רצועת הביטחון הייתה שטח בדרום לבנון, מצפון לגבול עם ישראל, שנשלט על ידי כוחות צה”ל וצד”ל מיוני 1985 ועד לנסיגה לגבול הבינלאומי ב-24 במאי 2000. מטרת הרצועה הייתה להגן על היישובים בצפון ישראל מפני ארגוני הטרור בלבנון.
הרצועה תפסה 10% משטח לבנון והתגוררו בה 150,000 תושבים, רובם שיעים ומיעוטם נוצרים ודרוזים. חלק מתושבי האוכלוסייה אהדו את צה”ל וצד”ל, וכ-2,500 מתושבי הרצועה עבדו בישראל, והיו עוברים דרך מעברי הגבול של “הגדר הטובה”. נוסף להם היו תושבים שנכנסו לישראל לצורכי מסחר וריפוי.
האם הרצועה הגשימה את מטרתה?
בשנתיים הראשונות להקמתה, נראה היה שהרעיון נכשל: מדי שנה נורו כ-25 מטחי קטיושות לעבר יישובי הצפון ונהרגו כעשרה חיילים בשנה. כמו כן, מחבלים הצליחו לכבוש זמנית מוצבים של צד”ל. אבל בשנים הבאות הפיקו בצה”ל לקחים, שיפרו את מהירות הסיוע לצד”ל ויזמו מבצעים התקפיים מעבר לרצועת הביטחון. כך, עד שנת 1990 מספר אירועי ירי הקטיושות ירד מאוד, וירד גם מספר החיילים שנהרגו ברצועת הביטחון.
ואולם, בשנות ה-90, לאחר שהסתיימה מלחמת האזרחים בלבנון, הפך חזבאללה לכוח הצבאי החזק במדינה, והמציאות בדרום לבנון השתנתה. המטרה המיידית של חזבאללה לא הייתה לפגוע בתושבי ישראל אלא להביא לנסיגת צה”ל, והחיילים ברצועת הביטחון הפכו ליעד מרכזי, מה שהעלה מאוד את מספר החיילים שנהרגו בלבנון. במקביל, ודווקא בשל התייעלות צה״ל בפגיעה במחבלי החזבאללה, חזבאללה התמקד בירי רקטות על יישובי הצפון, ובישראל החלה להתגבש הדעה שהרצועה לא מצליחה למלא את התפקיד ההגנתי שלה. בשנת 2000 החליטה ממשלת ישראל בראשות אהוד ברק לעזוב את רצועת הביטחון באופן חד צדדי, ובלא תוכנית סדורה ליום שאחרי. מאז, התעצם חזבאללה באופן משמעותי והוא מהווה איום גדול יותר על ישראל.
אחת הסיבות לבעיות הרבות ברצועת הביטחון הייתה שללא התיישבות אזרחית ישראלית עסק צה״ל רבות בפתיחת צירים ובסיכול פיגועים, כאשר ביהודה ושומרון ההתיישבות הישראלית מונעת בעצם קיומה את הצורך בכך.