מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שבשביל לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.
הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו ידון ד"ר עומר דוסטרי בתפיסת הביטחון של ישראל – תפיסה שעוצבה עם קום המדינה, ומאז לא עודכנה.
רקע – הרתעה, התרעה, הכרעה: תפיסת הביטחון העכשווית של מדינת ישראל
בשנות החמישים של המאה הקודמת גיבש דוד בן-גוריון את תפיסת הביטחון של ישראל. מקובל להניח שבן-גוריון נשען בתפיסתו על יסודות שהופיעו במאמר "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי. בדומה לכתוב במאמר, גם בן-גוריון סבר שיש להקים צבא חזק ולבנות עוצמה לאומית כדי לעצור כל ניסיון תקיפה מצד אויבינו, עד שאלה יבינו שאי אפשר לגרש או להשמיד אותנו, ולבסוף ישלימו עם קיומנו. תפיסת הביטחון של בן-גוריון, המכונה גם "משולש הביטחון", כוללת שלושה רכיבים מרכזיים:
- הרתעה: מדינת ישראל צריכה להראות עליונות צבאית כדי להרתיע את האויבים שלה, ולגרום להם להבין שלא כדאי להם לתקוף אותה. מאחר שישראל נמצאת בעמדת נחיתות מבחינה גיאוגרפית ודמוגרפית, ההרתעה הישראלית בנויה בעיקר על בריתות משמעותיות, כלכלה חזקה ויתרון טכנולוגי.
- התרעה: מדינת ישראל צריכה לפתח יכולות מודיעיניות ולעשות שימוש באמצעי התרעה כדי שתוכל להיערך מראש במקרה של תקיפה.
- הכרעה: מרגע שמתרחשת תקיפה או שמתגלה איום ממשי, יש לצאת ולהכריע את האויב.
התפיסה הזאת, לרבות הסדר שהיא מכתיבה: קודם הרתעה, לאחר מכן התרעה ולבסוף הכרעה, אולי התאימה למציאות הגיאופוליטית והצבאית של ראשית המדינה, מציאות שבה התמודדנו עם מדינות עוינות כמו מצרים, ירדן, לבנון, סוריה ועיראק. אולם היום, למעט איראן, אנחנו כמעט לא נדרשים להתמודד עם שחקנים מדינתיים: עם מצרים וירדן יש לנו הסכם שלום, סוריה ועיראק נחלשו בעקבות מלחמות האזרחים, ובלבנון שולטת חיזבאללה. אם כך, האויבים שלנו היום הם לא מדינות אלא ארגוני הטרור – ואויבים כאלה מחייבים תפיסת ביטחון אחרת לגמרי.
לאורך השנים היו ניסיונות מועטים לשנות את תפיסת הביטחון של ישראל. כך, למשל, בשנת 2006 הרחיבה ועידת מרידור את תפיסת הביטחון, והוסיפה לה את רכיב ההתגוננות. אך מעבר לכך, לא נעשו שינויים תפיסתיים ומבצעיים משמעותיים, ומדינת ישראל המשיכה להתבסס על תפיסות מוטעות. התוצאה הישירה של משגה זה הוא אסון השבעה באוקטובר.
כדי למנוע אסון נוסף, מדינה ישראל מוכרחה לבצע כבר עכשיו את העדכונים הנדרשים ולגבש תפיסת ביטחון חדשה שתואמת את המציאות ויודעת לתת מענה לאיומים שנמצאים היום בפתחנו.
ד"ר עומר דוסטרי: החזון לתפיסת הביטחון של ישראל
ההרתעה תבוא מעצם ההכרעה
המצב הנוכחי: מדינת ישראל התמכרה לרכיב ההרתעה. המטרה המרכזית של מרבית המבצעים הצבאיים שעשינו בשנים האחרונות ביו"ש ובעזה הייתה להרתיע את האויב, ולא להכריע אותו. גם במלחמת לבנון השנייה, ישראל לא חתרה להכריע את חיזבאללה ולהשמיד אותו כישות צבאית ושלטונית, אלא הסתפקה בהטלת מורא.
המבצעים וסבבי הלחימה האלה לא הוכיחו את עצמם, מהסיבה הפשוטה שקשה מאוד עד בלתי אפשרי להרתיע ארגוני טרור של אסלאם קיצוני. על מדינות וארגונים עם רציונל מערבי עוד איכשהו אפשר להשפיע, אבל בארגונים כמו חמאס וחיזבאללה האויב מדבר בשפה אחרת לגמרי ולא מורתע בקלות, אם בכלל.
באידיאל:
- היפוך הסדר: ההיסטוריה מראה שאת ההרתעה הכי טובה השגנו באמצעות ניצחונות ברורים במלחמות. אם כך, צריך להפוך את סדר הדברים: קודם כול לחתור להכרעה, ולאחר שנכריע ההרתעה כבר תיווצר מאליה.
- הכרעת חמאס וחיזבאללה: המטרה הדחופה ביותר של מדינת ישראל היא להכריע את חמאס וחיזבאללה. הכרעה כזאת לא רק תוציא אותנו עם ידנו על העליונה, אלא גם תקנה לנו כושר הרתעה אזורי לעשרים השנים הבאות.
התרעה שמתבססת רק על כוונות היא לא התרעה
המצב הנוכחי: כדי להשיג התרעה מוקדמת על ניסיונות פגיעה, מדינת ישראל התמקדה בעיקר בכוונות של האויב וניסתה להעריך עד כמה הוא צפוי לתקוף אותה. הכוונות של האויב הן אכן חשובות, אבל אי אפשר להתעלם מהיכולות שלו. במשך שנים ראינו שחמאס הולך ומתחזק, ובמקום לגדוע את התהליך באיבו אפשרנו לו להימשך מתוך תפיסה שחמאס לא יעז לתקוף את ישראל.
אם נמשיך לבסס את מנגנון ההתרעה שלנו על כוונות משוערות בלבד, אנחנו צפויים לפספס עוד הרבה פרטים חשובים.
באידיאל:
- התרעה מבוססת יכולות: מדינת ישראל וצה"ל צריכים לתת דגש רב על איסוף מודיעין, מתוך מטרה ללמוד את יכולות האויב ולזהות מראש את ההתעצמות שלו.
- פעילות יזומה: אסור לחכות למצב שבו האויב מביע כוונות לפגוע בנו, אלא לפעול כבר ברגע שמתברר שהיכולות שלו מאפשרות לו לעשות זאת.
הכרעה לפני הכול
המצב הנוכחי: כרגע רכיב ההכרעה נמצא בתחתית תפיסת הביטחון הלאומי. בשנים האחרונות מדינת ישראל נמנעה מהכרעה אמיתית של האויב והסתפקה בפעולות ממוקדות מול איומים נקודתיים. גישה זו אפשרה את ההתעצמות של אויבינו, ויצרה את המציאות שבה אנחנו חיים כיום.
באידיאל:
- מדינת ישראל צריכה לחתור להכרעה אמיתית של אויביה. בראש ובראשונה עלינו להכריע את חמאס. אסור להפסיק את המלחמה בעזה עד שלא משמידים את כל היכולות הצבאיות והשלטוניות של הארגון כי אחרת הוא יקום מחדש.
- השלב הבא הוא להכריע את חיזבאללה בגבול הצפון. אי אפשר להסתפק בשקט ארוך טווח כפי שהיה אחרי מלחמת לבנון השנייה. הפעם עלינו לשים סוף לישות שנקראת חיזבאללה, גם אם זה אומר לצאת למלחמה כוללת וקשה בלבנון. אם לא נטפל בחיזבאללה עכשיו, נקבל בעוד חמש או עשר שנים שבעה באוקטובר על סטרואידים.
- אחרי שנסיים עם עזה ולבנון, צריך לפעול לניקוי מוחלט של הטרור ביו"ש. מבצעים נקודתיים של יומיים-שלושה לא יספיקו – יש לצאת למבצע מקיף, חומת מגן 2, ולטהר את כל קיני הטרור שצמחו שם. רק הכרעה מוחלטת בכל החזיתות תעניק לנו שקט וביטחון שנים קדימה.
לתת מקום לרכיב הגיאוגרפי
המצב הנוכחי: מייד עם הקמת המדינה היה ברור למנהיגים – הן מהימין והן מהשמאל – שההתיישבות היהודית היא הבסיס לכול. עם זאת, תפיסת הביטחון הלאומי הנוכחית לא כוללת שום התייחסות להיבט הגיאוגרפי וההתיישבותי. יתרה מזאת, בעשורים האחרונים ישראל ביצעה מהלכים שונים של נסיגות משטחים, מתוך שאיפה תמימה שהדבר יוביל לשקט ולרגיעה.
כפי שההיסטוריה מלמדת, כל נסיגה מהתיישבות יהודית גבתה מחיר כבד. ראינו את זה באוסלו כשיצאנו מאזורים ביו"ש, ראינו את זה ביציאה מרצועת הביטחון בלבנון שהפכה מייד לרצועת טרור, ואנחנו רואים את זה עכשיו בעזה. הרי אם הייתה ברצועה התיישבות יהודית כפי שהיה לפני ההתנתקות, השבעה באוקטובר במתכונתו המזוויעה לא היה יכול להתרחש.
באידיאל:
- התיישבות יהודית היא הבסיס לביטחון, כי בכל מקום שבו אנחנו לא נהיה האויב שלנו יהיה ויצמיח שם טרור. אנחנו חייבים לעודד התיישבות בחוכמה ובתבונה בכל חלקי ארץ ישראל בדגש על אזורי הצפון, הדרום, בקעת הירדן, יו"ש ועזה.
גם לאזרחים יש תפקיד
המצב הנוכחי: לפני מלחמת חרבות ברזל, רוב אזרחי המדינה לא לקחו חלק פעיל במאמץ ההגנה הלאומי. לא הייתה מספיק אחיזה בפריפריה ובשטחי החקלאות שנמצאים על הגבולות, כיתות הכוננות ביישובי הספר לא היו ערוכות ומצוידות, ורק אזרחים מעטים החזיקו בנשק אישי.
אסון השבעה באוקטובר הבהיר שגם לאזרחים יש אחריות לשמור על הביטחון במדינה, ואנחנו כבר רואים שיפור במצבן של כיתות הכוננות ועלייה חדה בביקוש לנשק אישי.
באידיאל:
- תפיסת אדמה נרחבת: עלינו לבסס את השליטה והחקלאות בטריטוריות שנמצאות באזורי ספר, כחלק מתפיסת אדמה נרחבת.
- יישובי ספר כחלק ממערך ביטחון הגבולות: צריך להקים עוד כיתות כוננות, לאמן אותן כראוי ולהעניק להן נשקים ותחמושת.
- משמר לאומי: יש להקים משמר לאומי ולהעניק לו סמכויות נרחבות ותקציבים גדולים כדי לאפשר לו לקחת חלק משמעותי בהגנה על יישובי הספר ועל ערים מעורבות.
- מדיניות חדשה ברישיון נשק: יש לפשט עבור אזרחי ישראל את תהליך הוצאת הרישיון לכלי נשק. בישראל הטרור הוא לא מעבר לגבול – הוא בפנים המדינה, וראינו מקרים רבים שבהם אזרחים עם נשק תפעלו אירועי טרור והצילו אזרחים אחרים.
צמצום התלות צבאית
המצב הנוכחי: בשנים האחרונות הלכה והצטמצמה התעשייה הצבאית בישראל, ובמקביל מדינת ישראל הסתמכה יותר ויותר על יבוא נשק ואמצעי לחימה ממדינות אחרות. במצב כזה שבו ישראל זקוקה למדינות אחרות על מנת להתחמש, היא מאבדת הרבה מעצמאותה הביטחונית ומחופש הפעולה שלה, וחייבת לתת דין וחשבון לאותן מדינות שבהן היא תלויה.
באידיאל:
- יכולות ייצור עצמי: אחד הלקחים המשמעותיים ביותר מהשבעה באוקטובר הוא שצריך להתבסס כמה שיותר על ייצור עצמי של אמצעי לחימה. נכון, מדינת ישראל היא מדינה קטנה עם כמות מוגבלת של כוח אדם, ונראה שלעולם לא נגיע למצב שבו אנחנו ממלאים את כל הצרכים הצבאיים שלנו בעצמנו – אבל ככל שנפחית את התלות שלנו במדינות אחרות, כך נגדיל את כוח המיקוח שלנו ואת היכולת שלנו לפעול באופן עצמאי.
תפיסה חדשה – ביטחון חדש: סיכום ומסקנות
ביטחון הוא מטרה ולא אמצעי, ואין דבר חשוב יותר מהשמירה עליו. עם זאת, מדינת ישראל מחזיקה בתפיסת ביטחון בת 75 שנה – תפיסה שאולי הייתה נכונה בראשית ימי המדינה, אבל כבר מזמן איבדה את אחיזתה במציאות. אסון השבעה באוקטובר היה ההוכחה הכואבת והניצחת לכך.
כדי להצליח לתת מענה הולם לאיומים העכשוויים, עלינו לפתח תפיסת ביטחון חדשה. אם התפיסה הישנה כללה שלושה רכיבים בלבד – הרתעה, התרעה והכרעה – הרי שהתפיסה החדשה צריכה להתייחס גם להתיישבות היהודית, לתפקידו של האזרח בהגנה, ולעצמאות הביטחונית של ישראל. נוסף על כך, אסור לנו להיסחף אחר רכיב ההרתעה, וּודאי שלא לזנוח בגללו את הרכיב החשוב מכולם – ההכרעה. עלינו גם להבין שבשביל להשיג ביטחון ויציבות בני-קיימא עלינו לשלם מחירים כבדים, במיוחד בשעה גורלית זו, שעה שיכולה לעצב את עתיד המדינה לעשורים הבאים.
הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה
