ראש השנה נקרא גם יום הזיכרון. זה יום שמזכיר את בריאת העולם, את בריאת האדם, את הדברים הגדולים והחשובים. בניגוד ליום כיפור שבו עוסקים בעצמנו, בחטאים, בעניינים אישיים, בראש השנה לא מזכירים זאת ועוסקים בזכרון הכללי.
אם כך, מה העניין הגדול בזכרון, בלזכור. לפעמים, יש מזור בשכחה, בייחוד כשחווים ארועים קשים ואובדן. אנחנו הרי מאחלים בניחומי אבלים שהזמן ירפא את הכאב ונוטים לחשוב, או לקוות שהזמן יעשה את שלו. יחד עם זאת, כשאנו באים לנחם ולדבר בשבח הנפטר, ישנו ביטוי ארמי שמקורו בתלמוד ובמדרש שנוהגים לומר: 'חבל על דאבדין ולא משתכחין', חבל על אנשים גדולים שהלכו לעולמם וזכרם נשאר איתנו מכיוון שאין להם תחליף, או אין אנשים כמותם.
וזה הוא בדיוק עניינו של ראש השנה – יום הזכרון. ביהדות, לזכרון יש משקל רב ומשמעותי. בפרקי אבות אומר לנו התנא עקביא בן מהללאל: הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון (אבות, ג', א'). משמעות מילים אלו נועדה להזכיר לאדם את מקורו, את סופו ואת האחריות המוסרית והרוחנית שלו בחייו. בספרו 'מסך של חול', אומר יגאל אלון: 'עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל'. גם כאן, יש ציווי לדברי יגאל אלון, איש הפלמ"ח וצה"ל, לזכור מניין באנו, על מה נלחמנו ולשם מה.
דווקא השנה, עניין הזכרון חזק יותר מתמיד. דווקא בשל השנה המורכבת שעברנו, או נכון יותר לדייק ולומר – שלוש השנים המורכבות שעברנו והאתגרים שעדיין כאן איתנו. חובה עלינו לזכור, בכל היבט ועניין.
לזכור איך הגענו לשבעה באוקטובר,
בריב ובמדון פנימיים, בעצימת עיניים למול האויב שנערך להשמידנו, ברצון להכיל ולהעלים את אותם איומים והכל בשביל לקנות 'שקט מדומה', או 'שלום עכשיו' תמורת תשלום 'דמי לא יחרץ' לאויב.
לזכור את אותו יום נורא, בבוקר שמחת תורה התשפ"ג,
את אחינו ואחיותנו הטבוחים, את הגיבורים שהסתערו בחזות חשופים לבלום ולהגן ורבים מהם שילמו על כך בחייהם, את הכשל ואוזלת היד של מערכות הבטחון שלנו.
לזכור את ההתגייסות של עם שלם,
מי למילואים ומי לסיוע האזרחי, מי שנאבק על מקום בכל מטוס זמין לחזור ולהלחם ומי שהגיע לסייע באיתור וסריקת גופות חללינו,
נזכור את גבורת 'דור האריות',
לוחמינו הגיבורים בסדיר ובמילואים, שנכנסו ל'לב המאפליה' להשמיד, להרוג ולאבד את אויבנו שקמו עלינו לכלותינו ולהשיב את שבויינו לבתיהם.
נזכור את חוזקו של העורף הישראלי,
עם שלם שכאב, חיבק, תמך, סייע למשפחות המפונים, למשפחות החטופים, החללים והפצועים. ששמר על איתנות וחוסן לאורך המלחמה הארוכה והקשה בתולדות עמנו וסיפק משאבי רוח אינסופיים ללוחמים בחזית.
נזכור כיצד נסו אויבנו מפנינו, בדרום, בצפון ובמזרח,
כיצד הכריעו לוחמינו הגיבורים את מחבלי החמאס המתועבים ברצועת עזה, כיצד פירקו את מחנות הפליטים ביהודה ושומרון, ואת מערכי החיזבאללה המבוצרים בדרום לבנון. כיצד עטו טייסנו הגיבורים 'והיכו בקצה העולם' מתימן בדרום ועד טהראן בצפון מזרח, 'כבני רשף הם חשו הגביהו עוף', ממש כמילות השיר 'ארץ צבי' שכתבה תלמה אליגון רוז על מבצע אנטבה אי אז.
נזכור שהמלאכה לא תמה, אויבנו עדיין קמים עלינו לכלותינו ומחובתנו להמשיך ולהכות בהם, עד ש'תשקוט הארץ ארבעים שנה'. לצד ההישגים המדהימים והנצחונות בכל הזירות, עדיין נותרה מלאכה להשלים בכל אחת מהגזרות.
מדינת ישראל היא פלא, תרבותי, כלכלי ובטחוני. ניצבת לה בדד בין הגויים ופורחת. תפקידנו לוודא שתמשיך לפרוח.
תנועת הביטחוניסטים חרתה על דגלה את בטחון ישראל לדורות. מתוקף התחייבות זו אנו פועלים בכל התחומים, הרגל הבטחונית-מקצועית, הרגל החינוכית והרגל היהודית, בארץ ובתפוצות בלחימה באנטישמיות ובדה-לגיטימציה.
שלוש שנות מלחמה, לימדו אותנו על עצמנו ואת זה צריך שנטיב ונזכור, ביום הזכרון הקרב ובה. נזכור איפה טעינו ומה אסור שנחזור ונעשה, נזכור מה למדנו מהמלחמה וצריך שנשפר ונחזק והכי חשוב, שנדע מאין באנו, לאן אנחנו הולכים ולפני מי נדרש לתת דין וחשבון…
חברי וחברות התנועה, יום זכרון משמעותי לכם ולבני משפחותיכם, שתמיד תדעו על מה אתם נלחמים וכמה יפה וטובה היא הארץ הזאת.
שנה של בטחון,
שנה של עוצמה,
שנה של נצחון,
