“הכתבה שלא שידרו לכם בתקשורת הישראלית” – כך מתואר הסרט “חמישה ימים במאי” בערוץ היוטיוב של “ישראל שלי”, המתאר באופן נוקב את שעבר על תושבי לוד היהודים באירועי מאי, בצילו של מבצע “שומר חומות”.
הסרט בן 41 הדקות, אשר שודר בערוץ 14 וזכה למעל 150,000 צפיות ביוטיוב ובפייסבוק, אכן מביא תמונות שהתקשורת הישראלית ברובה המוחלט הייתה צריכה להביא לציבור – ובחרה שלא לעשות כן. התמונות האלה מציבות מראָה מטרידה לא רק להתנהלות התקשורת הישראלית, אלא גם להתנהלות משטרת ישראל.
מי שעומדת מאחורי הפקת הסרט היא שרה העצני-כהן, פעילה חברתית ישראלית, יו”ר תנועת “ישראל שלי” העוסקת בקידום הציונות ובהסברה ישראלית. העצני-כהן הייתה בלוד במהלך אותם ימים אלימים במאי, וראתה מקרוב את הפרות הסדר וקריסת תחושת הביטחון האישי של התושבים היהודים בלוד.
ישבנו עם שרה כדי לשמוע על מה שאירע מאחורי הקלעים ועל מה שצריך לעשות כדי לתקן.
סבתא בחלון: נקודת השבר באירועים האלימים בלוד
שרה העצני-כהן היא ירושלמית, נשואה ואם לארבעה. סבה היה ממקימי קריית ארבע, שם נולדה וגדלה רוב חייה. במקביל לעמידה בראש תנועת “ישראל שלי” היא עוסקת בפעילות התנדבותית קהילתית עם נוער, כותבת טור בעיתון “ישראל היום” ומעבירה סדנאות והרצאות.
שרה, איך נולד הרעיון לסרט?
האמת שכשהיינו בלוד לא חשבנו לעשות סרט. היינו עסוקים בהגנה על החיים. רק בתום האירועים, לאחר שהמשטרה הצליחה להשתלט על האירוע – כמו שצריך לקרות במדינה מתוקנת – והבנו שאף אחד בתקשורת הישראלית לא יספר את הסיפור למרות החומר הרב והמטורף שקיים, אולי חוץ מעמית סגל, החלטנו יחד עם הגרעין התורני בלוד – אם אין אני לי מי לי. עושים סרט. זה המקום להודות גם למירי לביא, המפיקה והעורכת של הסרט, ולגרעין התורני בלוד, שהסרט הופק בתמיכתו.
אילו תגובות קיבלת על הסרט?
תלוי ממי. הציבור הרחב היה בהלם. התמונות בסרט היו ממש חזקות. האנשים שחוו על בשרם את הפרעות בלוד אמרו לנו “תודה רבה שאתם מספרים את הסיפור שלנו”. אני באמת חושבת שעשינו מסמך היסטורי, למרות שלא אנחנו היינו צריכים להפיק אותו. התקשורת הייתה יכולה לעשות בדיוק את מה שאנחנו עשינו, אבל היא לא עשתה והזניחה כמעט לחלוטין את מה שקרה במאי במקומות כמו לוד.
תארי נקודה אחת, רגע אחד, במהלך האירועים, ששם נדהמת ממה שנחשפת אליו.
מה שאותי שבר זה לא הפורעים ולא הצעירים שהציתו רכבים – אלה תופעות שתמיד היו ותמיד יהיו. עם מה קשה יותר להתמודד? כשעומדת סבתא בחלון ומכוונת את אותם פורעים איזו מכונית היא של יהודים ואיזו לא. זה מה ששבר אותי. זה מעבר לאלימות, מעבר להמון זועם, זה הרבה יותר עמוק: עומדת סבתא בחלון ומכוונת את הפורעים איזה רכב לשרוף. את התוצאה רואים בעיניים: היית הולך בחניה ורואה מכונית אחת שרופה ואחת לא.
“מה שקרה בחודש מאי הוא לא פחות מרעידת אדמה”
נשים לרגע בצד את התקשורת. איפה טעתה המשטרה?
המשטרה לא הבינה את האירוע: היא לא הייתה קשובה, לא נערכה מבחינה מודיעינית והפיקוד המשטרתי היה זחוח. כל כוחות הביטחון היו בפוקוס על ירושלים. ומה קרה בלוד? במקום להתייחס אל האויב כאויב, התייחסו אלינו כאויבים. כוחות משטרה היו פרושׂים ברחובות, אבל הם עמדו בצורה סטטית ולא עשו כלום. הם לא היו מסוגלים להשתלט על האירוע מאחר שתפיסת הפעולה שלהם הייתה מעוקרת ופחדנית – הם רצו להתערב כמה שפחות.
מה הדבר הכי חשוב שהיית רוצה שאנשים ייקחו איתם מהצפייה בסרט?
הייתי רוצה שייקחו מאירועי חודש מאי ולא דווקא מהסרט. אני רוצה שהישראלי יבין שהוא נמצא כל היום במלחמה – לאו דווקא בשטח, אלא תודעתית. נלחמים על הראש שלו, על תפיסת העולם שלו. הישראלי צריך להבין שמה שקרה בחודש מאי זו רעידת אדמה.
מדוע רעידת אדמה? זה נשמע כמו חזרנו לתש”ח.
נכון. מה שראינו בלוד היה מיני תש”ח. השב”כ אומר שהיו עשרת אלפים פורעים. אני טוענת שהשאלה היא לא כמה פורעים היו אלא כמה נמצאים במעגלי התמיכה בהם. אם היו “רק” עשרת אלפים פורעים אבל מאות אלפי תומכים, ואף יותר מזה שפשוט שותקים – אנחנו בבעיה חמורה, וזה בדיוק מה שקרה במאי.
מה את אומרת על הטענה שאין כאן תש”ח, אלא עניין של קיפוח חברתי-כלכלי?
ברור שלא קיפוח. “איטבח אל-יהוד” זה לא “אני רעב”. הנרטיב שהוציא פורעים מהבית לא היה הפערים החברתיים-כלכליים, למרות שהרבה גורמים מנסים לטשטש את זה לכיוון ההוא. נוסף על כך, גם אצל החרדים יש עוני וגם בעיירות הפיתוח – אבל בשום מקום זה לא מתפרץ באלימות ברברית כזו נגד מוסדות, בתי תפילה, סמלי שלטון ואזרחים כמו שראינו בלוד. אי אפשר לטשטש את המוטיב הלאומני פה, ומי שעושה זאת – משלה את עצמו.
אחת התובנות שהסרט שיקף היא שהתארגנות אזרחית יכולה לעזור בעת הפרות סדר אלימות. האם לדעתך צריך למסד זאת כמשמר לאומי אזרחי?
הרעיון של משמר לאומי אזרחי הוא טוב, אבל אף אחד לא יעשה את זה. זה הרבה משאבים ובטח שלא יאושר בקונסטלציה הקואליציונית הנוכחית. עם זאת, אני חייבת לומר שהיהודים הקימו מדינה בדיוק כדי להימנע מהצורך לגייס כוחות אזרחיים. במדינה יש משטרה ויש מערכת אכיפת החוק, והאזרח הפשוט, בצדק, מצפה שהמשטרה היא זו שתדאג לביטחונו.
“מי שרוצה חיים משותפים – צריך להיות חזק”
האם את מאמינה בדו-קיום בין יהודים לערבים בערים משותפות?
אני לא יודעת מה זה דו-קיום, אבל המציאות היא שאנחנו חיים פה יחד, והסיפור הזה של חיים משותפים הוא מרכזי פה. מי שרוצה שזה יצליח צריך להיות חזק. מי שרוצה ומאמין בהצלחה ובהצמחה של טוב – כדאי לו להיות חזק. אנחנו חיים בשכונה הכי קשוחה בעולם.
בטור שלך באתר NRG מ-2017 כתבת “חזון שתי המדינות אינו רלוונטי”. למה?
למה? כי הוא כשל. גם במו”מ משותף וגם באופן חד-צדדי: זה התפוצץ לנו בפנים גם ביו”ש, גם בעזה וגם בתוך הארץ. תראה, אם אתה שם את היעד הלא נכון בווייז, אז לא משנה באיזו דרך תבחר, אתה לא תגיע ליעד הנכון. היעד לא צריך להיות שתי מדינות לשני עמים, אלא ריבונות ומשילות, וזה אחד הדברים שאנחנו מכוונים אליו ב”ישראל שלי”. אם נשנה את היעד לריבונות ומשילות – אז אפשר לדון על הדרך. אבל אם היעד הוא לא נכון אז לא משנה באיזו דרך נבחר – לא נצליח להגיע.
