"אתה לא מבין מה קרה לי?!" פתח את דבריו קצין המשטרה הבכיר שנפגש איתי. "אחד מראשי החמולות מקרב הבדואים, עבריין מוכר, קנה את הבית שנמצא ממול הבית שלי ומאז החיים שלנו בשכונה התהפכו. הוא מכניס משאיות רבות, מחנה אותן בכל הרחוב, מפעיל מוזיקה רועשת בשבת, מדליק מנגל ופשוט ממרר את חיי ואת חיי השכנים האחרים. הוא יודע שאני קצין במשטרה, רואה אותי יוצא לבוש מדים מהבית ועושה הכל כדי להתיש אותי".
הסיפור הזה אינו סיפורו של אדם בודד, אלא תיאור אחד מיני רבים של אזרחים ישראלים בנגב ובגליל, ולאחרונה אף במרכז מדינת ישראל, שחייהם מושפעים באופן יומיומי ממלחמת ההתשה השקטה־רועשת שערביי ישראל מנהלים כנגד מדינת ישראל.
אף על פי שמדובר באירועים החולשים על פני יותר מארבעה עשורים, רק בשנים האחרונות החלה להתחדד ההבנה כי ארגוני הפשיעה בישראל אינם עוד רק בעיה פלילית "קלאסית", אלא סכנה בעלת מאפיינים ביטחוניים מובהקים. מי שחושב כי מדובר בבעיה החונה רק לפתחה של משטרת ישראל, נמצא גם הוא עמוק בקונספציית איומי הפנים, יחד עם ממשלות ישראל הנמנעות שוב מלהקדים תרופה למכה חרף ההבנה החד־משמעית כי מדינת ישראל עומדת בפני אסון.
כשארגוני פשיעה ערביים מחזיקים בכמויות נשק קל השוות בכמותן לכמות הנשק הקל המוחזק בידי צה"ל, מפעילים מערכי מודיעין, מנהלים מערכות כלכליות מתוחכמות ומטילים אימה על אוכלוסיות שלמות – לא מדובר בבעיה פלילית מטרידה, אלא באיום ממשי ומיידי על הריבונות, על המשילות ועל ביטחון הפנים של מדינת ישראל.
״כפי שמנהרות חמאס החלו כמיזם הברחות פלילי והפכו לנשק אסטרטגי, כך גם ציר הטרור עלול לרכוב על התשתית הפלילית ולהביא את ישראל לאובדן הריבונות מבפנים״
הנקודה המרכזית החשובה ביותר בהבנה של גודל האיום טמונה בעובדה שאוכלוסייה זו רואה בישראל מדינת אויב. מכאן נובע השוני המרכזי והעיקרי בין ארגוני פשיעה במדינות אחרות בעולם, הפועלים מתוך מניעים פליליים בלבד, לבין ארגוני הפשיעה הערביים שרואים במדינת ישראל ובאזרחיה אויב שיש להשמידו ושיש לפעול נגדו מטעמים לאומניים. עובדה זו הינה נקודה ארכימדית בהבנת האיום, מכיוון שהיא הופכת את הנשק המוחזק בידי אותם גורמים פליליים לכזה שמטרתו לא רק להגדיל את הנכסים הכלכליים של ארגוני הפשע, אלא גם, ובהינתן האפשרות, להקטין את נוכחות אזרחי ישראל.
בחודשים האחרונים יצא השר לביטחון לאומי למבצע יזום ראשון נגד הארגונים העברייניים מקרב הפזורה הבדואית. הייתה זו נקודת אור עבור תושבי הנגב, אולם נקודת אור אחת לא מספיקה אל מול האפלה שמטילים הבדואים בפזורה בעשורים האחרונים, והמבצע שהחל בקול רעש גדול הסתיים לאחר זמן קצר כשהבעיה נותרה על כנה.
צריך לומר ביושר כי עם כל כוונותיו הטובות של השר בן גביר, המשטרה לבדה לא יכולה להתמודד עם הבעיה שהפכה גדולה ומורכבת פי כמה בעשור האחרון, מסיבות רבות שלהן תרמו ממשלות ישראל ביודעין בשל עצימת העיניים המתמשכת אל מול הבעיה.
ראשית, היקף האמל"ח ובעת האחרונה אף איכות האמל"ח המצויים בידי ארגוני הפשיעה חורגים מאקדחים וסכינים. הגבולות הפרוצים הנמצאים באחריות צה"ל אפשרו החדרת רובים אוטומטיים, מטעני חבלה וטילי נ"ט. אמצעים אלה הם שוברי שוויון כאשר מדובר בהתנגשות מול כוחות משטרתיים. זהו מצב כאוטי שמפגיש רצון עם יכולת. תופעת הירי והפיצוצים בלב ערים הפכה שכיחה, והרציחות בקרב המגזר הערבי הולכות ותרבות באופן שפוגע יותר ויותר באזרחים חפים מפשע, ומייצר מציאות שבה אזורים שלמים בישראל נמצאים באובדן שליטה.
כאשר ארגון פשיעה מסוגל להפעיל אלימות בעוצמה גבוהה וללא מורא, הוא למעשה מאתגר את המונופול של המדינה על השימוש בכוח ומכתיב מציאות שבה אזורים שלמים במדינה דה־פקטו אינם תחת משילות ישראלית. אולם הסיכון הגדול יותר נמצא במקום בו ציר הטרור ירכב על הציר הפלילי, כפי שקרה עם המנהרות. מנהרות החמאס לא החלו כמנהרות טרור אלא כסטארט־אפ פלילי בשנות ה־80 להברחות ממצרים לישראל. האפקטיביות הגבוהה של המנהרות עודדה את חמאס להפוך אותן לאמל"ח שהוכח כשימושי לא פחות מאשר בשימוש פלילי. הסכנה הגדולה ביותר של האמל"ח המציף את הידיים הפליליות אינה רק באובדן המשילות, אלא דווקא ביכולת של אותם גורמים להסב אותו לשימוש פח"ע שיביא את ישראל גם לאובדן הריבונות.
שנית, ארגוני הפשיעה פועלים כגופים כלכליים מתוחכמים. הם חודרים למכרזים ציבוריים, מפעילים חברות קש, מלבינים הון דרך שימוש במטבעות קריפטו, ענפי נדל"ן, מסחר ושירותים, ולעיתים יוצרים תלות כלכלית של עסקים קטנים באמצעות גביית דמי חסות. הם פוגעים בכלכלה הלגיטימית ומייצרים עיוותים בשוק החופשי. הסכנה הגדולה ביותר היא השתלטותם על ענפי מסחר החיוניים לתפקוד הרציף של מדינת ישראל בזמן מלחמה. השבתה או שיבוש של ענפים אלה בזמן חירום עלולים להיות בעוכריה של ישראל.
שלישית, בחלק מהמגזרים בישראל, במיוחד באזורים שבהם קיימת חולשה מוסדית או מחסור באכיפה אפקטיבית, ארגוני הפשיעה ממלאים ואקום שלטוני. הם מספקים "שירותי בוררות", הלוואות בשוק האפור, ולעיתים אף תעסוקה. פעילות זו מייצרת לגיטימציה חברתית מסוימת לפעילותם, והם הופכים לשחקנים משפיעים בקהילה. זהו תהליך מסוכן, שכן הוא מייצר זיקה בין פשיעה מאורגנת לטרור על ידי הברחות נשק חוצות גבולות וקשרים עם גורמים עברייניים ופח"ע במדינות שכנות, באופן המייצר מרחב אפור בו פשיעה וטרור נפגשים. גם אם אין זיקה ישירה בכל אחד מהאירועים, עצם הפוטנציאל מהווה סיכון אסטרטגי.
לנוכח מציאות זו, נדרש שינוי תפיסתי. מדינת ישראל מפנה את רוב משאביה כלפי איום הטילים האיראני המתעצם ומתעלמת מאיום הפנים המכרסם. בנגב ייבחן העם בישראל, קבע בן גוריון, אך ספק אם חזה כי האויב מבית יהיה הבוחן.
ההתמודדות עם אובדן המשילות אינה יכולה להסתכם בפעולות משטרתיות נקודתיות. יש צורך באסטרטגיה רב־מערכתית בהובלת משרד ראש הממשלה, המחייבת מעורבות מלאה של שירות הביטחון הכללי וצה"ל, התגייסות של מערכת המשפט באופן שיאפשר אכיפת חוק, ענישה והרתעה, פעילות כלכלית אגרסיבית נגד הלבנת הון והשתלטות מחודשת של המדינה על אזורים שבהם הפשיעה הפכה למנגנון חברתי חלופי.
מדינת ישראל נמצאת בימים מכריעים והיא בשלב העיצוב המחודש של קוויה האדומים מבית ומחוץ. ארגוני הפשיעה מבית חשו בטוחים לאורך השנים בשל אוזלת היד, ובעיקר בשל העדר "הרגל המסיימת" בכל תהליך בו המדינה ביקשה לפעול כנגדם. אסור שה־7 באוקטובר יהיה עבור ישראל רק צלצול השכמה כנגד אלו שאיימו עלינו מחוץ, אלא בראש ובראשונה אקורד סיום כלפי אלו שמאיימים עלינו מבית.
