אנו נמצאים בעיצומה של מלחמה ארוכה, רב-זירתית ומשתנה. האיומים סביבנו אינם עומדים במקום. הם מתפתחים, משתכפלים, עוברים מזירה לזירה, ומחייבים את מדינת ישראל להתאים את עצמה במהירות למציאות חדשה. מי שלא מבין את קצב השינוי – עלול למצוא את עצמו מופתע שוב.

אחד הביטויים הבולטים לכך הוא איום הרחפנים. כבר היום ברור כי מדובר באתגר משמעותי מאוד, שצה״ל עדיין לא מצא לו מענה מספק. חיזבאללה עושה שימוש ברחפנים, אך חשוב להבין: אלו אינם בהכרח האמצעים המתקדמים ביותר שקיימים כיום. בעולם כבר מתפתחות יכולות של להקות רחפנים, שילוב בינה מלאכותית, ייצור המוני והפעלה מבוזרת של כלים זולים, קטנים וקשים מאוד לאיתור וליירוט.

כאשר מדינות כמו אוקראינה מייצרות מיליוני רחפנים בשנה, וכאשר אנו רואים בסין מופעי ענק של עשרות אלפי רחפנים הפועלים בתיאום מלא באמצעות טכנולוגיות מתקדמות, ברור שכל אותה יכולת אזרחית יכולה להפוך במהירות ליכולת צבאית. הפוטנציאל ברור, והסכנה גדולה מאוד – גם לכוחות הלוחמים בשטח, וגם לעורף האזרחי.

איום טקטי עם השלכות אסטרטגיות

בשלב הזה, לפחות בלחימה בלבנון, אינני רואה ברחפנים בעיה אסטרטגית שמכריעה את המערכה כולה. מדובר קודם כול באיום טקטי משמעותי, כפי שבכל מלחמה מופיע איום חדש שמחייב את הכוחות ללמוד, להתאים ולהשתנות. בעבר אלו היו המטענים, אחר כך טילי הנ״ט, בהמשך המנהרות, וכעת הרחפנים.

אבל אסור לטעות: גם איום טקטי, אם אינו מקבל מענה מהיר, עלול להפוך לבעיה רחבה בהרבה. אם האויב מצליח לזהות ריכוזי כוחות, לעקוב אחר תנועת יחידות, לפגוע בכלים או לאיים על מתקנים אזרחיים, נדרש שינוי מהיר מאוד בתפיסת ההיערכות, בתנועה בשטח, בהגנה על כוחות ובפיתוח אמצעים טכנולוגיים מתאימים.

בשטח, הלוחמים והמפקדים לומדים מהר. צה״ל יודע לבצע התאמות תוך כדי לחימה. אבל הבעיה המרכזית נמצאת בקצב הפיתוח וההצטיידות. התעשיות הביטחוניות, משרד הביטחון וכל הגורמים העוסקים בפיתוח אמצעי לחימה חייבים לפעול בקצב אחר לגמרי. האיום מתקדם מהר, והתגובה הישראלית חייבת להיות מהירה ממנו.

ישראל חייבת לחזור לחשיבה פשוטה, זולה והמונית

יש כאן גם כשל תפיסתי. היתרון הישראלי לאורך השנים היה בחדשנות, בתחכום ובפיתוח מערכות מתקדמות מאוד. אלה יכולות חשובות, ואין להקל בהן ראש. אך לעיתים דווקא היתרון הזה הופך למגבלה. התעשיות הביטחוניות נוטות להשקיע בפיתוח מערכות יקרות, מורכבות ובעלות פוטנציאל עסקי גדול בעולם. לעומת זאת, האויבים שלנו, וגם מדינות הנמצאות במלחמה ממושכת כמו אוקראינה, נאלצים לפתח פתרונות זולים, פשוטים, מהירים והמוניים.

במלחמה החדשה צריך גם וגם. מדינת ישראל זקוקה למערכות הגנה מתקדמות, אך היא זקוקה גם ליכולת ייצור רחבה של פתרונות זולים ומהירים: רחפנים ישראליים, מערכות גילוי, אמצעי שיבוש, יירוטים זולים, ופתרונות הגנה לכוחות בשטח ולעורף. זה לא תמיד כלכלי לתעשיות הביטחוניות, ולכן משרד הביטחון חייב להוביל, לכוון, לתעדף, ואם צריך – גם לחייב את המערכת לספק פתרונות.

את הלקח הזה היינו צריכים ללמוד כבר מזמן. ראינו את התפתחות איום העפיפונים והבלונים בעוטף עזה. ראינו כיצד חמאס השתמש ברחפנים ב-7 באוקטובר כדי לפגוע בעמדות התצפית שלנו. ראינו שהאיום הזה אינו תיאורטי. הוא כבר כאן. לכן אסור להמתין לאסון הבא כדי להתעורר.

 

אי אפשר להילחם במלחמת המאה ה-21 עם תפיסות, חוקים ומנגנונים שנבנו למציאות אחרת. מדינת ישראל חייבת לפעול בקצב אחר: בטכנולוגיה, בחקיקה, בגיוס ובקבלת החלטות.

 

 

בלי כוח אדם אין יכולת הכרעה

לצד האיום הטכנולוגי, מדינת ישראל מתמודדת עם בעיה חמורה לא פחות: מחסור בכוח אדם לוחם. אנו נערכים לעוד שנים של מלחמה, אך ממשלת ישראל עדיין לא נתנה מענה מלא לצורכי כוח האדם של צה״ל.

הדבר הראשון שחייבים לעשות הוא להאריך את השירות הסדיר בחזרה לשלוש שנים. אם לא ייעשה מהלך חקיקתי ברור, השירות עלול להתקצר עוד יותר, והמשמעות היא פגיעה ישירה בכשירות ובסד״כ של הגדודים הלוחמים. במונחים פשוטים: כל גדוד עלול לאבד פלוגה. זו פגיעה שאסור למדינת ישראל להרשות לעצמה בזמן מלחמה.

גם מערך המילואים פועל כיום תחת מסגרת חוקית שאינה מתאימה למציאות. חוק המילואים נבנה למציאות אחרת לגמרי – מציאות שבה איש מילואים נקרא לתעסוקה אחת לכמה שנים. בפועל, מאז פרוץ המלחמה, אזרחים רבים עושים מאות ימי מילואים. אי אפשר לנהל מלחמה ארוכה באמצעות חריגים בלתי פוסקים, צווי 8 ואלתורים. חייבים להתאים את החוק למציאות הביטחונית החדשה, ולבנות מודל לאומי הוגן, ברור ובר-קיימא.

גיוס לאומי כולל – צו השעה

בסופו של דבר, הפתרון המרכזי למחסור בכוח האדם הוא הרחבת מעגל המתגייסים. לא מדובר רק בחרדים. מדובר בכל מי שאינו מתגייס ואינו מתייצב. מדינת ישראל זקוקה לגיוס לאומי רחב, אמיתי ומיידי.

כבר ב-7 באוקטובר היה ברור שאנו נכנסים למלחמה של שנים. באותו יום היה נכון להכריז על גיוס כללי של כל הצעירים במדינת ישראל. בתוך ההלם הלאומי, מתוך הבנה שכולנו באותה סירה, היה קל יותר לייצר מהלך היסטורי של נשיאה משותפת בנטל. ייתכן שגם ההתנגדויות היו נראות אחרת לגמרי.

אבל גם אם ההזדמנות ההיא הוחמצה, הצורך לא נעלם. צה״ל צריך לוחמים. מדינת ישראל צריכה כוח אדם. חברה חפצת חיים אינה יכולה להטיל את נטל ההגנה על קבוצה קטנה והולכת של משרתים, בזמן שחלקים אחרים נשארים מחוץ למאמץ הלאומי.

איראן מבינה רק שפה אחת

ובזמן שאנו מתמודדים עם אתגרי לבנון, עזה וכוח האדם, אסור לאבד את המבט הרחב: איראן נותרה ראש התמנון. להערכתי, אנו בדרך חזרה ללחימה משמעותית מול איראן. ייתכן שהעיתוי המדויק עוד לא ברור, ייתכן שהאופן עוד לא הוכרע, אך הכיוון ברור.

המשא ומתן מול האיראנים אינו מרסן אותם. להפך. כשהם מזהים חולשה, רצון להגיע להסכם בכל מחיר או היסוס מערבי, הם מקשיחים עמדות ומעלים דרישות. זו דרכה של טהראן. המשטר האיראני אינו מתרשם ממחוות, אינו נבהל מניסוחים דיפלומטיים ואינו משנה כיוון בגלל אזהרות רכות.

האיראנים מבינים כוח. הם מבינים נחישות. הם מבינים מחיר כבד וברור.

המסקנה: ביטחון ישראל דורש קצב אחר

המלחמה הנוכחית מלמדת אותנו שיעור יסודי: מדינת ישראל חייבת לפעול בקצב אחר. קצב אחר בטכנולוגיה. קצב אחר בייצור. קצב אחר בחקיקה. קצב אחר בגיוס. קצב אחר בקבלת החלטות.

אי אפשר להילחם במלחמת המאה ה-21 עם תפיסות, חוקים ומנגנונים שנבנו למציאות אחרת. האויב לומד אותנו, מחקה הצלחות, משתפר במהירות ומחפש כל נקודת תורפה. מול זה, ישראל חייבת לחזור ליסודות תפיסת הביטחון שלה: יוזמה, תחבולה, הכרעה, עצמאות ביטחונית ונשיאה לאומית משותפת בנטל.

זו אינה רק שאלה של עוד מערכת נשק או עוד החלטת ממשלה. זו שאלה של מוכנות לאומית. מדינת ישראל תנצח אם תדע לזהות את המציאות בזמן, להתאים את עצמה במהירות, ולפעול בעוצמה לפני שהאיום הטקטי הבא יהפוך למשבר אסטרטגי.