מועצת זכויות האדם של האו"ם (UNHRC) שבסיסה בז'נבה, הוקמה בשנת 2006 כמחליפה של "ועדת האו"ם לזכויות אדם" ומורכבת מ-47 מדינות חברות. ב-13 באוקטובר 2026 נבחרה ירדן לשמש כחברת מועצה מן המניין למשך שלוש השנים הבאות.
בחירתה של ירדן מעלה תהיות רבות בפני מי שמודע למצב זכויות האדם בממלכה, דבר הראוי להיחקר ולהיחשף ברבים. זאת בעיקר נוכח האפשרות הסבירה שירדן תנצל את חברותה במועצה, על מנת לתקוף את מדינת ישראל, כפי שמטיבה היא לעשות לאחרונה מעל לכל במה אפשרית.
כיצד נבחרה ירדן כחברת מועצה ומה יהיה בסמכותה?
הקבלה למועצה תלויה בתוצאות בחירות חשאיות ורוב מוחלט של לפחות 97 מדינות מתוך 193 בעצרת האו"ם הכללית. המושבים מחולקים מראש לפי חמישה אזורים גאוגרפיים בעולם, כדי להימנע משליטה של גוש מסויים. המדינות המצביעות "אמורות" לשקול את מידת המחויבות והתרומה של המדינה המועמדת לנושא זכויות האדם, כולל הבטחות ויוזמות וולנטריות מצדה. בפועל, הקריטריון הזה נשחק עד דק בשל עיסקאות פוליטיות בין גושים וכתוצאה מכך נבחרות למועצה מדינות הרחוקות מלהתמודד על תואר "חסידות זכויות אדם".
החברות במועצה הינה לקדנציה של שלוש שנים, עם אפשרות לקדנציה כפולה ורצופה אחת בלבד, לאחריה ישנה חובת צינון לשנה בטרם תוכל המדינה להיבחר שוב. העצרת הכללית של האו"ם רשאית להשעות מדינה החברה במועצה ברוב של שני שלישים מהמצביעים, אם נקבע כי ביצעה הפרות גסות ושיטתיות של זכויות אדם במהלך כהונתה, כפי שנעשה לרוסיה בשנת 2022 בשל הפרת זכויות אדם באוקראינה
תפקידה המרכזי של המועצה הוא לקדם ולהגן על זכויות האדם וחירויות היסוד ברחבי העולם, על אף שאין להחלטותיה והצהרותיה "שיניים" מבחינה משפטית. מנגנוני הפעולה העיקריים העומדים לרשות המועצה, שממצאיהם זוכים לתהודה ציבורית נרחבת בזירה הבינלאומית, הם:
- דיון וגינוי הפרות זכויות אדם: המועצה מתכנסת לשלושה מושבים קבועים בשנה (ובמושבי חירום מיוחדים) כדי לדון במצבי משבר, במלחמות ובמדינות המפרות זכויות אדם. היא רשאית להעביר החלטות וליזום ועדות חקירה בינלאומיות.
- מנגנון הבדיקה התקופתי האוניברסלי (UPR): המועצה בוחנת ומעריכה באופן קבוע את מצב זכויות האדם בכל 193 המדינות החברות באו"ם.
- מומחים עצמאיים: שליחים מיוחדים וצוותי עבודה המסיירים במדינות שונות בכדי לחקור נושאים מוגדרים כגון חופש ביטוי, זכויות מיעוטים ועוד.
מסקנת ביניים- לא צריך לשמור, להגן ולקדם זכויות אדם במדינתך בכדי לזכות בחברות במועצת זכויות האדם של האו"ם, משם ניתן לחקור מדינות אחרות ולהטיף להן מוסר, ללא שרוחצים כלל בנקיון כפיים.
הדיסוננס הקוגנטיבי הירדני
העצרת הכללית של האו"ם במושבה ה-81 בחרה 15 חברות חדשות למועצת זכויות האדם, לתקופה של שלוש שנים החל מ-1 בינואר 2027. בין המדינות שנבחרו נמצאת ירדן, שזכתה ל-171 מקולות הבוחרים, לצד שלוש חברות נוספות מתוך קבוצת מדינות אסיה – פסיפיק, שנבחרו אף הן למועצה בהצבעה חשאית: יפן (166 קולות), כווית (173 קולות) ונפאל (173 קולות).
מתוך אתר מועצת זכויות האדם של האו"ם ברשת X
דובר משרד החוץ הירדני, השגריר פואד אל-מג'אלי, אמר בתגובה לבשורה כי: "בחירתה של הממלכה למועצה משקפת הערכה בינלאומית לתפקידה של ירדן, תחת הנהגתו של המלך עבדאללה השני, בקידום והגנה על זכויות האדם, ומביעה את אמון הקהילה הבינלאומית בממלכה ובעמדותיה האיתנות התומכות בזכויות האדם וחירויות היסוד, לצד מחויבותה למשפט הבינלאומי ולמגילת האומות המאוחדות".
הדובר ציין כי בהיותה חברת מועצה, תמשיך הממלכה לעבוד עם יתר המדינות החברות לחיזוק מערכת זכויות האדם הבינלאומית; תקדם שיתוף פעולה בינלאומי להגנה על זכויות אדם וחירויות יסוד; תחזק את עקרונות הצדק, השוויון ושלטון החוק, להגנה על זכויותיהם של נשים, ילדים, אנשים עם מוגבלויות ושכבות פגיעות ונזקקות בחברה. הדובר הדגיש כי הממלכה תתמיד במאמציה להגן על זכויותיהם של "הפלסטינים", ובראש על זכותם לחופש, הגדרה עצמית והקמת מדינה עצמאית וריבונית בקווי ה-4 ביוני 1967 שמזרח ירושלים בירתה, ולהתמודד עם ההפרות הישראליות של המשפט הבינלאומי.
באותו יום בו נבחרה ירדן כחברה במועצת זכויות האדם של האו"ם, התפרסמה הצהרה של ועדת המעקב הלאומית הירדנית. גוף פוליטי אופוזיציוני בירדן, בראשות השר והשגריר לשעבר אמג'ד הזאע אל מג'אלי (בנו של ראש הממשלה לשעבר), העוסק במצב זכויות האדם בממלכה.
תחת הכותרת "את מי משרתת הפגיעה בחירויות של הירדנים?", הזהירה הועדה מפני החמרה בהגבלת חירויות הציבור בירדן. הועדה מאשימה את הרשויות בירדן בהרחבת ההליכים המשפטיים נגד יחידים בגין הבעת דעותיהם, בצמצום חופש הביטוי והפרסום. אשמות נוספות כללו את הפגיעה בעצמאות הרשות השופטת והאיגודים המקצועיים, שימוש לרעה בסמכויות מנהליות וביטחוניות כדי לרדוף אזרחים ולהפעיל עליהם לחץ, מגמה שתוארה על ידה כפעולה המותירה את החברה ללא הכלים הדרושים להגנה על זכויותיה ואינטרסיה.
בהודעה שפרסמה, ציינה הוועדה כי במקום שהרשויות יתקדמו לעבר דמוקרטיה ויתאימו עצמן לרוח התקופה, הן פועלות במגמה הפוכה. זאת עת מרחיבות הן את נקיטת ההליכים המשפטיים נגד יחידים, בהתבסס על חקיקה העוינת חירויות וזכויות אדם, ובראשה "החוק למניעת פשיעת סייבר" שנכנס לתוקפו בספטמבר 2023. חוק שנועד לצמצם את חופש הביטוי במרשתת וברשתות החברתיות, מהלך שהשלכותיו פגעו במאות אזרחים.
הוועדה הוסיפה כי ההגבלות המוטלות חורגות מעבר להליכים משפטיים גרידא, הן כוללות פגיעה בפרנסת האזרחים, הפעלת לחץ על בני משפחותיהם והתערבות במינויים, אפילו לתפקידים זוטרים. כמו כן, הדגישה הועדה את העלייה הניכרת בשימוש בסמכויות המושלים המקומיים להטלת מעצרי בית ומעצרים ממושכים. בנוסף, האשימה הוועדה את הרשויות בערעור מעמדה של הרשות השופטת, הן באמצעות אי אכיפת פסקי דין המגנים על זכויות וחירויות האזרח והן באמצעות התערבות בהליכים משפטיים. היא ציינה את המקרה של המורה ראאד אל-עזאם, לרבות הצעדים השרירותיים שננקטו נגדו והסירוב ליישם את צו בית המשפט להשיבו לעבודתו, כדוגמה מובהקת לגישה זו.
הוועדה טענה כי ההגבלות על חופש הביטוי התרחבו ופגעו גם בזכותם של אזרחים להגן על אדמותיהם, רכושם ומקורות פרנסתם. כדוגמא עדכנית, הוזכר מקרה מעצרה המתוקשר של נבילה אל-עשוּש, המוכרת כפעילת זכויות אדם וסביבה ירדנית, שזכתה לכינוי "הקול של בקעת הירדן". נבילה טענה כי נענשה על כך שמחתה נגד החלטת ממשלה להפקיע אלפי דונמים של קרקע חקלאית בבקעת הירדן לטובת פרוייקט מסילת הרכבת של נמל עקבה ותכנית התרחבות חברת האשלג הערבית, תמורת פיצויים שהגדירה כלא הוגנים. הוועדה ציינה כי הצעדים השרירותיים שננקטו נגד נבילה סייעו להעלות את המקרה שלה לתודעה הציבורית ועוררו קמפיין רחב של סולידריות עמה. בעניינה של נבילה עסקו בין היתר מספר רב של גופי תקשורת מרכזיים וארגוני זכויות אדם כדוגמת: הארגון הערבי לזכויות אדם בבריטניה (AOHR), המרכז לצדק סביבתי בירדן, הקואליציה הלאומית לאדמות בירדן (ILC), רשת הנשים "אל-נהדה" והפורום הלאומי הירדני לנשים. השניים האחרונים פרסמו נייר עמדה רשמי המביע סולידריות עמוקה עמה, ומדגיש כי המקרה הפרטני מייצג מאבק רחב יותר על חופש הביטוי של נשים, ועל זכויות הקניין של חקלאים באזור בקעת הירדן (הירדנית). פרשת הפקעת הקרקעות ומעצרה של נבילה העלו שאלות מהותיות בנוגע לסדרי העדיפויות של השלטונות, בכלל זאת מי הגורמים המפיקים תועלת מהדבר, ומה מידת הכבוד שרוחשת המדינה לזכויות ולאינטרסים של כלל אזרחיה.
הוועדה הצביעה גם על ההגבלה המשמעותית על חירויות הפרט בכל הנוגע לטיפול בספר "מהפכת אל-בלקא ופרויקט המדינה המג'דית 1923", ובסופר עצמו – ההיסטוריון הירדני ד"ר עבדאללה אל-עסאף, במהלך יריד הספרים שהתקיים השנה. הספר הפך לסלע מחלוקת פוליטי, בין מחקר היסטורי ביקורתי לבין הנרטיב הרשמי של השלטון ההאשמי בירדן. זאת משום שעוסק הוא במרד מזוין, שהובל על ידי השבט הבדואי אל עדואן, נגד שלטונו של האמיר עבדאללה הראשון והמנדט הבריטי, במטרה לכונן שלטון דמוקרטי, פרלמנטרי אמיתי המייצג את תושבי עבר הירדן המזרחי. הספר דן בהרחבה בדיכוי המרד על ידי הבריטים וההאשמיים, בין היתר באמצעות הוצאות להורג. הוועדה הדגישה את הצעדים החריגים שננקטו כדי לצנזר ולמנוע את הצגת הספר או מכירתו, מהלך שנתפס כהמשך להגבלות הנרחבות על חופש הביטוי בכתב והפרסום בממלכה.
בכל הנוגע לאיגודים מקצועיים ואיגודי עובדים, תיארה הוועדה את המדיניות העוינת לחירויות ולזכויות אדם שהשפיעה עליהם כדוגמה מובהקת לפגיעה בחיים הציבוריים. הדברים נתמכים גם בכתובים של "המרכז הבינלאומי למשפט" המנטר את חופש הציבור בירדן. הוועדה ציינה כי האיגודים מתמודדים עם התערבויות ביטחוניות ופוליטיות שמערערות על עצמאותם ופגעו ביכולתם לייצג את חבריהם ולהגן על זכויותיהם. הוועדה הדגישה כי פגיעה בעצמאותם של איגודי עובדים אינה פוגעת רק בחבריהם, אלא גם שוללת מהחברה את אחד הכלים החיוניים ביותר שלה להתארגנות ולהגנה על זכויות. היא ציינה כי גופים אלה מעולם לא היו רק מסגרות ארגוניות לאנשי מקצוע ולעובדים, הם שימשו כמוסדות לאומיים יעילים, כמרחבים לפעילות דמוקרטית וכבמות להגנה על זכויות ואינטרסים ציבוריים, מעמד שהעניק להם יוקרה רבה ברחבי העולם הערבי וזיכה את מנהיגיהם בהערכה חברתית רחבה. הוועדה ראתה בהיחלשות האיגודים, בהגבלת חופש הביטוי ובצמצום חופש הפרסום מרכיבים הקשורים זה בזה במטרה להחליש את החברה ולשלול ממנה את הכלים הדרושים להגנה על זכויותיה ועל האינטרסים שלה. בהקשר זה ראוי להזכיר את "פרשת איגוד המורים" בשנת 2020, עת פשטו כוחות הביטחון על משרדי האיגוד עצרו את חברי ההנהלה והורו על סגירת מטה האיגוד וסניפיו, כל זאת משום שהאיגוד הוביל מאבק למען קידום רפורמות כלכליות ומקצועיות בירדן.
הוועדה טענה כי על מנת שירדן תוכל להתמודד עם האתגרים הניצבים בפניה מבית ומחוץ, בהתכוונה לישראל מפורשות, נדרשת "חברה חופשית ומלוכדת, המסוגלת להתארגן, להשתתף ולדרוש דין וחשבון, ולא חברה הנתונה במצור, פחד והשתקה. הוועדה קראה: "להפסיק את ההעמדה לדין של אזרחים בגין דעותיהם, לכבד וליישם פסקי דין, לשמור על עצמאות הרשות השופטת, לבחון מחדש חקיקה המגבילה חירויות, לחדול מהתערבות הפוגעת בעצמאותן של אגודות מקצועיות, להבטיח את חופש הכתיבה והפרסום, ולספק פיצוי לאזרחים שנפגעו מהחלטות הנוגעות לאדמותיהם ולמקורות פרנסתם. הוועדה הדגישה כי ההגנה על ירדן מתחילה בכיבוד אזרחיה ושמירה על כבודם וזכויותיהם, וכן במתן האפשרות לציבור להשתתף באופן חופשי בקביעת גורלו ולהגן על האינטרסים הלאומיים והחברתיים שלו, ללא פחד או הפחדה. היא סיכמה בקביעה כי לא ניתן להשיג ריבונות לאומית ללא חירות, וכי לא ניתן לבנות חוסן פנימי ללא השתתפות הציבור; זאת תוך ציון כי אין לצפות מהעם להגן על מולדתו בעוד זכויותיו נשללות וקולו מושתק".
בנוסף לדברים הללו ראוי לציין כי ירדן עושה שימוש שוטף ורחב מאד בשיטת המעצרים המינהליים – פוליטיים. כמעט מידי יום ניתן למצוא ידיעות על עצורים ברשתות החברתיות הירדניות ובאתרי זכויות אדם, בהם מלינות המשפחות על נסיבות וסיבות המעצר, התנאים והיחס לעצורים, כדוגמת דאהם אל עמוש שמת בכלאו. לפי דוח שנתי של המרכז הלאומי הירדני לזכויות אדם (NCHR) שפורסם לאחרונה, מספר העצורים המנהליים בירדן עמד על 22,620 בני אדם. מעת לעת מתפרסמות הודעות לתקשורת הירדנית בדבר החלטת שר הפנים הירדני לשחרר מאות עצורים. כך לדוגמא שוחררו 442 עצורים ב-4 באוקטובר 2026 במטרה לשחרר לחץ ציבורי ולהקל על העומס הרב בבתי המעצר, ככל הנראה.
"רגישותה" של ירדן לחיי אדם מצאה ביטוי בדרכים שונות, עת ניסתה להצטייר בעולם כמושיעה הגדולה של תושבי רצועת עזה, באמצעות משלוחי מארזי סיוע ומזון בהובלה יבשתית ואווירית, פתיחת בתי חולים שדה בדרום וצפון הרצועה, הקמת מאפיות לחלוקת כיכרות לחם לנזקקים ועוד. ירדן עשתה כל שביכולתה רק כדי שלא תאלץ, חלילה, לקלוט בשטחה את "אחיה הפלסטינים" העזתים, תומכי החמאס והאחים המוסלמים. בלחצו של נשיא ארה"ב, הסכימה ירדן לקבל לטיפול בשטחה ילדים עזתים חולים ופצועים, אותם מיהרה לשלח חזרה לרצועת עזה החרבה, טרם החלמתם המלאה וללא רשומות רפואיות חיוניות או התאמה מקצועית של פרוטזות. החזרתם החפוזה של הילדים גררה תגובות קשות בירדן ומחוצה לה, למרות ההכחשה הגורפת של הטענות מצד השלטונות.
מעבר לאמור, ראוי להזכיר כי בירדן ישנה אפליה בפועל לערביי 48, "תקרת זכוכית" לאלו שברחו במלחמת העצמאות משטח ישראל לירדן. על אף שפליטי 1948 זכו לאזרחות ירדנית מלאה, אוחזים בדרכון ובעלי זכות הצבעה וכיוצא בזאת, השלטון ההאשמי הירדני, המבוסס על נאמנות שבטית, עודנו מגביל את קידומם לתפקידים בכירים בשירות הממלכה, בדגש על המערכות הבטחוניות והמשפטיות. אפילו חלוקת המחוזות בממלכה נועדה להבטיח שהמשקל הפוליטי באזורים בעלי רוב ערבי "פלסטיני" – יעומעם ולא יפגע במאזן הפוליטי הכולל, המתבסס על השבטים הבדואים. להבדיל מ"פליטי 48" – ישנה קבוצה גדולה של "פליטי 67", המוערכת ב-185 אלף פליטים "עזתים לשעבר", שברחו מרצועת עזה במלחמת ששת הימים. ערבים אלו מתמודדים עדיין עם הגבלות חמורות על זכויותיהם, הכוללות: הגבלות תעסוקתיות, גישה מוגבלת לשירותים ממשלתיים, העדר זכויות קנייניות ומעקב ביטחוני קפדני. רובם נחשבים כאוכלוסיה נזקקת במחנות הפליטים כמעט 60 שנים. משנת 1988, עם ניתוק הזיקה הירדנית ליהודה, שומרון והבקעה עליה החליט המלך חוסיין, החלה ממשלת ירדן לבטל אזרחויות של ערבים "פלסטינים" המתגוררים בממלכה ומחוצה לה, בין היתר בטענה כי הדבר יסייע להם לדרוש את זכות השיבה.
בנוסף לשתי קבוצות "פליטים" אלו, ישנה בירדן קבוצה נוספת של פליטים, ברובם סורים כתוצאה ממלחמת האזרחים שפרצה בארצם ב-2011 ופליטים עיראקים כתוצאה ממלחמות עיראק ב-1990 וב-2003. פליטים אלו, השוהים במחנות פליטים באזורים מוגדרים בעיקר בצפון ירדן למעלה מ-15 שנה, זקוקים לתמיכה מלאה של סוכנויות סיוע, ואינם זכאים לזכויות כלשהן מהממלכה.
מסקנות, סיכום והמלצות
ירדן נבחרה ברוב קולות כחברה מן המניין במועצת זכויות האדם של האו"ם למשך שלוש השנים הקרובות. נראה כי כגודל הצביעות של האו"ם, כך גודל האבסורד שמהמם גם את אזרחי ירדן. אלו ככל נדהמו מגודל האיוולת, השקר והרמייה, שכן ירדן מתעמרת באזרחיה ובתושביה, לא רק בפליטיה, ביתר שאת בשנים האחרונות.
העוולות הנגרמות לזכויות האדם של הירדנים, מתועדות ומתפרסמות חדשות לבקרים באמצעי תקשורת מקומיים וזרים, בעיקר ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת הלא ממסדיים, הנתונים אף הם לפיקוח הדוק של השלטונות וגופי המודיעין. אלו אינם בוחלים משימוש מופרז במעצרים מנהליים, תוך הסתמכות על "חוק מניעת פשעי הסייבר" שחוקק לאחרונה.
מועצת זכויות האדם של האו"ם הינה גוף חסר שיניים משפטיות, אך בעל השפעה תקשורתית – דיפלומטית מסויימת. ככזה צפוי כי ירדן תפעל במסגרת תפקידה וסמכותה להכפשת ישראל. גישה התקפית ויזומה, המבוססת על עובדות ונתונים כמובע במאמר זה, עשויה להיות בגדר "תרופה המקדימה את המכה". כל עוד ירדן "יורקת לבאר ממנה היא שותה" תרתי משמע, ומכפישה את ישראל מעל לכל במה אפשרית, נדרש לחשוף את פניה האמיתיות של הממלכה הצבועה. ממלכה התלויה בישראל וארה"ב לשם קיומה והישרדות השושלת ההאשמית בכס המלוכה.
