בימים אלו מציינת ישראל 59 שנים לניצחון על צבאות ערב במלחמת ששת הימים, כשבמקביל מציינים הערבים את יום ה"נכסה" (התבוסה" בערבית). בעקבות תוצאות מלחמה, יזם נשיא מצרים דאז, ג'מאל עבד אל-נאצר, את ועידת חרטום שהתקיימה בבירת סודאן בין ה-29 באוגוסט ל-1 בספטמבר 1967, בהשתתתפות מנהיגי שמונה מדינות ערביות.
בתום הועידה, לאחר דין ודברים ותמרונים פוליטיים, הסכימו המנהיגים על שלושה עקרונות מרכזיים המוכרים כ"שלושת הלאווים". בערבית נוסחו הם בפשטות, כצרופי מילים קצרים, לאחר בחירת מילים מדודה ומדוייקת מכפי שתורגמו לעברית, בעיקר בכל הנוגע ל"סירוב הראשון":
- لا صلح – לא צֻלח – תורגם כ"לא שלום" עם ישראל, על אף שמשמעותו המדוייקת שונה משהו.
- لا تفاوض – לא תַפַאוד – תורגם בעברית כ"לא משא ומתן" עם ישראל.
- لا اعتراف – לא אעתִראף – תורגם בעברית כ"לא הכרה" בישראל.
לאחרונה נראים "שלושת הלאווים" לצד תמונתו של נאצר, כשהם מתנוססים על שלטי חוצות ברחובות ביירות. השלטים נתלו על ידי פעילי "הקונגרס העממי הלבנוני" – ארגון פוליטי-חברתי לבנוני בעל אוריינטציה נאצריסטית ופאן-ערבית, שנוסד בתחילת שנות ה־80 ומזוהה במשך שנים עם הפוליטיקאי הלבנוני כמאל שתילה שמת ב-2023 וכמחליפו נבחר כמאל חדיד. הארגון מדגיש את הצורך בהקשחת העמדות נגד ישראל ובהתנגדות לנורמליזציה עמה, מביע תמיכה מובהקת "בסוגיה הפלסטינית" ובציר ההתנגדות, כולל בחיזבאללה.
למה לא "סלאם" במקום "צֻלח"?
בשפה העברית המילה "שלום" מתארת מצב של הרמוניה, שלווה, פיוס והיעדר סכסוך או מלחמה. מקורה מהשורש ש-ל-מ, ועל כן מסמלת גם תחושת שלמות. בדומה לכך, כך גם בערבית המילה "סלאם" (سلام) מביעה מצב של שקט ושלווה במובנם הרחב והמלא, באופן שאינו בהכרח רשמי. לכן כשרוצים לדון על שלום כולל, חם ומלא בכל המימדים, כפי שהמערב מצפה והישראלים שואפים – יעשה שימוש במילה "סלאם".
לעומת זאת, המילה צֻלח (صلح), שבה נעשה שימוש ב"שלושת הלאווים", מתאימה למצב בו נחתם הסכם פיוס ופשרה רשמי, טכני – אינסטרומנטאלי במידה רבה, בין הצדדים לסכסוך. בערבית מוכרת גם המילה "מצלחה" (مصلحة) הנובעת מאותו השורש צ.ל.ח (ص.ل.ح) ומשמעותה תלויה בהקשר. יכולה היא לציין מצב של תיקון ופיוס – הסדרת סכסוך בין צדדים, או מצב המועיל לאינטרסים של הצדדים שתכליתה להסדיר את מערכת היחסים התועלתנית בינהם.
כאן המקום להזכיר כי על פי האסלאם הסכמים אינן נתפסים כניצחיים, ככאלו שתוקפם הוא עד אחרית הימים, בהנחה שמרכיביהם נשמרים על ידי שני הצדדים המעורבים, ללא חריגות. הרי המונח "הדנה" (هدنة) בערבית, כפי שהמחיש הנביא מוחמד ב"הסכם חודייביה", משמעו הפסקת לחימה כמצב זמני לעשר שנים לכל היותר, שתכליתו לאפשר למוסלמים להתארגן ולהתחזק לקראת חידוש המערכה ביוזמתם, ברגע שיבשילו התנאים לניצחון, לתפישתם.
השימוש בקרב הערבים, הן באמצעי התקשורת השונים והן בשיח השוטף, במילה צלח (صلح) במקום בסלאם (سلام), נועד לרמוז שמדובר בסך הכל בהסדר פוליטי מוגבל ולא ב"שלום אמיתי" או בקבלת ישראל באופן מלא. זו הסיבה שלמרות שהסכם השלום שנחתם עם מצרים ב-1979 נקרא "אמנת השלום המצרית–ישראלית" (معاهدة السلام المصرية الإسرائيلية), לא מוזכרת כמעט המילה המפורשת "שלום" (סלאם) בתקשורת המצרית או בפי מנהיגיה בפומבי. לעיתים יעדיפו המצרים את השימוש במילים "הסכמי קמפ דייויד", ארוע שקדם לחתימת הסכם השלום, או רק במילה "הסכם" (اتفاقية אִתִּפַאקִיָּה), בשל היחס להסכם כאל "שלום קר" במקרה הטוב.
תופעה זו בולטת עוד יותר בירדן. הסכם השלום בין ישראל וירדן (معاهدة السلام الأردنية الإسرائيلية) שנחתם ב-1994, נקרא לרוב בפי התקשורת, הציבור ואף ההנהגה הירדנית: "הסכם ואדי ערבה" (اتفاقية وادي عربة), על שם המקום שבו נחתם. ניכר כי כינוי זה נועד בכדי להימנע ככל הניתן משימוש פומבי במילה המפורשת "שלום" עם ישראל.
מעבר לכך, צמד המילים "מדינת ישראל" כשלעצמו אינו הביטוי הבלעדי או השכיח בהכרח בשיח הפוליטי והתקשורתי הפנימי, אפילו במדינות ערב עמן נחתמו הסכמי שלום. קיים פער בולט בין השפה הדיפלומטית לבין השיח הציבורי. בעוד שבישראל נמנעים לחלוטין מהצמדת תארים וכינויים עויינים למדינות ערביות ככלל, בירדן ובמצרים, עמן שורר "שלום", המצב שונה. במדינות אלו נעשה שימוש תדיר יחסית במונחים כגון: "האויב הציוני", "היישות הציונית" וכמובן "הכיבוש" (אל-אחתלאל الاحتلال) או "הכיבוש הציוני", לכל הפחות בכל הנוגע לתאור צעדיה של ישראל בירושלים, יהודה ושומרון, בקעת הירדן, רצועת עזה ולבנון.
סיכום והמלצות
קיים פער סמנטי ותרבותי עמוק, שאין לזלזל בו, בין השפה הדיפלומטית הרשמית לבין השיח הציבורי והתקשורתי בעולם הערבי. התרגום והפרשנות הנוגעים להבדל בין המילים "סלאם" ל"צֻלח" בערבית, מתוקף העושר הלשוני השונה ומתוקף פערים תרבותיים ודתיים, עלולים לגרום למצבים בהם התרגום לעברית לא רק שאינו מדוייק, אלא אף חוטא לכוונתו המקורית של הכותב או הדובר.
המילה "שלום" במובנה המקובל במערב, בישראל ובשפה העברית, אינה תואמת בהכרח את התרגום, הכוונה והפרשנות בערבית בקרב דוברי השפה. הדבר בא לידי ביטוי בדוגמת הלאו הראשון מבין "שלושת הלאווים" של ועידת חרטום ב-1967 שעודם מצוטטים במקומות שונים, כפי שנחשף לאחרונה, בתמונה שצולמה בביירות וזכתה לתהודה ולתשומת לבי, בזכותה של המזרחנית עידית בר.
כמו כן, ראוי לתת את הדעת לאופן בו מתורגמות לעברית ידיעות חדשותיות מאמצעי תקשורת ערבים, המתייחסים למדינת ישראל, ובפרט מירדן וממצרים שעמן נחתמו הסכמי שלום. הדבר מבטא הלכי רוח של הציבור, כמו גם של ההנהגה הערבית באזורינו, בזמן אמת.
לאור כל זאת, בין אם מסכימים או חולקים על האמור, ראוי לכל הפחות להכיר בכך שעל מערכת החינוך הממלכתית בישראל לחייב את הוראת לימודי השפה הערבית והכרת האסלאם במוסדותיה. לעיסוק בדבר משמעות אסטרטגית מובהקת על הביטחון הלאומי של מדינת ישראל ועל יכולתנו להבטיח את המשך קיומנו כמדינה יהודית בלבו של המזרח התיכון.
