מכה, וכך עשה חמאס למדינת ישראל. האם זאת תוכניתו של א-שרע? טוב יהיה אם לעולם לא נדע. למעשה אלא אם נשמע וידוי מא-שרע בעצמו, וגם ברגעים כאלה נראה כי רבים מאיתנו יבחרו לתרץ תירוצים ולא לקבל את האמירות פשוטן כמשמען (כפי שעשו עם הרש"פ, חמאס ואחרים). למעשה הרגע היחידי בו נוכל לדעת בוודאות כי זו הייתה תוכניתו לאורך כל הדרך יהיה הרגע בו הוא יפר את ההסכמים ויתקוף אותנו. הרגע בו ניתוחו את מצבנו יובילו למסקנה כי אנו חלשים, לא מוכנים ולא מסוגלים לעמוד מול כוחו. הוא ישקיע שנים בלייצב את משטרו בסוריה, לבנות את צבאו, להכין תוכניות מגירה, לצבור כסף ונכסים, תשתיות וכדומה. במקביל, עם כל יום שיעבור נשתכנע יותר ויותר כי הגענו למנוחה ולנחלה וכי אנחנו חופשיים מהעול של הדאגה הביטחונית מהכיוון הסורי.
לא בכדי ענה יאסר עראפת למתנגדיו לאחר חתימתו על הסכם אוסלו, בערבית כמובן, תזכרו את חודייביה. גם בחזית של הרש"פ בחרו רבים מאיתנו שוב ושוב להחזיק בכל מחיר ברעיון השלום, בפרשנות מקלה לשקט ושיתוף הפעולה היחסי. דבר דומה אם כי שונה מאוד אפשר להגיד גם על מצרים. השלום עם מצרים מחזיק מעמד כבר 45 שנה, מבחינה מערבית זה זמן רב מאוד, מבחינה איסלמית לא כל כך. האנטישמיות בקרב הציבור המצרי היא אדירה ומחוסרת רסן. הממשל של א-סיסי מקיים את הסכם השלום למרות השנאה הציבורית לישראל. נכון לעכשיו, כמו במהלך 45 השנים האחרונות, העדיפו שליטי מצרים את השלום עם ישראל על מלחמה נוספת, אך גם שם חשוב שנזכור כי לא לעולם חוסן. אם יגיע רגע בו תחשוב מצרים כי בכוחה לכבוש את ישראל ובאינטרס שלה לעשות כן, יתכן מאוד שבכך תבחר. בימים האחרונים פורסמה כתבה בגלובס עם ראיון מרתק אך מדאיג במיוחד עם החוקרת והאקטיביסטית דליה זיאדה. זיאדה מתארת את השנאה הגואה בציבור המצרי, כולל בחלקים נרחבים בהנהגה ובצבא. בנרטיב הלאומי אך לא פחות, הדתי, אשר קורא להשדמת ישראל, בשמחה שפרצה בציבור הרחב בעקבות טבח ה-7 באוקטובר וכדומה. זיאדה היא מיחידי הסגולה שהעיזו לדבר אחרת, עובדה אשר הביאה אותה לנוס על חייה מחוץ למולדתה.
המתח בין ישראל למצרים הגיע לשיא בחודשים האחרונים, כולל באזור הגבול. אך עם זאת עומד נכון לרגע כתיבת שורות אלה הסכם השלום על תילו. אך עלינו להיות עירניים, חשדניים ומוכנים לכל תרחיש. תמיד.
בסוריה כמו במצרים, ניתן לבחון כינון שלום קר, ניתן לבחון מיצוי הזדמנויות כלכליות ודיפלומטיות, ניתן ללכת עם ולהרגיש בלי. שוב, במידה והאינטרסים של ישראל לעשות כך יגברו על אלו המתריעים מפני זה. בשעה זו בוחרים מנהיגי אירופה, כמו גם ההנהגה בארה"ב כך נראה, לתת "צ'אנס לשלום". זה לא משנה אם זה מתוך חלומות על שלום, או מחשבה פרגמטית לכאורה על אינטרסים כלכליים. נכון להיום הלחץ על ישראל גובר ואנו מצטיירים כסרבני השלום. ייתכן ועם הזמן לחצים אלה יגברו ויהיה על ישראל לבחון שינוי כיוון, לפחות כלפי חוץ. ישנה נקודת איזון של שיקולים אסטרטגיים ובה במקום להגיד לא, עדיף להגיד כן – אבל. המעמד הזה יכול להכניס את ישראל לתוך השיח עם בעלות בריתה, להציף אתגרים ולהציע פתרונות. במקרים מסוימים עדיף שיעשו את זה איתנו מאשר בלעדינו, בפרט אם הכוונה היא לעשות את זה כך או כך.
שקילת האפשרות לחתום על הסכם נורמליזציה עם סוריה החדשה חייב להיעשות מתוך ראייה אסטרטגית ארוכת טווח ומפוקחת. לא עוד פרדיגמה של שלום תמורת ויתורים ישראלים. כוונה אמיתית לשלום היא תמורה מספקת עבור הצדדים, זאת כמובן אם הם כנים בכוונה זו. עמדת הכוח הישראלית אמורה לאפשר לנו לדרוש בעצמינו דרישות שמטרתן להבטיח שינוי בסוריה לאורך זמן ושמירה על האינטרסים הבטחוניים הישראלים. למשל, על אף שהסכם השלום עם מצרים נחתם לפני כמעט יובל, החינוך הפורמלי והא-פורמלי במצרים ממשיך להיות אנטישמי ביותר. הדבר נכון גם בסוריה. על ישראל לדרוש את שינוי הנרטיב האנטישמי הרעיל כחלק בלתי נפרד מכל הסכם עתידי. לקח נוסף שעלינו ללמוד מניסיונות העבר העגומים הוא הצורך להקין מנגנוני סנקציות כבר בתוך ההסכם – בין אם ערבויות בינלאומיות משמעותיות, נוכחות או חופש פעולה צבאי בתנאים מסוימים, או כל רעיון יצירתי אחר. אם למשל לא תפסיק סוריה את ההסתה האנטישמית, על ישראל להקים כבר במסגרת הסכם את היכולת להפעיל מנופי לחץ על סוריה שבכוחן לשנות את זה. בנוסף כמובן יש לפעול למגר את פעילות הארגונים הג'יהדיסטים בסוריה, לעגן בהסכם מנגנון שיאפשר לישראל לפעול להגנה על המיעוט הדרוזי, ועוד הרבה צרות בטחוניות ואסטרטגיות נוספות. הנורמליזציה כאמור לא צריכה ולא יכולה להספיק בפני עצמה. הבנת המנגנון האיסלמיסטי, והעורמה האסטרטגית בחתימה על הסכם שיכול מבחינתם להיות זמני, צריכה להיות מובנת לציבור הישראלי בכלל ולמקבלי ההחלטות בפרט.
ניתן לראות דוגמא חיובית בנורמליזציה עם האמירויות לדוגמא. האמירתים הבינו שאם ביד אחת יקרבו את הישראלים וביד השנייה יאפשרו את המשך ההסתה הפרועה נגד ישראל והיהודים, אז תתכן להם בעיה פנימית חמורה בהמשך הדרך. לשתף פעולה עם ישראל ובבד בבד לחנך כי ישראל היא אויב עשוי בהחלט לייצר התנגדות. ייתכן כי למדו מהניסיון המצרי והירדני והבינו שסיטואציה כזו יוצרת ביקורת והתנגדות עממית חריפה למדיניות, מצרה את יכולתם להרחיב את שיתוף הפעולה כראות עיניהם ואף מאיימת על יציבות המשטר. האמירויות עשו שינויים משמעותיים מאוד בחומרי הלימוד שלהם, במסרים הציבוריים שלהם כמו למשל גינוי הפיגוע האחרון בוושינגטון ואחרים. את הלקחים האלה למדו האמירתים בעצמם, נראה כי גם סעודיה מכינה את הקרקע הציבורית הפנימית על מנת שיתאפשר לה להתקדם לכיוון נורמליזציה כשתמצא לנכון לעשות זאת. אל לנו להשאיר עם זאת את הנושאים החשובים האלה להחלטה עצמאית של המנהיגים בסוריה, אם וכאשר יתנהל משא ומתן על נורמליזציה. עלינו לדרוש זאת כאמור במסגרת כל הסכם ולהתקין מנגנונים שבכוחם לוודא את אכיפתם.
בכל מקרה על לנו לחשוב שפרק זמן של כמה חודשים או כמה שנים יכול להיות אינדיקציה לאמיתות כוונותיהם של הסורים, ועל לנו לחדול מלהיות על המשמר כל הזמן. הדבר נכון לגבי כל שכינינו מצפון, ממזרח ומדרום.
לא-שרע רקע גי'הדיסטי מובהק, עם הרבה מאוד שנאה ואכזריות שהפעיל בעצמו כלפי מי שהגדיר ככופר לאורך השנים. חלק גדול מיועציו ומקורביו מגיעים מרגע גרוע לא פחות. בסוריה משתוללות קבוצות ג'יהדיסטיות, טובחות במיעוטים והופכות את חיי חלקים רבים מהאוכלוסיה לגיהנום. אם רוצה א-שרע לאחד את המדינה שוב לשלטון מרכזי ולייצב את שלטונו, יש עבודה רבה לפניו. המצב הכלכלי בסוריה גרוע ביותר, המדינה עברה שנים רבות של מלחמת אזרחים, סנקציות קשות, הרס של תשתיות וכו'. ישנם חלקים נרחבים בסוריה שכלל לא נמצאים כרגע תחת שליטת המשטר החדש. בנוסף, ישנם מיליוני פליטים שיתכן כי יבקשו או ידרשו בידי המדינות המארחות לחזור ולהיקלט בסוריה. כל אלה מהווים אתגר קשה מאוד עבור מנהיג חדש, וייתכן כי בחר א-שרע בחוכמה להתמקד ראשית באתגרים אלה. הדרך הקלה ביותר לעשות כן היא להשיג לגיטימציה מערבית וערבית, להביא לביטול הסנקציות ולמשוך סיוע והשקעות חוץ. אם אכן שאיפותיו נותרו איסלמיסטיות הרי שדרך זו היא הטובה ביותר בכדי להגיע בעוד מספר שנים לאפשרות להגשים מטרות איסלמיסטיות מתוך מעמד, כוח ועוצמה כלכלית.
לסיכום, מנהיגי ישראל חייבים להבין שהציבור חייב להיות חלק מתהליך ניתוח המציאות, יש ליידע את הציבור באנטישמיות העצימה במצרים ובסוריה, בזהותו של המנהיג הסורי החדש כמו גם של מרבית יועציו ומקורביו, ובאמיתות הנוגעות למנהיגים הפלסטינים כולם, מכל הפלגים המוכרים. התמיכה בטרור, בתשלום הכספים למחבלים, הרטוריקה המסיתה בכל הערוצים הרשמיים והלא רשמיים של הפלגים הפלסטינים, בהלך הרוח ברחוב. האם לנצח נחיה על חרבנו? אולי. אך ברור כבר בשלב הזה כי ככל שנהיה עירניים, מוכנים, ופרו-אקטיבים. ככל שלא ניפול לחלומות המערביים של עצמינו בדבר הרצון בשקט, בשלום ובשגשוג כלכלי על פני אידיאולוגיה, כך הסיכוי גבר לכך שלא נאלץ להשתמש בחרב הלכה למעשה. לפחות לא באופן עצים כפי שנאלצנו לעשות מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, ובוודאי שלא נאלץ להגן על אנשינו מפלישה של שונאים תאבי מוות אל תוך בתינו כפי שנאלצנו לעשות ב-7 באוקטובר.