נראה כי איטליה נתקלת בקשיים בהתמודדותה עם הטפות השנאה שמשבחות את חמאס ומגנות את היהודים וישראל בפלטפורמות הרשתות החברתיות ובכינוסים פומביים. יש שיאמרו שכיום זוהי תופעה שכיחה למדי במערב – הרי כולנו צפינו במחאות ההמוניות רוויות השנאה באוניברסיטאות ארה”ב וברחובות לונדון. אולם כאן בדיוק טמונה הבעיה, שכן אנחנו עדים לנורמליזציה בפועל של נרטיב השנאה כנגד היהודים, שלרוב מסתתרת מאחורי מסווה של “אנטי-ציונות”.
כל מי שסבור שאנטי-ציונות איננה אנטישמיות צריך לשאול את עצמו מהי הציונות אם לא זכותו של העם היהודי לחיות באדמתו ההיסטורית ולהיות עם ככל העמים. נוסף על כך, יש לתהות מדוע איננו רואים תמיכה ביהודים כפי שיש תמיכה בפלסטינים, ומדוע איננו רואים תמיכה בעמים אחרים המבקשים הגדרה עצמית כמו הכורדים, הטיבטים, האויגורים, בני הרוהינגה ואחרים? התשובה היא שהיהודים לנצח משמשים מטרה מועדפת לשנאה.
האנטישמיות יצאה מהצללים: גילויי שנאה פומביים נגד יהודים
בשנים האחרונות, ובחודשים האחרונים ביתר שאת, פועלים באיטליה מטיפים המרגישים חופשי לתקוף מילולית את בני העם היהודי בגין היותם יהודים גרידא. כבר במאי 2021 הצהיר מטיף פקיסטני בשם זולפיקאר קאן בנאום בכיכר המרכזית בבולוניה כי “יהודים הם אכזריים והם משתמשים באינטליגנציה כדי לפגוע באחרים”. בנובמבר 2023, במסגרת תוכנית טלוויזיה הפופולרית “”Dritto e Rovescio, אותו קאן פסק כי “בני ישראל הם טרוריסטים ורמאים על פי התנ”ך”, והוסיף: “מרמה המשרתת אינטרסים אישיים היא חלק מהדת היהודית”. קאן המשיך והילל את חמאס ואת החות’ים בכמה מקרים במהלך הדרשות שלו, ואף העלה לחשבון הפייסבוק שלו תמונות של מחבלי חמאס. האם אין זו אנטישמיות?
ראוי לזכור כי באיטליה קיים “חוק מאנצינו“, שנכנס לתוקף ב-1993 וקובע עונשים כבדים לאלו המקדמים אפליה על בסיס גזע, מוצא אתני ודת. ב-9 ביולי 2024, בתגובה לחקירה פרלמנטרית על פעילותו של קאן, התייחס שר הפנים האיטלקי מתאו פיאנטדוסי לעמדותיו של המטיף כ”בלתי פשרניות” וטען כי “…לעיתים קרובות הוא הביע דעות בלתי פשרניות בנוגע למערב, להומוסקסואליות, לתפקידה של האישה ולאחר מתקפת ה-7 באוקטובר – גם לגבי העם היהודי והממשלה הישראלית, והביע את הערכתו למעשים שבוצעו בידי חמאס”. שומה על השר פיאנטדוסי להבין שעמדותיו של קאן אינן “בלתי פשרניות” – אלא רוויות שנאה ומסוכנות מאוד.
כמו כן הצהיר פיאנטדוסי כי “מה-1 בינואר 2023 ועד ה-5 ביולי נעצרו 22 אנשים הקשורים לחוגי הטרור והקיצונות הדתיים”. מדבריו לא ברור למה הכוונה ב”דתיים” – האם מדובר בבודהיסטים? בהינדים? בנוצרים אוונגליסטים? או שמא היו כולם מוסלמים? ואם האחרון הוא הנכון – מדוע לא להצהיר על כך בריש גלי?
הבה נמשיך: ב-10 באוקטובר 2023, שלושה ימים בלבד לאחר הטבח ב-7 באוקטובר, הצהיר הפעיל הפלסטיני מוחמד חאנון (אימאם מגנואה שמכהן כנשיא איגוד הפלסטינים באיטליה, וצולם לפני שנים בחברת איסמעיל הנייה וחאלד משעל) כי המתקפה של חמאס הייתה פעולה של “הגנה עצמית”. טענות כאלו הועלו בריאיון בערוץ הטלוויזיה הממלכתי של איטליה, Rai3. ב-4 בינואר 2024 הילל חאנון את יחיא עיאש, אותו מהנדס שפיתח את מטעני החבלה של חמאס ואת חגורות הנפץ ששימשו בפיגועי התאבדות רבים. כמו כן שיבח חאנון את סאלח אל עארורי, מנהיג בכיר של חמאס בלבנון שנהרג בתקיפת כטב”מ ב-2 בינואר 2024. נוסף על כך, ב-30 במרץ 2024, במהלך הפגנה פרו-פלסטינית מחוץ לתחנה המרכזית של מילאנו, נשא חאנון נאום הסתה שבו קרא להפוך את כל שגרירויות ישראל ליעדים של התנגדות פלסטינית.
חרף כל זאת, גם קאן וגם חאנון עודם חופשיים להטיף מעל במות באיטליה וממשיכים להיות פעילים ברשתות החברתיות. חאנון אף זכה לתמיכת מנהיגים פוליטיים בשמאל באיטליה, כדוגמת לורה בולדריני, ניקולה פראטוייאני, מישל פיראס, אלסנדרו די באטיסטה וסטפניה אסקארי, כפי שדווח מספר פעמים בעיתונות האיטלקית.
אלימות בחסות תמיכה בפלסטינים: הפגנות מדאיגות ברחבי איטליה
חשוב להבין כי ההפגנות הפרו-פלסטיניות אינן עניין פוליטי גרידא. בתאריך ה-27 בינואר 2024, ביום שבו חל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, התקיימה הפגנה פרו-פלסטינית בלתי חוקית בהובלתם של חאנון ופעילים פלסטינים ידועים נוספים בוויה פאדובה במילאנו – רחוב שבו נוכחות גדולה של מוסלמים. במהלך ההפגנה, תושב הרחוב בשם מיכאל מלניק פתח את חלון דירתו והציג שלט קרטון שבו נכתב “שחררו את עזה מחמאס”, ומייד זכה לקיתונות של עלבונות ואיומים מהקהל. באופן מעורר תדהמה, זמן קצר לאחר מכן פשטו על דירתו של מלניק שוטרים במסווה אזרחי, חקרו אותו, וניסו להחרים את השלט (ללא הצלחה). מלניק חלק את הסיפור בריאיון לאתר Times of Israel. הריאיון עם מלניק חשף את אופיין האלים של הפגנות “פרו-פלסטיניות” מסוימות ואת האהדה הגלויה לחמאס.
ייתכן שכל אחד מהאירועים הללו לא נראה מאוד משמעותי כשלעצמו, אך התמונה הנוצרת מסך האירועים מעלה תהיות רבות. הרושם שנוצר הוא שאיטליה מטפלת באירועי התמיכה בחמאס ובארגון האחים המוסלמים באופן שונה במובהק בהשוואה לאירועים דומים הקשורים לארגון המדינה האסלאמית (דאע”ש) או לאל קאעידה, וזאת משום שבלב אירועים אלו עומדת הסוגיה הפלסטינית. אם רשויות אכיפת החוק האיטלקיות פעלו במהירות ובחומרה כנגד תומכי המדינה האסלאמית ואף גירשו אותם פעמים רבות מהמדינה, הרי שהמצב שונה בכל הנוגע לסוגיה הפלסטינית, ובעיקר לתמיכה בחמאס.
הסכמים חשאיים עם גורמי טרור?
מאז ה-7 באוקטובר הפגינה ממשלת איטליה בהובלת ג’ורג’ה מלוני תמיכה בישראל, בשונה ממנהיגים אירופאיים אחרים, ועובדה זו מעלה את השאלות אם היעדר פעילות אכיפה נגד תומכי חמאס באיטליה נעוץ במנגנונים פנימיים שמקורם בהסכמים מסוכנים מול גורמים מפוקפקים, ואם הוא מתאפשר באמצעות מנגנוני מודיעין חשאיים הממשיכים להתקיים גם כאשר השלטון במדינה מתחלף.
לאחר הטבח בשדה התעופה פיומיצ’ינו בדצמבר 1973 קבעה איטליה הסכם חשאי עם ארגון טרור פלסטיני בשם לודו מורו. על פי הסכם זה העניקה הממשלה לארגון הטרור הפלסטיני חופש תנועה באיטליה, בתנאי שהארגון יימנע מלבצע פעולות טרור על אדמתה. מובן שההסכם אינו בהכרח בתוקף כיום, אולם אי אפשר שלא לתהות אם לא קיימת גם כיום באיטליה גישה המזכירה את הסכמי לודו מורו כלפי הפלסטינים שבה.
כמו כן, חשוב לזכור את פתיחותה ואת סובלנותה של איטליה כלפי נוכחותו ופעילותו של ארגון האחים המוסלמים על אדמתה. את תפיסתה של איטליה אפשר לסכם במנטרה “הם קיצוניים אך לא טרוריסטים”, שבמילים אחרות משמעותה “כל עוד הם מפיצים את קיצוניותם לכיוונים מסוימים בלבד ולא מבצעים פעולות אלימות כנגדנו – נוכחותם נסבלת”.
אולם, בסופו של דבר חמאס הוא ענף של האחים המוסלמים, ומן המפורסמות הוא כיצד ניצחונו של חמאס בבחירות בעזה ב-2007 עזר לארגון לשנות את פניו מארגון טרור לשחקן פוליטי בעל הכרה בעולם. מלבד זאת, הלגיטימציה שנוצרה בעקבות האביב הערבי לאסלאם פוליטי בדמות “האחים המוסלמים” רק הקצינה את המצב מכיוון שהאיסלאמיסטים הוכיחו כי הם רחוקים מאוד מדמוקרטיה ומסובלנות כלפי כל אופוזיציה פוליטית.
שיתופי פעולה עם מדינות תומכות טרור: מדיניות החוץ של איטליה
נקודה נוספת שחשוב לתת עליה את הדעת נוגעת למדיניות החוץ של איטליה, שכן נוכחותה של איטליה בלוב ובסומליה קשורה קשר ישיר לאיסלאמיסטים ולאלו מבין מדינות המזרח התיכון התומכים בהם. כפי שנחשף בנובמבר 2020 בידי אנליסט המודיעין הישראלי עודד ברקוביץ’, איטליה סיפקה לממשלת ההסכמה הלאומית שבהנהגה איסלאמיסטית בלוב (GNA) סיוע מודיעיני וסיוע בסיכול טרור, בשיתוף עם טורקיה, ואילו קטאר סיפקה ל-GNA תמיכה כלכלית. טבלת המדינות המסייעות לממשלה האיסלאמיסטית בלוב, שאותה פרסם ברקוביץ’, מגיעה ממאגר המידע של מטה פיקוד אפריקה של ארה”ב (US AFRICOM).
סוגיה מעניינת נוספת קשורה לפרשת שחרורה של סילביה רומנו, עובדת של ארגון סיוע הומניטרי שנחטפה בקניה ב-2018 בידי מחבלי ארגון אל-שבאב והועברה לסומליה. במאי 2020 שוחררה רומנו בנסיבות לא ברורות, ותמונה שלה, שבה היא לבושה באפודת מגן של הכוחות המיוחדים של טורקיה, עוררה מחלוקת. כמה מגופי התקשורת האיטלקית האשימו את הממשלה בכך שהסתמכה על הטורקים בעניין שחרורה של רומנו. הרשויות באיטליה טענו מצידן כי היו אלו גופי המודיעין האיטלקיים שמצאו את רומנו ושהתמונה זויפה. אולם, התקשורת הטורקית דיווחה אחרת, ופרסמה את התמונה עם דיווח כי היה זה בעיקר המודיעין הטורקי (MIT) שהיה מעורב במבצע החילוץ.
ידוע היטב כי קטאר וטורקיה, יחד עם איראן, הן המממנות העיקריות של חמאס. הצהרותיו הפומביות של נשיא טורקיה ארדואן, והתפקיד שאותו ממלאת דוחה בתמיכה בארגון הטרור הפלסטיני, אינם מותירים מקום לספק – ובכל זאת, נראה כי איטליה ממשיכה לשתף פעולה עם מדינות אלו.
דין חמאס כדין דאע”ש: הגישה שאיטליה מוכרחה לאמץ
הטבח ב-7 באוקטובר ערער את האיזון הפוליטי-אסטרטגי בין המערב למזרח התיכון. האנטישמיות הרימה את ראשה, לצד השנאה כלפי המדינה היהודית. חמאס חשף את טבעו האמיתי כארגון טרור אכזרי ואוהד הנאציזם, שבו יש לטפל באופן הולם במקום לראות בו בן-שיח דיפלומטי לגיטימי – בדיוק כמו היחס שלו זוכים דאע”ש ואל-קאעידה.
אולם, לרוע המזל, עד כה נוקטים האיטלקים פעילות דלה ביותר כנגד תומכי חמאס במדינה, בוודאי בהשוואה לפעילות שהם נוקטים נגד תומכים של ארגוני טרור אחרים. במרוצת השנים גורשו מאיטליה פעילים ותומכים רבים של ארגוני דאע”ש ואל-קאעידה, אך המקרה היחיד של גירוש מהמדינה בהקשר של חמאס הוא של אזרח אלג’ירי בן 56 בשם אמור ברנס, שהעלה באפריל 2024 תכנים פרו-חמאסיים וג’יהאדיסטיים לרשת. לאור כל זאת, ראוי היה כי איטליה תבצע יותר מעצרים וגירושים של תומכי חמאס, שכן האידיאולוגיה והפעילות המבצעית של הארגון מסוכנות לא פחות מאלו של דאע”ש או של אל-קאעידה.
הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה
