לפני 26 שנה, ב־11 ביולי 2000, התכנסה באחוזת קמפ דייוויד שבמרילנד אחת הוועידות המדיניות המכוננות ביותר בתולדות הסכסוך הישראלי פלסטיני. תחת חסותו של נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ישבו סביב שולחן אחד ראש ממשלת ישראל אהוד ברק ויושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, בניסיון להגיע להסדר קבע ולסיים את הסכסוך.
הוועידה הסתיימה בכישלון. אולם חשיבותה ההיסטורית אינה נעוצה רק בכך שלא נחתם הסכם. חשיבותה נעוצה במה שנחשף לעיני העולם כולו.
ישראל הציגה באותה עת את ההצעה מרחיקת הלכת ביותר שהונחה אי פעם על שולחן המשא ומתן. היא הייתה מוכנה להעביר לפלסטינים למעלה מ־90 אחוזים משטחי יהודה ושומרון, לבצע חילופי שטחים מתוך ריבונותה, ולדון בחלוקת ירושלים, לרבות סוגיות הנוגעות לעיר העתיקה.
לכאורה, אם הסכסוך היה טריטוריאלי בלבד, זה היה הרגע שבו ניתן היה להגיע להסכם
ועל כל הוויתורים המפליגים שהוצעו להם, שהיוו התאבדות מדינית וביטחונית מצידה של המדינה הציונית הפלסטינים אמרו לא.
התשובה השלילית הזו של ערפאת לא הייתה גחמה של רגע, היא חשפה את האמת העירומה: הפלסטינים מעולם לא התכוונו, ואינם מתכוונים גם היום, להקים מדינה פלסטינית על חלק מהשטח לצד מדינת ישראל. הכוונה האמיתית והבלתי משתנה של התנועה הלאומית הפלסטינית היא הקמת מדינה על כל שטחי ארץ ישראל – על חורבותיה של מדינת ישראל.
בקמפ דייוויד ניהלנו משא ומתן עם מי שנחשב אז ל"פרטנר" לכאורה, היחיד שכביכול היה מוכן לשבת ולדבר עם ישראל (בעוד ששאר חברי ההנהגה הפלסטינית שללו זאת מכול וכול). ובכל זאת, הגענו למבוי סתום. התוצאה של הוויתורים הללו לא הייתה שלום, אלא פריצתה של אינתיפאדת אל-אקצה, גל טרור מתוכנן שגבה את חייהם של למעלה מאלף ישראלים.
בעצם הנכונות לוויתורים הללו, יצרנו תקדים מסוכן מאין כמותו. תקדים בו התקבעה בזירה הבינלאומית ההנחה שוויתורים טריטוריאליים מצד ישראל מהווים נקודת מוצא טבעית לכל משא ומתן. את התקדים הזה, חובה עלינו למחוק. יש למחוק אותו מעל דפי ההיסטוריה המדינית והביטחונית שלנו, ולהבהיר שההצעות ההן בטלות ומבוטלות ואינן מהוות נקודת פתיחה לשום דיון עתידי.
הלקח של ועידת קמפ דייוויד (2000) עמוק ורלוונטי עוד יותר. הוועידה מוטטה סופית את הקונספציה שלפיה ויתורים טריטוריאליים כשלעצמם יביאו לפיוס. היא הוכיחה כי שורש הסכסוך אינו היקף הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון, אלא עצם קיומה של מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. גם בנקודת הוויתור המקסימלית מצד ישראל, התברר כי פשרה היסטורית אינה היעד של הצד השני.
מתוך תובנה זו נגזרת הדוקטרינה המדינית שישראל חייבת לאמץ לעשורים הבאים: הסדרים בני קיימא אינם מושגים באמצעות מחוות טריטוריאליות, אלא מבוססים על עוצמה, הרתעה וביטחון.
הבסיס המעשי היחיד להסדר עתידי ייווצר אך ורק כאשר יופנם בצד הפלסטיני שינוי תודעתי עמוק, הכרה מוחלטת בכך שישראל היא עובדה קיימת ובלתי ניתנת לערעור, שאין בכוונתה לסגת או לוותר על זכותה להתקיים כמדינת הלאום של העם היהודי. רק כאשר הצד השני ישתכנע כי לא יוכל להכניע את ישראל או לשנות את המציאות באמצעות טרור, לחץ בינלאומי או סרבנות, וכי המשך האשליה שהנוכחות היהודית באזור היא זמנית אינו נושא פרי, רק אז יונח היסוד הממשי להסדר יציב וריאלי. המפתח לשלום אינו טמון ברוחב הוויתור הישראלי, אלא באיתנות ההרתעה ובעומק ההכרה הפלסטינית בקיומנו הלגיטימי כאן.
