באידיאל – החזון הכלכלי של תנועת הביטחוניסטים, והפעם: תקציב הביטחון

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות, אלא שביטחון וכלכלה יציבה וצומחת שלובים זה בזה. בכתבה זו יסביר פרופ' ירון זליכה מה יש לעשות כדי להפחית את יוקר המחיה, לאפשר צמיחה של עסקים קטנים ולהבריא את הכלכלה – וכיצד כל אלה יאפשרו גידול בתקציב הביטחון וניצולו באופן יעיל הרבה יותר.

זליכה הוא כיום פרופסור לחשבונאות וכלכלה וראש בית הספר לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו. בשנים 2007-2003 שימש החשב הכללי במשרד האוצר תחת בנימין נתניהו כשר האוצר, והקים את "המפלגה הכלכלית החדשה" שהתמודדה פעמיים לכנסות ה-24 וה-25. פרופ' זליכה קיבל פרסים ואותות הוקרה רבים על מאבקו בשחיתות, כולל אות המופת של תנועת אומ"ץ למנהל תקין (2007), אות אביר איכות השלטון (2009) ואות האביר הלוחם בפשע ובשחיתות (2013).

רקע – המדיניות הכלכלית של ישראל והקשר בינה לבין ביטחון

המדיניות הכלכלית של ישראל ב-15 השנים האחרונות מסכנת את הביטחון, והסימנים לחולשת הצבא באו לידי ביטוי עוד הרבה לפני מתקפת השבעה באוקטובר. התנהלות כלכלית שמעודדת אי-תחרות, עיוותים במיסוי, שחיתות ובזבוז הביאה לירידה בקצב הצמיחה לנפש וכתוצאה מכך לקיצוץ בתקציבי הביטחון. חוסר יעילות בתוך המערכת הציבורית כולה, ובתוכה גם בגופי הביטחון, הוסיף עוד חטא על פשע. כדי להבין איך ומדוע זה מתרחש, יש להבין תחילה את האופן שבו מתחלק התוצר המקומי הגולמי בישראל.

התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) נחלק בין חמישה גורמים: צריכה פרטית, השקעה פרטית, צריכה ממשלתית, יצוא ויבוא. בדרך כלל היצוא והיבוא מתקזזים פחות או יותר, ושלושת הגורמים הנותרים מתחלקים במלוא התוצר. במדינות שנוטות לשוק חופשי כמו ארה"ב ובריטניה החלק המרכזי ביותר של התוצר הוא הצריכה הפרטית: בארה"ב המשקל של הצריכה הוא 68% ובבריטניה 63%. במדינות אירופיות שנוטות יותר לכלכלת רווחה, כמו גרמניה ושוודיה, מרכיב הצריכה נמוך יותר, והממשלות תופסות חלק גדול יותר מהתוצר. עם זאת, מכיוון שהפעילות הממשלתית באותן מדינות יעילה, היא מצליחה להניע את הכלכלה למרות הצריכה הפרטית הנמוכה יותר.

ישראל, לעומת זאת, נותרת קירחת מכאן ומכאן. התמ"ג מגיע לסדר גודל של כ-2 טריליון שקל, אבל המשקל של הצריכה הפרטית נמוך יחסית, ומהווה רק כ-50% מהתוצר. הרכיב של מעורבות הממשלה בתוצר גדול, אבל בניגוד למדינות כמו גרמניה ושוודיה, הפעילות הממשלתית בישראל מאוד לא יעילה, ולא מניעה את הכלכלה. התוצאה היא שישראל מפסידה משני הכיוונים: הצריכה הפרטית לא מצליחה לגדול ולהפוך למנוע מספיק גדול כדי להניע את התוצר, וגם הפעילות הממשלתית לא יעילה די הצורך.

אפשר להבין עד כמה הכלכלה הישראלית במצב עגום כאשר משווים את ההכנסה לנפש בישראל עם מדינות אחרות במונחים של כוח קנייה. בארה"ב, למשל, ההכנסה הממוצעת לנפש היא 85 אלף דולר לשנה, ובישראל היא 191 אלף שקל לשנה, שזה 53 אלף דולר לפי שער של 3.6. מבחינה נומינלית, יוצא שההכנסה לנפש בישראל היא למעלה מ- 60% מההכנסה בארצות הברית, אבל למעשה היא הרבה יותר נמוכה, כיוון שהמחירים כאן יותר יקרים, ובאותו דולר אפשר לקנות בישראל הרבה פחות מאשר בארה"ב. אם כך, צריך לחלק את התוצאה ביחס המחירים בין ארה"ב לישראל, יחס שהוא 1.3 לכל הפחות – כלומר, מוצר ששוויו בארה"ב הוא 100 דולר יעלה בישראל 130 דולר – וכך, מתברר שההכנסה לנפש הריאלית בישראל היא פחות מ-50% ההכנסה בארצות הברית. נתונים אלה נכונים לערב המלחמה בשנת 2023, וכעת הם בוודאי נמוכים עוד יותר.

למצב הכלכלי הקשה הזה יש השפעה רבה על הביטחון. אם בשנת 2007 או 2008 (עת ההכנסה הריאלית לנפש עמדה על 62% מההכנסה לנפש בארה"ב) אפשר היה להפנות 7% מהתמ"ג לביטחון, הרי שבשנים שעברו מאז הלך וקוצץ חלקו היחסי של תקציב הביטחון ל-5% מהתוצר בלבד. הקיצוץ הזה, של 2%, שווה ערך ל-40 מיליארד שקל בשנה – סכום שיכול היה להיות מופנה להרבה יותר אימונים, הגדלת כוחות, הצטיידות באמל"ח ועוד. לאסוננו, ההשלכות של הצמצום הזה על הביטחון הורגשו היטב בשנה האחרונה.

פרופ' ירון זליכה: החזון לתקציב הביטחון

העלאת הצריכה הפרטית

המצב הנוכחי:

כפי שצוין, הצריכה הפרטית בישראל מהווה רק כ-50% מהתמ"ג. אחוז הצריכה הנמוך מדי פוגע בצמיחה הכלכלית הלאומית, ובהתאם מקשה על הורדת מחירי הדיור ועל העלאת ההכנסה לנפש.

הצריכה הנמוכה קשורה בין היתר ביוקר המחיה, שכן המוצרים בישראל יקרים משמעותית ביחס למדינות מערביות רבות. יוקר המחיה בולט במיוחד בתחום המזון, שכן משפחה ישראלית ממוצעת מוציאה כ-3,000 שקלים בחודש רק על רכישת מזון. בכך, סל המזון שלנו יקר ב-51% ביחס לשאר מדינות המערב. התחרות עם מדינות בחו"ל עשויה הייתה להוריד את המחירים ולאפשר עלייה בצריכה הפרטית, אבל היבוא חסום בגלל רגולציה ובעיות תחרות – למשל, כשיצרן שהוא מונופול מקומי הופך להיות יבואן מרכזי של המוצר המתחרה, וחוסם את התחרות מולו; או כאשר יבואן בלעדי של שחקן בינלאומי גדול הופך להיות יבואן בלעדי של שחקן בינלאומי מתחרה ולמעשה מתאם ביניהם מחירים.

השוק הישראלי סובל גם מכשלי תחרות פנימיים. בתנאים אידיאלים, עלייה בצריכה הפרטית מניעה את גלגלי הכלכלה כיוון שהיא מאפשרת למגזר העסקי – ובראש ובראשונה להמוני העסקים הקטנים – להצמיח את הכלכלה. אולם, בישראל מחירי המוצרים גבוהים מאוד וגם מחירי הדיור עומדים על שיא של 170 משכורות בממוצע – וכך, גם כשהצריכה הפרטית עולה היא לא באמת מצמיחה את הכלכלה, כיוון שכספי הצריכה מגיעים לכיסיהם של מונופולים, יבואנים ובנקים במקום לעבור דרך מנוע הייצור הגדול של מקומות עבודה שהוא מאות אלפי העסקים הקטנים.

באידיאל:

• להפחית את יוקר המחיה ובפרט את עלות המזון: העלות הגבוהה של המזון בישראל היא אחד הגורמים המרכזיים ליוקר המחיה. נוסף על שבירת כוחם של מונופולים ויבואנים בלעדיים כמפורט בנקודה הבאה, יש גם להוריד באופן הדרגתי את המע"מ מ-17% ל-12% ולהפריט את תחום הכשרות שמייקר מאוד את הענף.
• להיאבק במונופולים וביבואנים הבלעדיים: יש להפסיק את התמיכה במונופולים, ולצמצם את תופעת המיזוגים בין חברות הענק. במקביל יש לבטל את המכסות על היבוא שפוגעות בתחרות ולפרק את הבעלויות הצולבות של היבואנים. זו מלחמה מתמשכת, כי ההון תמיד ירצה ליצור ריכוזיות ולתאם מחירים.
• לתקן את מערכת המס: מערכת המס בישראל מכבידה את הנטל על עסקים קטנים וצרכנים, ומונעת מהם להתחרות בצורה טובה בעסקים הגדולים. צריך לבטל את הטבות המס שניתנות לחברות הענק, ולקבוע בסיס מס שווה ונמוך יותר לכל העסקים וכך לאפשר הפחתת נטל המס מהעסקים הקטנים שהם מנוע הצמיחה של הכלכלה הישראלית.

ייעול המשרדים הממשלתיים ושיפור חלוקת תקציב הביטחון

המצב הנוכחי:

מדובר רבות על הצורך בהגדלת התקציב הממשלתי (בד בבד עם גידול ניכר יותר בקצב הצמיחה של המשק), אך חשוב להבין שגם אם נגדיל את התקציב, ברגע שהשירותים הממשלתיים עצמם לא יעילים, זה לא יעזור. אם, לדוגמה, נגדיל את תקציב החינוך ונוסיף עוד שעות לימוד, אך נמשיך לראות כיתות של 40-35 תלמידים – הביצועים של התלמידים לא באמת יעלו.

יש לבחון כיצד כל משרד ממשלתי מחלק את התקציב שלו ומייעל את עצמו. תקציב הביטחון, למשל, מורכב משני רכיבים: עלויות שכר ותפעול. למרות הירידה בתקציב הביטחון הכולל, אנחנו רואים עלייה בעלויות השכר ובהטבות שמשולמות למשרתים. עלייה זו באה על חשבון העלייה בהוצאות התפעול שאפשר היה להקדיש להצטיידות, אימונים והגדלת סד"כ. אם כך, הרכיב של עלויות התפעול במערכת הביטחון נפגע פעמיים, כי לא זו בלבד שהעוגה כולה קטנה, אלא גם החלק שלו בעוגה הצטמצם.

באידיאל:

• לשפר את יעילות השירותים הממשלתיים: יש לדאוג לייעול המערכות והשירותים הממשלתיים בכל התחומים כדי להבטיח ניצול משאבים מיטבי, ולהביא לשיפור שגם האזרח בקצה יוכל להרגיש. לשם כך יש לבטל משרדי ממשלה מיותרים שמוקמים משיקולים לא ענייניים, להעביר פרויקטים יקרים של תשתיות מניהול ממשלתי בלעדי לניהול משותף עם המגזר הפרטי, ולמנות חברת בקרה חיצונית שתבחן את הפטורים הרבים מחובת מכרזים אשר מייקרים את הרכש הממשלתי.
• לחלק טוב יותר את תקציב הביטחון: יש לחלק את תקציב הביטחון בצורה מאוזנת יותר, שתתמוך גם ברכיב התפעול ותאפשר לצבא ולגופי הביטחון להשקיע משאבים במקומות שבאמת מביאים לשיפור המצב הביטחוני בישראל, כמו אימונים ורכישת אמצעי לחימה.

הפחתת התלות בעובדים פלסטינים בענפי הבנייה והתעשייה

לפני מלחמת "חרבות ברזל" עבדו בישראל כ-150 אלף עובדים פלסטינים, רובם בבנייה והיתר בתעשייה, במסעדנות ובחקלאות. העובדים הפלסטינים מהווים כוח עבודה זמין וזול, אך חשוב להבין שהתלות בהם מעוותת הן את הכלכלה של הרשות הפלסטינית והן את הכלכלה הישראלית.

בהיבט של הרשות הפלסטינית – מכיוון שהשכר בישראל טוב יותר מהשכר ברשות הפלסטינית, הפועלים מעדיפים לעבוד בישראל ובכך נפגע הפיתוח של התעשייה וענפים אחרים ברש"פ. אם כך, בטווח הקצר העבודה בישראל מעלה את רמת החיים ביהודה ושומרון, אבל בטווח הארוך היא מקבעת את הפריון של האזור לרמה נמוכה יחסית.

בהיבט של ישראל – התלות בכוח עבודה זול לא בריאה, משום שלקבלנים נוח להמשיך להסתמך על פועלים ואין להם אינטרס להשקיע במיכון מודרני שיכול לייעל את העבודה.

מעבר לכך, הכנסת עובדים פלסטינים לישראל מהווה סכנה ביטחונית. כאשר הפלסטינים רואים את רמת החיים הגבוהה שבה חיים הישראלים לעומת איכות החיים של משפחותיהם שמתגוררות במרחק של כמה קילומטרים בלבד – זה מלבה את הסכסוך.

יתר על כן, התלות של הכלכלה הפלסטינית בכלכלה הישראלית מאפשרת את האינתיפאדות והמאבקים העממיים, כיוון שאם אין לפלסטינים פעילות כלכלית מקומית מספקת משלהם – אין להם מה להפסיד.

באידיאל:

• עדיפות לעובדים זרים: את כוח האדם מהרשות הפלסטינית אפשר להחליף בעובדים ממדינות רחוקות באסיה כמו הודו וסין, שהמשפחות שלהם לא מתגוררות במרחק של כמה דקות נסיעה. ככה נפחית את הקנאה המעמדית שמתדלקת חלק מהסכסוך עם הפלסטינים.
• מעבר הדרגתי לכוח עבודה כחול-לבן: יש לעודד צעירים ישראלים להשתלב בענף הבנייה, באמצעות משכורות גבוהות ותנאים טובים. כיוון שעובדים ישראלים עולים יותר מעובדים זרים, המעבר יצטרך להיעשות באופן הדרגתי.
• ייעול שיטות עבודה: במקביל, שוק הבנייה הישראלי יצטרך לזנוח את תהליכי הבנייה המיושנים והמסורבלים, ולעבור לשיטות טכנולוגיות שמסתמכות יותר על מכונות ופחות על כוח אדם. כך יהיה צורך בפחות פועלים ונוכל לצמצם את התלות בעובדים זרים.

תמיכה ישירה בחקלאים הישראלים

המצב הנוכחי:

למדינת ישראל יש אינטרסים רבים לתמוך בחקלאות המקומית. בראש ובראשונה החקלאות היא חלק אינטגרלי מהביטחון הלאומי, כיוון שהיא מאפשרת לנו עצמאות תזונתית ומפחיתה את התלות שלנו ביבוא מוצרי מזון. מעבר לכך, החקלאות מסייעת בשמירה על אזורי הגבול, מועילה לפיזור האוכלוסייה בחלקי הארץ, ותורמת לאיכות הסביבה. עם זאת, אי אפשר לצפות מהחקלאות לתמוך בכלכלה הישראלית. המשוואה צריכה להיות הפוכה – כלומר הכלכלה הישראלית צריכה להיות חזקה מספיק בשביל לתמוך בחקלאות ובערכים שהיא נושאת עימה.

לאורך ההיסטוריה ניסתה מדינת ישראל לעזור לחקלאים המקומיים בכך שהעלתה את המכסים על היבוא בחו"ל. בפועל נוצר מצב שבו הצרכנים הישראלים משלמים סכומים גבוהים מאוד על פירות וירקות שמיובאים מחו"ל, והחקלאים המקומיים לא באמת רואים מכך שום תרומה. עיקר הסבסוד כלל לא מגיע אליהם אלא נחתך בדרך על ידי הסיטונאים והקמעונאים.

בעיה מרכזית נוספת בענף החקלאות קשורה בקרקעות. כיום אין מספיק אכיפה על כך שקרקעות שמיועדות לחקלאות אכן משמשות לחקלאות, ולעיתים קרקעות אלו מוחכרות לגורם שלישי.

באידיאל:

• תמיכה ישירה בחקלאים: במקום להטיל מכסים על יבוא מחו"ל, עדיף להשקיע את הכסף בסיוע ישיר לחקלאים. כך הצרכנים לא יידרשו לשלם ביוקר על מוצרים מיובאים, וגם החקלאים ירוויחו.
• בידול מוצרי החקלאות: כדי לעודד צריכה של מוצרים מקומיים, כל מוצר חקלאות המשווק בארץ יחויב בציון ארץ המוצא שלו, כמקובל עם כל מוצרי המזון.

רפורמה אגררית: יש לבצע רפורמה שתבטיח שהקרקעות המיועדות לחקלאות אכן ישמשו לחקלאות. קרקעות שאינן עומדות בדרישה יוחזרו לאגודות שיעמידו אותן לטובת חקלאים המבקשים להגדיל את שטחי הגידול שלהם.

חוסר בכסף – חוסר בביטחון: סיכום ומסקנות

ב-1815 התרחש קרב ווטרלו המפורסם, שבו צבאות אנגליה ופרוסיה הביסו לראשונה את נפוליאון, ובכך הביאו את קץ המלחמות הנפוליאוניות. קרב ווטרלו הוכרע לא רק בזכות מצביאים מחוננים, אלא בעיקר בזכות איש העסקים היהודי הממולח נתן מאיר רוטשילד שמימן את הצבאות המנצחים ואפשר להם את היקף הצבאות הנדרשים, את הציוד החיוני לניצחון ואפילו את אמצעי התעבורה של הצבאות.

דוגמה זו ממחישה היטב את הקשר שבין כסף לביטחון, ומוכיחה עד כמה משאבים יכולים להשפיע על התוצאות בשדה הקרב.

כיום, תקציב הביטחון בישראל סובל מחוסר של 20 עד 40 מיליארד שקלים. בשביל להצליח להגדיל את תקציב הביטחון, צריך לגבש הסתכלות רחבה על הכלכלה הישראלית ולבחון כיצד אפשר להצמיח אותה. בין היתר, יש לבצע מהלכים שיפסיקו לדכא את הצריכה הפרטית אל מתחת לרמתה הנורמלית, לפעול לייעול המערכות הממשלתיות, לאזן את האופן שבו מחולק תקציב הביטחון, ולשפר את המעורבות הממשלתית בענפי הבנייה, התעשייה והחקלאות.

המדיניות הכלכלית, כפי היא מתנהלת כיום, מסכנת את הביטחון הלאומי. מדינת ישראל לא יכולה להסתמך על נדבן שיגיע באורח נס כפי שקרה בקרב ווטרלו – עליה לקחת אחריות ולפעול כבר עכשיו כדי להבטיח שהכלכלה הלאומית תתמוך לאורך זמן בביטחון של כולנו.