נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, הידוע בכינוי אבו מאזן, מציין החודש 89 שנים. עוד לפני שמגיעים לשאלה הפתוחה והבוערת מי ישלוט ברשות אחריו, כבר עכשיו מותיר שלטונו את הרשות בכאוס. “הרשות במצב של קריסה והתייבשות”, אומר סא”ל (מיל’) ברוך ידיד. “היא לא משלמת משכורות לעובדיה, כל אזור השומרון כבר לא בשליטתה, היא לא מצליחה לפעול כמו ישות מדינית, ושלא לדבר על העתיד, שהוא בסימן שאלה גדול”.
הדור האבוד של הרשות הפלסטינית
ברוך, במאמר שכתבת באפריל האחרון הזכרת סקר שלפיו רוב הפלסטינים רואים ברשות נטל ודורשים את פירוקה. זה עדיין נכון?
“כן. לא מדובר בסקר בודד אלא בשורה של סקרים, שמראים כי אחוז מאוד גבוה מהפלסטינים – לפעמים קרוב ל-60 או 80 אחוז – רואים ברשות נטל ולא חושבים עליה כעל הישג היסטורי. הם מבינים שחוץ מתיאום ביטחוני שמשרת בעיקר את צה”ל, הרשות לא משרתת את החלום הפלסטיני. על הרקע של התסיסה הזאת החמאס זוכה לאהדה גדולה מאוד”.
גם היום, אחרי המלחמה, הארגון זוכה לכזה היקף תמיכה?
“אי אפשר וקשה למדי לדעת היום לכמה אהדה החמאס זוכה בעזה, אבל ביו”ש הוא זוכה לאהדה גדולה. התחזקות חמאס על חשבון הרשות הפלסטינית בשטחי יו”ש היא מגמה שראינו בכל הסקרים שהתפרסמו במשך חמש–שש השנים האחרונות; אם כי צריך לקחת סקרים פלסטיניים בעירבון מוגבל כי לפעמים הם מטים נתונים. על כל פנים, הסקרים האלה מראים מה שברור לכל העולם: שיש בציבור הפלסטיני ביקורת גדולה מאוד על אבו מאזן, שנבחר לחמש שנים אבל בינתיים עברו כמעט 20 שנה והוא נשאר בכיסא, בלי שערך בחירות לראשות הרשות או לפרלמנט”.
ומי תופס את החלל הריק בשטח?
“יש היום בערך 40 התארגנויות של חמאס, ג’האד אסלאמי וגדודי חללי אל אקצא ביו”ש, בעיקר באזור השומרון וצפונה ממנו. מדובר בצעירים, הדור של גילאי 15 עד 30, שהוא דור אבוד מבחינת הרשות הפלסטינית – הם נולדו אחרי אוסלו והם שונאים את הרשות כי שום דבר בחיים שלהם לא השתפר. הם רואים את חמאס ואת הדרך הצבאית בכלל כהגשמת השאיפות האידיאולוגיות שלהם. לזה צריך להוסיף גם את הכסף הרב ששופכים שם חמאס וחזבאללה”.
איך הרשות יכולה להחזיר לעצמה את אמון הציבור הפלסטיני?
“אנשי הפת”ח, וגם אבו מאזן, יודעים שבבחירות בשנת 2006 הפת”ח קיבלה יותר קולות מחמאס אבל הקולות התחלקו על כמה רשימות, כי פת”ח מפוצלת וכיום יש בה שלושה וחצי ראשים וכמה התארגנויות וזו בעייתה הגדולה, ולכן חמאס לקחה אז את הבחירות בגדול. אז הפתרון הוא רפורמות, וכולם מנסים ללחוץ על אבו מאזן לעשות רפורמות. גם המצרים והסעודים ביקשו שהרשות תעשה רפורמות, אבל אבו מאזן לא נענה לזה בשל עייפות החומר ושמרנות ואי רצון לפתוח את השלטון לעוד גורמים”.
למה הוא לא נענה לדרישות?
“כנראה אין לו את האנרגיה לבצע רפורמות ולפתוח את המערכת והוא מעדיף להישען על הקיים. הוא מעדיף לשמר את הקיים ולא להסתכן. כולם סביבו מחכים שילך. הוא משמש מנהיג סמלי יותר מאשר בפועל. עם זאת, לא ברור מה יהיה ברשות אחריו: אם יירש אותו גורם אחר בפת”ח, אם הוא ישמור על הקו המתון שלו, אם מי שיעלה אחריו יהיה מרואן ברגותי, שמאוד מקורב לחמאס ומאוד מיליטנטי, או מנהיג אחר שישתלב עם חמאס, ואם יהיו בחירות – אם חמאס תכבוש את הרשות”.
הדרך להחזיר את סעודיה להסכמי אברהם
הרבה שאלות פתוחות. ומהן ההשלכות מבחינת ישראל?
“המסקנה היא שלדעתי ישראל לא יכולה להסתמך על הרשות כגורם בר קיימא. לדעתי גם המצרים והסעודים מבינים את זה. כולם – גם האמריקאים והאמירתים – דורשים מאבו מאזן לבצע את הרפורמות כדי להכשיר את השטח ליורש שלו, ואחרי שיפנה את כיסאו הכול יהיה פתוח למציאות חדשה, לא בהכרח חיובית”.
איך ישראל צריכה לפעול כרגע?
“להיות בשליטה ביטחונית מלאה ביו”ש ובעזה, ובמקביל לטפח מנגנון אזרחי פלסטיני שיטפל באוכלוסייה. בינתיים תחת אבו מאזן זה קורה, אבל לא בטוח שזה יהיה גם בהמשך, ובטח לא בטוח שזה יחזיק מעמד לאורך זמן. ישראל גם צריכה לנסות להרחיב את הסכמי אברהם, כולל הסכמי ביניים לגבי הרשות הפלסטינית”.
זה אומר להסכים למדינה פלסטינית, לא?
“צריך יהיה לתת למדינות הסוניות אופק של פתרון מסוים של שתי מדינות, אבל זה לא חייב להיות עכשיו וזה האתגר המדיני הגדול ביותר שכן הסעודים למשל מצהירים בוקר וערב שללא מדינה פלסטינית אין נרמול. אף שהמסרים שמתקבלים בישראל הם שונים, הרי שזו מגמת הדברים.
“בשלב זה, המודל צריך להיות כזה שבו ישראל לא תבטל את האופציה של שתי מדינות – כלומר לא תספח את יו”ש ולא תפרק את הרשות הפלסטינית. זה יאפשר לסעודיה להיכנס להסכם; אבל מימוש הפתרון עצמו יהיה תלוי בהסכם ארוך טווח והוא יהיה גם נתון לשינויים. מדובר בתקופה של 10 או 20 שנה שבמהלכה הרחוב הפלסטיני יהיה חייב לעבור תהליך שינוי משמעותי, וזה תלוי גם בירידת ההשפעה האיראנית. יש גורמים במדינות המפרץ שאומרים שזה אפשרי”.
האם הרשות תחזור לעזה?
כדי לענות על שאלת היחסים בין הרשות הפלסטינית ועזה, נחזור לשנת 2007, כאשר חמאס הדיח את הפת”ח מהשליטה ברצועת עזה בסדרה של עימותים אלימים. עד אז היו לרשות פקידים ומנגנון בירוקרטי בעזה. “עד היום טוענת הרשות הפלסטינית שהיא מעסיקה ברצועת עזה 18 אלף פקידים אזרחיים ו-18 אלף אנשי ביטחון, כלומר יותר מ-30 אלף אנשים שלה שנשארו בתפקידיהם גם תחת חמאס”.
זה נכון?
“לא ברור, וּודאי ספק אם זה נכון לגבי המנגנון הביטחוני. חמאס אומנם השאירה בתפקידים מקצועיים הרבה אנשי פת”ח שהיו חלק מהמנגנון האזרחי בעזה, ובהרבה מקרים הסתפקה בהצבת אנשיה בעמדות הבכירות בלבד; עם זאת, ספק עד כמה אנשי פת”ח אכן נשארו כאלה גם אחרי השתלטות חמאס על הרצועה”.
ועכשיו הרשות הפלסטינית מתכננת לחזור לעזה?
“מבחינת הרשות הפלסטינית – והיא הצהירה את זה גם לפני תחילת המלחמה – היא עדיין בעלת הבית בעזה. מבחינתה, הדרישה שלה לחזור ולקבל את השלטון בעזה היא טבעית, ולכן היא הלכה לכמה עשרות סבבים של ניסיונות פיוס עם חמאס. לפני חודשיים הרשות שלחה לאמריקאים מסמך בן 101 עמודים שבו היא טוענת שהיא הגורם השלטוני בעזה ושיש לה תוכנית להחזרת המשילות – לפתוח את בתי החולים, בתי הספר, משרדי הממשלה ועוד. האמריקאים, צריך לומר, לא השתכנעו”.
ומהי עמדת מדינות ערב?
“פה הדברים מתחילים להסתבך. מובן שהמצרים, הירדנים והסעודים כולם מביעים תמיכה פומבית בשליטת הרשות הן בעזה והן ביהודה ושומרון, כי זה משרת את החזון של שתי המדינות, אבל מתחת לפני השטח יש למצרים ולסעודים הרבה ביקורת על הרשות והם סולדים מהשחיתות, מחוסר התפקוד ומהעובדה שאבו מאזן לא ערך בחירות לראש הרשות ולפרלמנט קרוב ל-20 שנה. אבל זה רק מתחת לפני השטח, והסעודים ממשיכים להעביר סיוע כספי רחב לרשות הפלסטינית. רק לא מזמן נפגש ראש הממשלה הפלסטיני מחמד מוסטפא עם השגריר הסעודי בירדן שהעביר לו את כספי הסיוע”.
כלומר, אין ביקורת פומבית על הרשות הפלסטינית בעולם הערבי?
“ביקורת פומבית על הרשות הפלסטינית נשמעת בעיקר במדינות איחוד האמירויות. לפני חודשיים עלתה הצעה שהאמירויות יתמכו כספית ברשות, והאמירויות הכשילו את זה, כי הם לא מוכנים שאבו מאזן ימשיך לשלוט ברשות. זאת הסיבה שבגללה מחמד דחלאן עמד בריאיון ל’ניו יורק טיימס’ על הסיסמה: ‘לא עבאס לא חמאס’. את העמדה הזאת אני שמעתי מהרבה גורמים ברשות עוד לפני דחלאן. יש גורמים נוספים שרוצים שהשלטון הן בעזה והן ביו”ש לא יהיה בידי אבו מאזן ולא יהיה חמאס”.
התנאי של אבו מאזן: שחמאס יכיר בהסכמי אוסלו
מהי עמדת המדינות הערביות הסוניות ביחס לעזה?
“מצרים, ירדן וסעודיה רואות בחמאס ארגון טרור. לאמירויות יש תוכנית לעזה שמדברת על ממשלה פלסטינית שבראשה יעמוד ד”ר סלאם פיאד, שהיה ראש הממשלה הפלסטיני תחת אבו מאזן לפני יותר מעשור אבל הוא לא חלק מפת”ח ומאש”ף אלא מומחה לכלכלה. העולם הערבי המתון והאמריקאים רוצים לראות אותו בראש הרשות. לקטאר, לעומת זאת, יש כבר הרבה שנים חזון של אסלאם פוליטי שאותו הם קיוו שהחמאס יממש. עוד בשנת 2019 הם נפגשו עם אנשי חמאס באיו”ש והציעו לממן אותם בבחירות, אבל הם היו רוצים לראות את חאלד משעל בראשות חמאס, הם לא רצו את סינוואר שתיעב אותם והעליב אותם. שני הצדדים לא סבלו זה את זה, הקטארים את סינוואר והוא אותם. יש טענות מגורמים שונים שעכשיו זאת שעת הכושר של הקטארים לנסות ולהשפיע מחדש על הנהגת חמאס שיושבת בחו”ל, אבל גם האיראנים וחזבאללה רוצים לשמור על הקִרבה לחמאס”.
איך היו רוצים לראות בקטאר את הקשר בין חמאס והרשות?
“בקטאר היו רוצים לראות את חמאס כחלק מאש”ף, כי זה היה עשוי לתת לחמאס לגיטימציה וגם לשמור את החמאס פחות מיליטנטי. אבל אבו מאזן הציב לחמאס תנאי: אם אתם רוצים להיכנס לאש”ף, תכירו בהסכמי אוסלו, והמשמעות היא גם הכרה עקיפה בישראל. בינתיים יש בחמאס מועצה במקום מנהיג חדש, ונראה שיש שם מאבק פנימי בין המחנה המתון – של האחים המוסלמים, הזוכה לתמיכת הקטארים – ובין המחנה הצבאי שמקורב לאיראן”.
באפריל כתבת שמחמד דחלאן, בכיר פת”ח הגולה באבו דאבי, מקדם תוכנית לשלטון שלו ברצועת עזה, בגיבוי כוח ערבי-סוני. זה עדיין בתוקף?
“כן, הוא עדיין עובד על זה. אבל הוא מבין שהקמת אותו כוח ערבי שהוא מדבר עליו תהיה אפשרית רק כחלק מתהליך מדיני, והוא מבין שבישראל לא הולכים לתהליך מדיני כרגע. אז הוא מבין שהוא יצטרך למצוא פתרון בשיתוף הרשות הפלסטינית, ולפי מקורות שלי, בזמן האחרון אנשי דחלאן דיברו הרבה פעמים עם אנשי אבו מאזן כדי למצוא דרך של פיוס ולאחד כוחות בשלטון בעזה. גם ‘תוכנית האיים הביטחוניים’ של גלנט – לרכז את האוכלוסייה העזתית ב’בועות הומניטריות’ כך שבכל בועה כזאת יוקם מנגנון אזרחי של עזתים מקומיים שיצוידו בנשק קל – מאוד מקובלת על האמירתים”.
