לא נכון. מבחינה ביטחונית – ברור שהתיישבות היא מכפיל כוח ביטחוני.
אסון השבעה באוקטובר הבהיר שאסור לחזור למצב שבו עזה היא מעוז טרור. לשם כך, צריך להבטיח שלצה”ל יהיה חופש פעולה ביטחוני מלא ברצועה, כפי שיש לו ביהודה ושומרון, ואולי אף יותר. חופש פעולה צבאי – כפי שהמציאות בשטח מוכיחה וכפי שהתנועה הציונית הבינה כבר מזמן – מוכרח ללכת יד ביד עם התיישבות. לראיה, במלחמת העצמאות, מי ששיחקו תפקיד מרכזי במאבק ובקביעת הגבולות של המדינה היו היישובים והקיבוצים בגבולות.
במדינת ישראל קיימים שלושה מודלים של קיום במרחב. הראשון הוא היפרדות מוחלטת – אנחנו כאן והם שם. זה המודל שניסינו ליישם עם הנסיגה מגוש קטיף במסגרת תוכנית ההתנתקות, וכולנו יודעים איך המהלך הזה הסתיים.
המודל השני הוא הוא שליטה צבאית בלבד. זה מה שעשינו בדרום לבנון, וזה מה שעשו האמריקאים בעיראק ובאפגניסטן. כידוע, גם המודל הזה לא עובד כי צבא שנמצא בשטח עוין לא יכול להתקיים ללא צלע אזרחית.
המודל השלישי הוא התיישבות יהודית, בדומה למה שקורה היום באזור יהודה ושומרון. ההתיישבות ביו”ש מבהירה שמה שמחזיק את השטח זה לא הצבא אלא התושבים.
אם אנחנו רוצים שליטה ביטחונית מלאה בעזה אנחנו מוכרחים לדרוש התיישבות יהודית באותם יישובים שפונו ב-2005. זוהי הדרך היחידה להשיב את הביטחון למערב הנגב.
ראוי לציין שרעיון החזרה להתיישבות ברצועת עזה זוכה לתמיכה גם בקרב הציבור. לפי סקר “מדד הביטחוניסטים” שנערך בינואר 2024, 62% מהיהודים בישראל סבורים שיש ליישב יהודים בשטח הרצועה, כך שלא מדובר ברעיון רדיקלי שנמצא בשוליים של הימין הקיצוני.