באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים, והפעם: הקמת משמר לאומי

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שבשביל לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו יתמקד אל”מ (מיל’) אילן דיקשטיין בהקמת המשמר הלאומי – רעיון שקיים כבר זמן מה אך טרם הגיע לכדי מימוש.

רקע – מעבירות פליליות לבעיית משילות

מדינת ישראל מתמודדת כבר שנים רבות עם בעיות של ביטחון פנים, שכוללות פעילות פלילית, אירועי פח”ע (פעילות חבלנית עוינת), טרור חקלאי ועוד. בשם התקינות הפוליטית הגורמים הרשמיים נמנעים מלומר זאת בקול רם, אך ידוע לכל שרוב הפעילות הזאת מגיעה מצד הציבור הערבי והבדואי, ופעמים רבות היא נעשית מטעמים לאומניים מובהקים.

המגמה הזאת פרצה בצורה קשה וכואבת באירועים שקדמו למבצע “שומר החומות”. כזכור, בחודש מאי 2021 החלו מהומות במאות מוקדים ברחבי המדינה, שכללו הצתות, יידויי אבנים והפרות סדר. במהלך המהומות נהרגו שלושה אזרחים, נפצעו מאות אחרים, ונגרם נזק לרכוש בשווי של עשרות מיליוני שקלים. על פי הערכות גורמי הביטחון, כ-90% ממשתפי המהומות היו ערבים בעלי אזרחות ישראלית.

אירועים אלו ניערו את המערכת, וגרמו לנו להבין שיש כאן בעיית משילות חמורה, וזירה ביטחונית לכל דבר עניין שמצריכה מענה ממוקד. כך עלה הרעיון להקים משמר לאומי שיתבסס בעיקרו על אזרחים מתנדבים, ויהווה שכבת הגנה נוספת בשגרה ובחירום.

מאז 2021, רעיון המשמר הלאומי הולך ומתגבש, אך טרם יצא אל הפועל. העיכוב נגרם בין היתר בגלל מחלוקות שונות הנוגעות לאופיו של המשמר. כך למשל נבחנות השאלות: האם המשמר יורכב ברובו ממתנדבים או יתבסס דווקא על לוחמים בשירות? האם המשמר יחליף את מג”ב או יתקיים לצידו? האם המשמר יהיה כפוף למשטרת ישראל או למשרד הפנים? וגם: באילו גזרות הוא יפעל? מה יהיה תחום אחריותו? כמה סמכות תינתן לו?

למרות המחלוקות, לרוב מקבלי ההחלטות כבר ברור שבדרך זו אחרת צריך להקים משמר לאומי שיהיה אמון על ביטחון הפנים, בדגש על אירועים לאומניים. אם יתרחש עוד אירוע כמו “שומר החומות”, ובמיוחד בימים אלה כשאנחנו נמצאים במלחמה גם בחזית הדרומית וגם בחזית הצפונית – אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מול תרחיש שאנחנו פשוט לא ערוכים אליו.

אל”מ (מיל’) אילן דיקשטיין: החזון להקמת משמר לאומי

להסתכל לבעיה בעיניים

המצב הנוכחי:

מדינת ישראל והמשטרה נמנעות מלהגדיר את שורש הבעיה, אבל האמת היא שכולם יודעים שיש כאן מגזר אחד שבאופן שיטתי פוגע במגזר אחר. בהרבה מקרים, אירועי גניבה, הטרדה או חבלה נעשים לא רק במישור הפלילי, אלא גולשים למישור הלאומני ומקבלים חיזוק מאידיאולוגיה ג’יהאדיסטית. יתר על כן, האנשים שמבצעים את הפעילות הפלילית יכולים באותה קלות לבצע בהמשך פעילות לאומנית. באופן דומה, גם כלי הנשק שמשמשים באירועים פליליים יכולים לסובב קנה ולהתהפך על הציבור היהודי באירוע לאומני – כך שיש כאן מסלול הסלמה מסוכן.

עלינו להבין כי ערביי ישראל חיים בתוך המדינה, בלי גדר שמגבילה את תנועתם, אך יש ביניהם קבוצות רבות שמביעות הזדהות עם הרעיון הלאומני הפלסטיני ומגלות עוינות לרעיון הציוני. אויבינו מבחוץ כבר מבינים זאת היטב ולכן תומכים באותן קבוצות עם משאבים ואמצעים, ומנסים לגייס אותן לחתרנות כנגד מדינת ישראל. כך התגבשה בישראל חזית לחימה נוספת שהיא חזית הפנים. בשגרה או בחירום היא עלולה להפוך לחזית מבצעים עצמאית, כפי שקרה במבצע “שומר החומות”, ובזמן מלחמה היא עלולה להפוך לזירת לחימה נוספת ולבעור במקביל ליתר החזיתות. למרות הסכנות, אנחנו עדיין ממשיכים לעטוף את הבעיה ולא באמת מוצאים לה פתרון.

באידיאל:

• להגדיר את הבעיה: הגיע הזמן להפסיק להסתתר מאחורי התקינות הפוליטית, ולומר חד וחלק שיש בעיה קשה של פעילות פלילית ומעשי טרור מצד קבוצות משמעותיות בתוך החברה הערבית בישראל, זאת בצד ההבנה הברורה שחלק ניכר מערביי ישראל הם אזרחים נאמנים ותורמים. פעילויות אלו מייצרות בעיית משילות קשה באזורים נרחבים במדינה.
• להגדיר את תרחישי הייחוס: חזית הפנים במדינת ישראל היא חזית לחימה לכל דבר ועניין, וכך צריך להתייחס אליה. יש להמשיג את כל תרחישי הייחוס בחזית זו, ולהבין את האיומים שמולם אנחנו ניצבים. איומים אלה כוללים פגיעה בבסיסים עורפיים, אובדן משילות במגזר הערבי, פגיעה בתשתיות לאומיות, שיתוק צירי תנועה מרכזיים, פגיעה ביישובים יהודיים, פרעות בערים מעורבות ועוד. נוסף על כך, יש לקחת בחשבון שהחזית הזאת יכולה לבעור באופן נפרד או במקביל לחזיתות אחרות כחלק ממלחמה רב-זירתית.
• לפעול בשגרה, להיערך לחירום: המשמר הלאומי מוכרח לראות לנגד עיניו תרחיש של מלחמה, אך בפועל מרבית פעילותו תתבצע בזמן שגרה. לפעילות בשגרה יש שתי מטרות חשובות: הראשונה היא אימון הכוחות לקראת מצב חירום או מצב מלחמה, כך שבשעת הצורך הם יהיו מאומנים מספיק. המטרה השנייה היא לגדוע את האיומים בשטח כבר בראשיתם, ובכך לצמצם ואף למנוע את הבעיות שעלולות להתפרץ בזמני חירום ובמלחמה.

להקים כוח מקצועי וייעודי

המצב הנוכחי:

השמירה על ביטחון הפנים נמצאת בתחום האחריות של משטרת ישראל, אך במצבי חירום המשטרה לא תמיד ערוכה מבחינת יכולות וסד”כ, ואז צה”ל נאלץ להתערב גם הוא. ההתערבות של צה”ל בעניינים של ביטחון פנים יוצרת שתי בעיות עיקריות. ראשית, מדובר במעמסה גדולה על צה”ל שממילא נדרש לפעול בחזיתות רבות. שנית, כאשר צה”ל נלחם מול אזרחים של המדינה, נוצר מאזן כוחות מורכב שעלול לסכן את הדמוקרטיה.

ראוי לציין שההתערבות של צה”ל בעניינים של ביטחון פנים לא נובעת רק מהצורך להגן על האזרחים, אלא גם מהצורך לאפשר את המשך פעילותו התקינה של הצבא עצמו. ישראל היא מדינה קטנה עם צבא קטן, ולכן אותם כוחות נדרשים לפעול בגזרות שונות. העתקת כוחות צה”ל מזירה לזירה נעשית בקווי פעולה פנימיים, כלומר דרך צירי תנועה שנמצאים בפנים הארץ. אם יש התפרעויות אזרחיות שמובילות לחסימה של צירים או מונעות גישה לבסיסים – כפי שקרה עם בסיס נבטים במבצע “שומר החומות” – צה”ל מתקשה לבצע את פעילותו. המציאות הזאת מטרידה מאוד את צה”ל, ומאלצת אותו להקצות כוחות ומשאבים כדי להתמודד עם זירה שכלל לא אמורה להיות באחריותו.

באידיאל:

• לשחרר את צה”ל מביטחון הפנים: יש להוריד מצה”ל את כל העיסוק בביטחון פנים, כדי לאפשר לו להתמקד בתפקידיו האחרים וכדי למנוע חיכוך בין הצבא לאזרחים.
• לדאוג לפתרון הולם לכל בעיות הפנים: בשביל לאפשר לצה”ל להתנתק לגמרי מהעיסוק בחזית הפנים, יש לבסס גופים שערוכים גם מבחינת יכולות וגם מבחינת סד”כ לכל תרחיש פלילי ולאומני שעשוי לערער את היציבות בפנים הארץ.
• משמר לאומי מקצועי: כיוון שמשטרת ישראל לא יכולה להתמודד לבדה עם כל תרחישי הייחוס בביטחון הפנים, יש להקים משמר לאומי מקצועי, שיורכב מלוחמים מיומנים בסדיר ובמילואים. חשוב להבין שההצעה המקורית – להקים משמר מבוסס מתנדבים – אינה מספקת. ראשית, המקצועיות והמחויבות גבוהים יותר במערך שאינו התנדבותי, ומאחר שמדובר בזירה רגישה מאוד שבה כל טעות עלולה לגרום לפגיעה באזרחים, אי אפשר להתפשר על כוחות שאינם מיומנים. שנית, בעת חירום מרבית המתנדבים ילכו ליחידות האם שלהם, וכך לא יישארו די כוחות במשמר הלאומי.

משמר הגבול כמשמר לאומי – להגדיר מחדש את המשימה, הגזרה ואופי הפעילות

המצב הנוכחי:

לצד צה”ל ומשטרת ישראל פועל במדינה גם כוח מג”ב. מצד אחד מדובר בכוח סמי-צבאי, אך מצד שני הגוף כפוף למשטרה ואמון בעיקר על עניינים של ביטחון פנים. המעמד של מג”ב הופך אותו לכוח עתודה שיושב “לא פה ולא שם”, ונקרא לסייע במגוון רחב של משימות, בלי שיהיה לו תחום סמכות ברור, ובלי שתהיה לו התמקצעות בגזרה מסוימות או במשימה מוגדרת.

באידיאל:

אחת הדרכים לטפל בנושא באופן יעיל היא להפוך את מג”ב למשמר לאומי, מהלך שיצריך מספר שינויים:

• לשנות את השם של מג”ב: השם מג”ב (משמר הגבול) הוא שם ארכאי שכבר מזמן לא משקף את תפקידו של הארגון, שכן צה”ל הוא זה ששומר על גבולות המדינה. אם כך, השם “משמר לאומי” מתאים יותר.
• להגדיר תחומי אחריות: לכוחות המשמר הלאומי צריכים להיות תחום אחריות ברור ורשימת משימות ויעדים שעל פיהם הוא יימדד. על פי הגדרת התפקיד, המשמר יעסוק בעניינים של ביטחון פנים, תוך התמקדות בפשעים לאומניים ובפעילות פלילית שנעשית בחברה הערבית. בין היתר הוא יעסוק בפח”ע, בהברחות אמל”ח, בטרור חקלאי ובפרוטקשן. ראוי להדגיש כי הגדרה זו תהיה משמעותית גם במלחמה בפשיעה בתוך מגזר הערבי, נושא שמדינת ישראל מחויבת לטפל בו, בראש ובראשונה עבור המגזר הערבי עצמו.
• להגדיר גזרת פעולה ברורה: המשמר החדש יפעל רק בשטח מדינת ישראל, ולא יתעסק כלל ביו”ש או בגזרת עזה. נוסף על כך, יש להכשיר את הכוחות לפי מרחבי פעילות ספציפיים. החלוקה לפי גזרות תהווה מכפיל כוח משום שברגע שהכוחות יתמקצעו בשטח מסוים ובאופי ספציפי של פעילות, הם יוכלו לפעול בצורה הרבה יותר יעילה גם עם סד”כ קטן.
• יוזמה מול תגובתיות: משטרת ישראל פועלת בעיקר באופן תגובתי – יש בעיה והיא באה לפתור אותה. צה”ל, לעומת זאת, נוקט יותר פעילות יזומה ומניעתית כדי לחזק את ההרתעה ולמנוע הסלמה. גם המשמר הלאומי צריך לאמץ קו זה, ולנקוט צעדים יזומים כדי לחזק את המשילות בפנים הארץ.

לפתור את סוגיית השייכות של המשמר הלאומי

המצב הנוכחי:

אחד הגורמים שמעכבים את הקמת המשמר הלאומי הוא שאלת השייכות שלו. יש הסבורים שהמשמר הלאומי צריך להיות כפוף למשטרת ישראל, ממש כפי שמג”ב כפוף למשטרה. מנגד, יש הסבורים שהמשמר הלאומי צריך לפעול כגוף נפרד שכפוף ישירות למשרד לביטחון פנים. יש טענות מוצדקות לכאן ולכאן, אך כל עוד הסוגיה לא נפתרת, אי אפשר להתקדם לכדי הקמת המשמר.

באידיאל:

• שלב ראשון – להכפיף את המשמר הלאומי למשטרת ישראל: לפחות בשנים הראשונות, כדאי שהמשמר הלאומי יפעל תחת המשטרה, בדומה למג”ב. זה גם ימנע חיכוכים פוליטיים ויזרז את הקמת המשמר, וגם יבטיח שהמשטרה תישאר הריבון בתחום ביטחון הפנים.
• גידור ובידול המשמר הלאומי: למרות השיוך למשטרה, חשוב לגדר את המשמר הלאומי גם מבחינת המשימות וגם מבחינת כוח האדם והמשאבים שמוקצים לו. הגידור הזה ימנע מהמשטרה להשתמש בו ככוח עתודה שאפשר לנייד לפי הצורך, ויאפשר לו לפעול בחופשיות בגזרתו.
• בהמשך – לשקול להכפיף את המשמר למשרד לביטחון לאומי: לאחר מספר שנים, אפשר לבחון את המצב מחדש ולשקול אם נכון להפריד את המשמר הלאומי מהמשטרה ולהכפיפו ישירות למשרד לביטחון לאומי. חשוב להדגיש כי גם במצב כזה משטרת ישראל תישאר הריבון על תחום ביטחון הפנים.

לבנות את הכוח בחוכמה ובהדרגה

המצב הנוכחי:

כאשר מסתכלים על מג”ב – הכוח שממנו ככל הנראה ייבנה המשמר הלאומי – אפשר לראות מספר בעיות. ראשית, המטה של מג”ב לא מספיק חזק, היכולות המודיעיניות שלו לוקות בחסר, ואין לו מערך גיוס שתואם את צרכיו. שנית, מג”ב רגיל לפעול בפלוגות, ולא מורגל בעבודה בסדר גודל של גדודים וחטיבות. שלישית, אין ניצול נכון של כוח האדם במג”ב, גם בסדיר וגם במילואים: נכון להיום קיימות פלוגות מילואים רבות של מג”ב, אך הן כמעט לא מגיעות לימי מילואים ולכן לא מספיק מאומנות. יתר על כן, חוק המילואים לא מוחל על מערך המילואים של מג”ב באותו האופן שבו הוא מוחל על מערך המילואים של צה”ל.

באידיאל:

• חיזוק המטה: המטרה היא להפוך את מפקדת מג”ב – לימים מפקדת המשמר הלאומי – לגוף שהוא לא רק בונה כוח, אלא גם מפעיל כוח. כלומר, לגוף בעל אחריות ברורה ויכולת גבוהה לבצע משימות. בשביל לאפשר זאת, יש לחזק את מטה המשמר באמצעות הקצאת משאבים ואמצעים כמו מערכות מידע ומערכות שליטה ובקרה; לשפר את יכולות איסוף המודיעין של המשמר, בין היתר דרך הסדרת שיתוף הפעולה עם שב”כ; ולהקים מערך גיוס אשר יאפשר גיוס נרחב של כוח אדם איכותי.
• הגדלת הסד”כ: כוח האדם הוא המשאב החשוב ביותר. בשביל להגדיל את סדר הכוחות שישרת במשמר הלאומי, נדרשת חשיבה רב-מערכתית. למשל: להחזיר את השירות הסדיר לשלוש שנים מלאות, וכך אפשר יהיה להקצות יותר חיילים למשמר הלאומי. צעד אפשרי נוסף הוא לגייס אוכלוסיות שלא מגויסות כיום ממגוון סיבות, כמו החרדים, מתוך הנחה שיהיה להם נוח יותר לשרת בגוף הפועל במבנה של מג”ב ויכול לאפשר להם לשמור על אורחות חייהם ביתר קלות. נוסף על כך, אפשר למשוך יוצאי מילואים מיחידות קרביות בצה”ל לשירות במשמר הלאומי. במקביל לכל הצעדים הללו, גם חשוב לבנות את התדמית של המשמר הלאומי בעיני הציבור, ולהציע תנאי שירות מועדפים, כדי למשוך כוח אדם איכותי בעל מוטיבציה גבוהה.
• תכנון מכפילי כוח: לצד הגדלת הסד”כ, צריך לדאוג שלגדודים ולחטיבות שירכיבו את המשמר הלאומי יהיו מכפילי כוח נוספים שיאפשרו גם לכוח קטן יחסית לבצע הרבה. חלק ממכפילי הכוח כבר הוזכרו כאן והם כוללים גיוס כוח אדם איכותי, תוכנית הכשרה מקיפה, התמקצעות בגזרה מסוימת, שיפור יכולות התצפית ויכולות הפיקוד ושליטה, חיזוק מערך המודיעין ועוד.
• הדרגתיות: הקמת המערך צריכה להיעשות בצורה הדרגתית, בשלושה שלבים עיקריים – טווח קצר (שנה), טווח בינוני (שלוש שנים), וטווח ארוך (חמש עד שבע שנים). רצוי להתחיל ממרחב אחד, להתבסס ורק אז להתפשט ליתר המרחבים. השאיפה בסוף היא שבכל מרחב תהיה חטיבה ייעודית שבנויה מגדוד סדיר ומכמה גדודים מילואים.
• ניצול מיטבי של כוח האדם: יש להסב את פלוגות המילואים של מג”ב לפלוגות מילואים של המשמר הלאומי. נוסף על כך, יש לאגד את פלוגות המילואים ולדאוג לחמש ולאמן אותן, ממש כפי שנעשה בצה”ל.
• שכבת מתנדבים: על המערך הסדיר ומערך המילואים של המשמר הלאומי אפשר להוסיף שכבה של אזרחים מתנדבים שיכולו לתגבר בשגרה ובחירום. גם את המתנדבים צריך לארגן ביחידות מסודרות ולאמן היטב. כמו כן, יש לשבץ את המתנדבים על פי אזור מגוריהם כדי שיוכלו להיענות לקריאה באזור בהקדם האפשרי. עם זאת, חשוב לזכור שבחירום ובמלחמה מרבית המתנדבים יפנו לשירות ביחידות האם שאליהן הם משתייכים, כך שמדובר בכוח משלים בלבד. בהקמת מערך המתנדבים אפשר להתבסס על מערכים קיימים כמו כיתות הכוננות שמגינות על היישובים, פלוגות התערבות וגדודים עירוניים למיניהם.

להקים ועידה בין-משרדית

המצב הנוכחי:

כפי שצוין, רעיון הקמת המשמר הלאומי עלה כבר שנת 2021, והחל משנת 2023 מקודם בוועדות ממשלתיות – אך הוא טרם קרם עור וגידים. כרגע הרעיון נידון בעיקר במשרד לביטחון לאומי, אך חשוב להבין שמדובר בבעיה רב-מערכתית שמצריכה גיבוש מדיניות רב-תחומית.

באידיאל:

• יש להקים ועדה בין-משרדית שתכלול נציגים של המשרד לביטחון לאומי, משרד הביטחון, משרד האוצר, משרד המשפטים וכל גורם רלוונטי אחר. זוהי הדרך היחידה להצליח לגבש מדיניות כוללת ולהצליח להוציא את התוכנית אל הפועל.

לא להתעלם, לפעול: סיכום ומסקנות

תחום ביטחון הפנים נמצא באופן רשמי תחת אחריותה של משטרת ישראל, אך כפי שאנחנו רואים פעמים רבות – מי שנותן את המענה בפועל הוא צה”ל. הסיבה לכך היא שישנן פעילות פליליות בעלות אופי לאומני שמצריכות מענה סמי-צבאי, כזה שמשטרת ישראל לא ערוכה לתת.

לא ייתכן שהגוף הביצועי הכמעט יחיד בישראל יהיה צה”ל. זה מצב שגוי גם מבחינה מבצעית וגם מבחינה חוקית ודמוקרטית. האידיאל הוא להוציא מצה”ל את כל תחומי האחריות שנוגעים למענה פנים, ולהעביר את האחריות הזאת לידי המשטרה והמשמר הלאומי, תוך הקצאת משאבים וכלים מתאימים. מהלך כזה יוריד הרבה עומס מצה”ל ויאפשר לו להתמקד בייעוד האמיתי שלו: התמודדות עם אויבים מבחוץ.

הדרך היעילה והנכונה ביותר להקים משמר לאומי היא להתבסס על כוח מג”ב שכבר קיים ופועל כיום במתכונת דומה, אך לשדרג אותו ולדייק את משימותיו. בשונה ממג”ב, שמשמש כיום כוח עתודה בידי המשטרה וצה”ל, למשמר הלאומי יהיו סמכויות ברורות ותחומי גזרה מוגדרים. ייעודו יהיה לטפל בפעילות פלילית על רקע לאומני, תוך התמקדות במגזר הערבי שממנו יוצאת מרבית הפעילות הזו.

עוד בשונה ממג”ב, המשמר הלאומי יפעל לפי מרחבים גיאוגרפיים, יֵדע להילחם בסדר כוחות גדול של גדודים וחטיבות, ויחזיק במערך מילואים מאוגד ומאומן. לצד חיילי הסדיר והמילואים, אפשר יהיה גם לשלב במשמר הלאומי מערך של מתנדבים שיסייעו בתגבור לפי הצורך. כפי שצוין, בשלב הראשון המשמר הלאומי יהיה כפוף למשטרת ישראל, אך עם הזמן אפשר יהיה להפוך אותו לארגון נפרד בעל זהות ברורה ויכולת מקצועית מובחנת.

יש להבין שהרעיון להקים משמר לאומי נכון כבר שנים רבות, אבל עכשיו – כשאנחנו בעיצומה של מלחמה רב-זירתית – הוא הפך מעניין חשוב לעניין בהול שיש להוציא בדחיפות מן הכוח אל הפועל.