בשבועות האחרונים "מככבים" כטב"מי ורחפני הנפץ של חיזבאללה בכותרות אמצעי התקשורת ובדיונים האולפנים. זמינותם ופשטות הפעלתם, לצד דיוקם וקטלניותם, המלווים לרוב בסרטוני תעמולה ערוכים המתעדים את מסלול מעופם עד לרגע פגיעתם, משמשים את האויב ליצירת אפקט תודעתי ולהטלת מורא על כוחותינו ואזרחינו כאחד. זהו חלק בלתי נפרד מהלוחמה הפסיכולוגית המלווה את את הלוחמה הפיזית – קינטית כחלק מכל מערכה.
בעוד שהאויב עמל על הנדסת התודעה של הציבור והחיילים בישראל, באמצעות תעוד התקיפות, בתקשורת המקומית נוצר לעיתים מצג מטעה. המאזין לפרשנויות או קורא את הכותרות עלול להתרשם כי הרחפן עצמו הוא חזות האויב והאיום המרכזי שבו יש להילחם. בפועל, זהו רק עוד אמצעי לחימה אחד בארסנל הרחב והקטלני של האויב – שאותו, את האויב, יש להשמיד ולהכריע.
אין באמור כדי לגרוע מחשיבות המאמץ הטקטי והאסטרטגי, לעשות ככל אשר ביכולתנו על מנת להתגונן מפני הרחפנים וליירטם בטרם יפגעו באזרחינו, בחיילינו ובישובינו. אך אסור לנו להתבלבל: המחבלים המפעילים את הכלים הללו הם האויב שיש לחסל, בטרם יפיקו לקחים וישכללו את מיומנותם. לצד זאת, יש לגבות מחיר כבד מכל מי שמסייע להם, או יושב בחיבוק ידיים ומאפשר להם לפעול מתוך שטחו.
האמצעי משתנה, האויב נשאר
מבט היסטורי קצר מוכיח כי הרחפן של היום הוא ה"קסאם" של אתמול, מטען הצד של שלשום וטיל ה"סאגר" של שנות השבעים. האמצעים משתנים ומשתכללים עם השנים, אך התפישה נותרה זהה: כלי נשק שנועד לזרוע אימה, המופעל על ידי אויב נחוש שאינו קופא על שמריו. הבעיה מעולם לא הייתה האמצעי הטכנולוגי כשלעצמו – עליו התגברנו במוקדם או במאוחר, אלא הנטייה שלנו להתמקד בסימפטום במקום במחלה. אנו נוטים לפתח אובססיה הגנתית כלפי "האמצעי התורן", בעוד האויב מצידו ממשיך ללמוד, להשתנות ולחפש את הפרצה הבאה במערך ההגנה, ובעיקר בתודעה הישראלית. כשל מחשבתי זה משתקף היטב גם בימים אלו ממש, "בכיכובם" של כטב"מי ורחפני הנפץ.
לפני איום הרחפנים והכטב"מים, המוזכר כיום בכותרות הראשיות בשל צבר הנפגעים הישראלים, חווינו איום פרימיטיבי יותר – העפיפונים ובלוני התבערה והנפץ. אלו הופרחו מרצועת עזה, קודם ל"מלחמת התקומה", לעבר ישובי ושדות הנגב המערבי, והיוו איום משמעותי שגרם לנפגעי חרדה, לחיים בצל הטרור וכמובן לנזקים לחקלאות ולטבע.
קדם לבלונים ולעפיפונים, איום טילי הנ.ט המתקדמים מסוג "קורנט", בו השתמשו המחבלים בלבנון וברצועת עזה כבר לפני כעשרים שנה. היה זה במקביל לאיום שהתממש עם פגיעת טיל החוף-ים "יאחונט" ב"אח"י חנית". במקביל התפתח בשיטתיות איום התת-קרקע: מנהרות שחלקן שימשו לתשתית הגנתית ואחרות להתקפית, שנועדו לקדם מתווי פשיטה ופגיעה בישובים ובמוצבי צה"ל הן מרצועת עזה והן מלבנון.
לאיומים אלו קדמו ירי פצצות המרגמה לטווחים קצרים והשימוש הגובר ברקטות תקניות ומאולתרות. מה"קטיושות", בצפון בשנות ה-70 וה-80, ועד ל"קאסמים" שנורו החל משנת 2001 משטחי רצועת עזה לעבר יישובי הנגב המערבי בעיקר. תעשיית הרקטות שוכללה בקצב מהיר עם הגדלת הטווח ושיפור הדיוק והקטלניות, בעיקר מאז ההתנתקות ב-2005 והשתלטות החמאס על רצועת עזה ב-2007.
עוד לפני המנהרות והקסאמים היה זה איום המחבלים המתאבדים בעורף הישראלי. בתקופת ההתקוממות הערבית השנייה ("אינתיפאדת אל אקצא") הטמינו המחבלים מטעני חבלה, ואף פוצצו עצמם באוטובוסים, בבתי מלון ובמסעדות הומי אדם, תוך שהם הופכים את שגרת החיים בארץ למערכה לכל דבר.
משנות ה-80 ובמשך עשרות שנים, קדם לאיום המחבלים המתאבדים איום מטעני הצד שהלכו והשתכללו. ממטענים פשוטים, דרך זירות המטענים ועד למטענים תקניים וקטלניים כדוגמת ה"כלימגור", מטעני קלע ומטעני גחון, שהיו מסווים היטב בשטח, עם שיטות הפעלה שהלכו והשתכללו אף הן, במקביל להתקדמות הטכנולוגיה לשליטה מרחוק.
לכל האיומים הללו קדמו "ההפתעות" של מלחמת יום הכיפורים ב-1973. אז "הופתעו" כוחותינו בזירות הלחימה בסיני וברמת הגולן מעצמתם והיקפם של אמצעי הלחימה הסובייטים, ובהם טילי הנ.ט- "סאגר", וסוללות הנ"מ הניידות מסוג SA-6. איום הטילים היה מוכר לגורמי המודיעין אך לא תורגם למעשה המבצעי של הכוחות בשטח, באמצעות תרגולות וטכניקות לחימה מתאימות, שימוש באמצעי מיגון, ניטרול ושיבוש מבעוד מועד.
לכל אחד מהאיומים שזוהו, פותחו במרוצת השנים אמצעי גילוי וניטרול, לצד טכניקות ותרגולות לחימה מותאמות. כך נולדה מערכת "מעיל רוח" להגנה על הטנקים מפני איום הנ"ט, וכך פותחו סוללות "כיפת ברזל", "קלע דוד" ומערכת "החץ", שנועדו לספק מטריית הגנה מול הארסנל הרקטי והטילים ארוכי הטווח. עוד ראוי לציין את פיתוחם של אמצעי לחימה אלקטרוניים מתקדמים לשיבוש וחסימת מטענים, טילים וכלי טיס שונים. חיישנים מתקדנים פותחו בתעשיות הביטחוניות והוטמנו באדמה לצד גדר חכמה, כדי לגלות איומי חדירה בתת קרקע. אלא שכל החיישנים והטכנולוגיות הללו לא הועילו מול פשיטה קרקעית פשוטה ואכזרית ב-7 באוקטובר 2023.
כאן בדיוק טמון שורש הקונספציה שממנה מדינת ישראל וצה"ל חייבים להתעורר: האשליה שלכל אמצעי לחימה של האויב יימצא "פתרון קסם" טכנולוגי מוכן לשימוש. הציפייה שבשעת פקודה יישלף "קונץ-פטנט" טכנולוגי מהמגירה, שינטרל מייד את האיום, ללא מחיר דמים בקרב כוחותינו כאילו מדובר בסרט פעולה הוליוודי, היא אשליה מסוכנת. הנדסת התודעה של האויב מנצלת את האובססיה שלנו למגננה טכנולוגית, כדי להשכיח מאיתנו את האמת הפשוטה: מלחמות מנצחים בהשמדת האויב וסייעניו בהספקים ובקצבים גבוהים, בעוצמה גוברת, בנחישות ובאגרסיביות בלתי מתפשרת.
אז מה עושים?
גופי המודיעין נדרשים, מתוקף תפקידם, להשיג מידע חיוני על מערכות הנשק של האויב ושילובן בשיטות הלחימה שלו, משלב התכנון ועד למיבצועם והפצתם. זאת כדי להקדים תרופה למכה באמצעות פיתוחים טכנולוגים בתעשיות הביטחוניות הישראליות ותרגולות לחימה מתאימות בצה"ל.
אולם, הנחת המוצא חייבת להיות שאין ביכולתנו לספק מענה מקדים מוחלט לכל אמצעי לחימה. זו כאמור, אשליה מסוכנת להניח כי לכל איום שצץ בזירה יימצא מענה מבצעי מושלם "בשליפה מהירה", גם אם היה הדבר מצופה וראוי להעשות לכאורה, אך נידחה משיקולים ומסיבות שונות, שאינן מקובלות בהכרח על האזרח "יודע כל" והפרשן "המומחה" בתקשורת.
סכין לא דוקר, רובה לא יורה ומשגר אינו "פולט" טילים מעצמו. האדם האוחז בהם הוא שבוחר ללחוץ על ההדק. משחר ההיסטוריה, הנשק הוא רק כלי – האויב הוא מי שמייצר ומפעיל אותו. הנשק אינו טהור או טמא, אלא מי שאוחז בו לאור כוונותיו. כך לדוגמא, מטען החבלה לא הניח את עצמו במלון פארק בליל הסדר בשנת 2002; סכין לא ננעצה מעצמה בגבו של מתפלל יהודי; רובה לא צלף לבדו בתינוקת שלהבת פס הי"ד בחברון. שום מנהרה לא נחפרה מעצמה מעזה או מלבנון כדי להעביר סיוע הומניטרי. כל אמצעי תמים – ממספרים וסכיני מטבח, דרך דשנים וצינורות חקלאיים, ועד לרחפני צעצוע לילדים – יהפוך לכלי משחית בידי מי שכל מטרתו היא השמדת ישראל ופגיעה ביהודים.
מתוך הבנה זו, יש לראות בעיסוק המוגבר ברחפנים ובפתרונות הטכנולוגיים ליירוטם בלבד, כהסחת דעת מסוכנת. השיח הציבורי מוסט מהמהות: הדרישה להכרעה מוחצת ומהירה של האויב בשטחו – כפי שעיצב דוד בן גוריון בתפישת הביטחון של ישראל. המטרה אינה "ליירט רחפנים", אלא להשיג ניצחון מוחלט על האויב באשר הוא: על מחבלי חמאס בשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה, ועל חיזבאללה בלבנון, המכונה מדינה, המשולבים זה בזו כבר למעלה מ-40 שנה.
אמצעי הלחימה ישתנו תמיד לצד התפתחות הטכנולוגיה, אך דבר אחד נותר קבוע: נחישותו של האויב להשמידנו בכל אמצעי שייקרה בדרכו, גם אם יעשה באבנים ובמקלות או בידיים חשופות, כפי שהוכיחו המחבלים בעבר בלינץ' שנעשה בחיילי צה"ל יוסי אברהמי וואדים נורז'יץ' הי"ד בשנת 2000 ברמאללה בחסות מחבלי הרשות הפלסטינית; ברצח הנערה אורי אנסבכר הי"ד ביער עין יעל שבירושלים בשנת 2019, וברצח שירי וילדיה אריאל וכפיר ביבס הי"ד בשבי החמאס, לאחר שנחטפו מביתם בניר עוז ב-7 באוקטובר 2023.
תובנות לסיכום
אין להתייחס לרחפן, או לכל סוג נשק, כאויב שדיכויו יביא לניצחון ולפתרון ה"בעיה" המבצעית באופן מוחלט. במקביל למענה הטכנולוגי, נדרשת פעולה נחושה ותקיפה נגד מי שמפעיל אותו. הרקטות, הטילים, הרובים והסכינים אינם האויב – השמדתם לבדה לא תביא ביטחון או ניצחון. אלו יושגו רק באמצעות פעולה בעוצמה חסרת פשרות נגד האוחזים בנשק, ונגד סביבתם התומכת, ולו בשתיקה, שמטרתה להרוג ישראלים.
כדי למנוע התחמשות וליצור הרתעה אמיתית, יש להכות באויב בעוצמה, בקצב גובר ובהספקים שישללו ממנו פיזית ותודעתית את היכולת והרצון לאחוז בנשק.
- במישור הפיזי: כל מחבל יחוסל מייד עם הפללתו הראשונית, ללא קשר לזמן ולמקום.
- במישור התודעתי: מחיר השימוש בנשק חייב להיות בגביית מחיר כואב בנפש, השמדת תשתיות וציוד, וכיבוש קרקע. זו השפה היחידה המוכרת במזרח התיכון משחר ההיסטוריה, שפה שמוכרת היטב גם לעם ישראל ולאימפריות ששלטו כאן.
מניעת התחמשות או פירוז אזורים מנשק מעולם לא מנעו לחימה באזורנו. רק הרתעה חזקה הנשענת על גביית מחיר בשטח – כיבוש קרקע, הרס תשתיות וגירוש האוכלוסייה התומכת, לצד השמדת כוחות האויב, השיגו תקופות שקט לאורך ההיסטוריה. את הלקח הזה למד גם עם ישראל על בשרו כשהובס על ידי הרומאים בסוף מרד בר כוכבא. תבוסה הנחשבת לאסון הדמוגרפי והלאומי הכבד ביותר של עם ישראל בעת העתיקה, ששינתה את פני האזור וגורל העם היהודי למשך אלפיים שנה, ושרישומיו ניכרים בעם ובארץ עד ימינו.
המחשבה שאם נשמיד את משגרי הנ"ט בעזה ובלבנון, נעלים את יכולות המחבלים התבררה כאשליה. לעומת זאת, רדיפה מתמדת, חיסול מחבלים וכיבוש שטח – גובים מהאויב מחיר בלתי נסבל. בכל עת שישראל נמנעה מקו התקפי זה, חלה נסיגה בהרתעה. הדוגמה לכך נצרבה היטב בתודעת האויב ב"ימי הנכבה והנכסה" במלחמות העצמאות וששת הימים – פחד מפני אובדן הקרקע. הגיעה העת לחזור לשם. ניסיונות לפגוע באמל"ח האויב או במפעיליו הישירים בלבד, מעולם לא שללו את רצונו להשמידנו, ולא הרתיעו מחבלים מלפעול בדרכים אחרות. כשלא נמצא לאויב נשק מתקדם או זמין דיו, הופיעו מייד "המתאבדים", "הדורסים" ו"הדוקרים".
על כוחות הביטחון להשמיד את האויב, לפגוע בו ובכל מי שמעניק לו מחסה, חסות או תמיכה. אמצעי לחימה אינם האויב. אסור לנו לשגות באשליה התקשורתית ולראות בהם את מטרה הלחימה העיקרית. השמדת אמל״ח ותשתיות היא רק תוצר לוואי ולא המטרה העליונה – בייחוד כשמדובר בכלים זולים, זמינים ובתפוצה גבוהה, או בתשתיות שקל לשקם ולבנות מחדש. הטיפול בהם הוא רק אמצעי בדרך אל המטרה: חיסול האויב ובני בריתו, בכל עת ובכל מקום. נכון היה הדבר כשאש"ף גורש מלבנון לתוניס, כשמדובר בחיסול שלטון החמאס ברצועת עזה, בהרחקת חיזבאללה מלבנון ובהפלת משטר האייתולות באיראן. הסכם להוצאת האורניום והשמדת מערך הטילים הבליסטיים ארוכי הטווח באיראן, ללא החלפת המשטר ושינוי עמוק במדינה – לא יפתרו שום בעיה, אלא במקרה הטוב ידחו את העיסוק בה לדור הבא.
ההכרעה היא תודעתית ביסודה. נמצאת היא בנפשם של האנשים, לא החפצים. רק פגיעה קשה, מוחצת ולא פרופורציונאלית באויב האנושי תשיג ניצחון וההכרעה. אין בדברים אלו כדי לבטל חלילה את חשיבות פיתוח הפיתרונות הטכנולוגיים לניטרול קטלניות הנשק של האויב, או קריאה לזנוח את ההיערכות המבצעית להגנה על אזרחים, לוחמים ויישובים. הטכנולוגיה חיונית ואין לוותר עליה – אך היא לעולם לא תכריע לבדה.
שורה תחתונה: באין יד שתאחז בו – הנשק הוא רק חפץ דומם. באין רצון לאחוז בו – אזי הושגה הרתעה.
