עצמאות אנרגטית היא היבט מהותי בתפיסת הביטחון של ישראל. משמעותה היא הבטחת אספקת צורכי האנרגיה של המדינה ותושביה גם בעיתות שגרה וגם בעיתות חירום.
קיימות שלוש שיטות עיקריות להשגת עצמאות אנרגטית: הקטנת הביקוש לאנרגיה, הטלת מיסי יבוא על אנרגיה, ועידוד ייצור מקומי. הקטנת הביקוש לאנרגיה עלולה להביא לירידה בפעילות הכלכלית במשק ולירידה באיכות החיים. הטלת מיסי יבוא על אנרגיה עלולה לגרום לעליית מחירים, ובכך למעשה לפגוע בצרכני האנרגיה. אם כך, השיטה המועדפת היא השלישית: עידוד ייצור אנרגיה מקומי.
לכאורה ישראל היא כבר “מעצמת גז” מקומית, ומסוגלת לייצר עבור עצמה את רוב החשמל. כמו כן, ישראל התברכה באקלים שמשי שמאפשר לה לייצר אנרגיה סולארית בהיקף נרחב. עם זאת, כ-90% משוק החשמל הישראלי עדיין תלוי ברשת החשמל הארצית.
התלות הזאת בעייתית גם מבחינה סביבתית וכלכלית, אך גם מבחינה ביטחונית. המבנה הריכוזי של רשת החשמל, שמתבסס על מספר מתקנים מוגבל, חושף את הרשת כולה לסכנות משמעותיות. חלק מהסכנות קשורות בנזקים טבעיים שעלולים להיגרם מתנאי מזג אוויר, חלקן קשורות בנזקים של גורמים אנושיים כמו מעשי רשלנות, ויש גם סכנות שעלולות להיגרם בגלל תקיפות צבאיות.
התבססות על אנרגיה מתחדשת, לעומת זאת, יכולה לאפשר ביזור משמעותי של מקורות ייצור האנרגיה, ובכך להבטיח את אספקת האנרגיה לכל חלקי המדינה גם במצבים קיצוניים ובזמני מלחמה – ובכך לתרום רבות לביטחון הלאומי.
החשיבות של העצמאות האנרגטית התגלתה במלוא עוצמתה במתקפת הפתע בשבעה באוקטובר. באותו יום אזרחים רבים בישראל נתקעו שעות רבות ללא חשמל, וכתוצאה מכך לא יכלו להשתמש באמצעי חירום בסיסיים. גם במהלך מלחמת “חרבות ברזל”, שפרצה בעקבות אותה מתקפה, נרשמו כמה וכמה אירועים של הפסקות חשמל שהקשו מאוד על האזרחים, על המשק הישראלי ועל כוחות הביטחון. יתרה מזאת, עם פרוץ המלחמה אסדת הגז של ישראל והמתקנים של חברת החשמל סומנו כמטרת תקיפה ברורה של אויבינו, והחשש הממשי מפגיעה בהם הדגיש עוד יותר את הצורך במקורות אנרגיה חלופיים זמינים.