גבולות בני הגנה הוא מושג המתאר תפיסה טריטוריאלית שלפיה תנאי יסוד לקיומה של מדינה הוא לקבע את גבולותיה באופן שיאפשר לה להגן עליהם מפני אויבים נוכחיים ועתידיים, וזאת ללא קשר לקיומם של הסכמי שלום כאלה ואחרים עם מדינות הגובלות בה. העומד בבסיס התפיסה הוא שקיומם של הסכמי שלום תלוי גם בצד השני שחתום עליהם וברצונו לקיים אותם, ועל כן המדינה חייבת להיות מסוגלת להגן על עצמה גם במקרה שבו מופר הסכם השלום.
בהקשר הישראלי, גבולות בני הגנה משמעותם גבולות בעלי עומק אסטרטגי שיאפשרו תמרון כוחות יעיל במקרה של תקיפת גורם עוין ושליטה על נקודות מפתח וצירים מרכזיים.
ניתוח השטח של מדינת ישראל מבחינה גיאוגרפית וטופוגרפית מחייב את השליטה על בקעת הירדן כדי להגן על חלקה המזרחי של מדינת ישראל, ואת יהודה ושומרון על מנת להגן על מישור החוף וגב ההר. אזורים אלה גם קריטיים להגנה על המדינה מאחר שהם חולשים על הצירים המרכזיים בין צפון לדרום, אשר בשעת חירום חיוניים לשינוע כוחות.
את נחיצותם של אזורים אלה לשמירה על ביטחון ישראל הבין המטכ”ל היטב כבר לאחר סיום מלחמת העצמאות, כפי שמשתקף מדבריו של יגאל אלון בסוף מלחמת ששת הימים: “רק עתה, קרוב לעשרים שנה לאחר קום המדינה, כאשר צבאנו עומד על הירדן… ועל הרמה הסורית… רשאים אנו לומר כי נסתיימה מלחמת השחרור”. גם אבא אבן התייחס לסכנה שבגבולות שלא כוללים את יהודה, שומרון ובקעת הירדן: “מפה זו [של לפני מלחמת ששת הימים] שקולה מבחינתנו לסכנה וחוסר ביטחון. אינני מגזים באומרי שיש בה עבורנו משהו מזיכרון אושוויץ”.
את נחיצותם של אזורים אלה הבינה גם הזירה הבינלאומית, כאשר יוג׳ין רוסטוב, תת מזכיר המדינה בארה״ב, פרסם לאחר מלחמת ששת הימים את הגבולות המינימליים הנחוצים לשמירה על ביטחון ישראל:
הטענות שלפיהן בעידן הלוחמה המודרני, ובאזור שבו ישראל היא מעצמה צבאית בעלת יכולות מודיעין גבוהות, גבולות בני הגנה הוא מושג פחות רלוונטי – אינן נכונות. היטיב לתאר זאת חבר תנועת הביטחוניסטים אלוף (מיל’) גרשון הכהן: “גם במציאות של הלוחמה בעידן המודרני אי אפשר לבטל את ערכו ואת חיוניותו של עומק מרחבי כתנאי מכונן לקיום המגננה, שכן גם כיום קיימים איומים בפלישה קרקעית – בעיקר מצד יחידות טרור של חזבאללה מצפון ושל חמאס מדרום – וגם כלפי איום טילים עומק מרחבי קובע את זמן ההתרעה ואת סיכויי היירוט, ונוסף על כך קיימים כיום איומי מתקפה קרקעית”.