מזכ”ל האו”ם, אנטוניו גוטרש, נשא נאום במלאת שנה לטבח ה-7 באוקטובר בישראל. אף על פי שהשמיע קריאה חזקה לגינוי חמאס, הוא לא קרא לארגונו להכיר בחמאס כארגון טרור או לגנות את המערכה הרב-חזיתית של איראן נגד מדינת היהודים. גוטרש גם לא התייחס למתקפה חסרת-התקדים שמנהלים הוא וארגונו נגד ישראל במהלך השנה האחרונה.
להלן יובא נאום חלופי, שאותו גוטרש עודנו יכול לשאת אם יבחר בכך. ההחלטה בידיו.
***
נציגים נכבדים,
חלפה שנה מאז הטבח המזוויע והבלתי אנושי שביצעה חמאס, בת חסותה של איראן, בישראלים חפים מפשע ב-7 באוקטובר, ומאז תחילת המערכה הרב-חזיתית של איראן כנגד ישראל. בכאב רב אני נאלץ לומר, כי האו”ם כשל עד כה בנקיטת הצעד הבסיסי ביותר, כאשר בחר שלא לגנות את הזוועות שהתרחשו. על הארגון לדחות מכול וכול את הסבל האנושי שנגרם על ידי אויבי האנושות, ואין בכך כדי לצדד במי מהצדדים בעימות.
במהלך השנה החולפת ערכתי 37 נסיעות עבודה ברחבי העולם מתוקף תפקידי כמזכ”ל האו”ם. מחויבותי הבלתי מעורערת לקהילה הבינלאומית, שהפקידה בידיי שליחות קדושה זו, היא לשמש מתווך הוגן ולהתעקש על ערכי יסוד שכולנו חולקים. לאור זאת, נסעתי לכל היבשות בעולם – למעט אוסטרליה ואנטארקטיקה – ומעל לכול, נסעתי למזרח התיכון בניסיון לקרב בין חלקי העולם. למרות זאת, צר לי להודיעכם שהעדפתי לדלג על ישראל, חרף העובדה שחברה ותיקה זו באו”ם נפלה קורבן למתקפת הטרור הקטלנית ביותר שחוותה מעולם.
יחד עם זאת, טרחתי לדבר שוב ושוב אל הישראלים, במקום לדבר איתם. לא ויתרתי על אף סופרלטיב בבואי להאשים את ישראל, מיהרתי “להזדעזע” מהתקיפות האוויריות של ישראל נגד מעוזי חמאס, וקראתי להימנע מ”קטסטרופה הומניטרית” בעזה. סמזכ”ל האו”ם, וכן ועדה שמיניתי, האשימו את ישראל בביצוע “פשעי מלחמה”; השליחה שלי למזרח התיכון טענה שלישראל “אין זכות להגן על עצמה”; והארגון שבראשו אני עומד, האומות המאוחדות, עומד בסירובו להגדיר את חמאס כארגון טרור. אני עצמי הפעלתי לראשונה מאז כניסתי לתפקיד, ובפעם הרביעית בלבד בהיסטוריה, את סעיף 99, בעודי מביע דאגה ביחס למצב ההומניטרי בעזה. יחד עם זאת, לא הצלחתי להסביר מדוע עזה חשובה יותר מתימן, שם נספרו כבר 400,000 מתים מרעב, מסוריה, מאוקראינה, ממלחמות הסמים במקסיקו, מאפגניסטן, או מכל מקום אחר שמשווע למעט יותר מתגובה בינלאומית רפה.
“גיניתי את ישראל ללא כל ראיות”
שוב ושוב גיניתי את ישראל והאשמתי אותה בכל פשע אפשרי, החל מהרעבה בזדון וכלה ברצח עם, וכל זאת ללא כל ראיות פרט לנתונים המוטים של חמאס (“משרד הבריאות של עזה”), תוך התעלמות מלמעלה ממיליון משאיות סיוע הומניטרי שנכנסו לרצועה לאורך השנה האחרונה. למרות זאת, כאשר איראן שיגרה 181 טילים בליסטיים לעבר ערי ישראל, אפילו לא הזכרתי את משטר האייתולות בשמו, והסתפקתי בהתייחסות כללית ל”הסלמה במזרח התיכון”, משל דיברתי על מזג האוויר.
עליי להודות, כי במסגרת תפקידי כמזכ”ל האו”ם המשכתי את מסורת ההטיה האנטי-ישראלית של הארגון. כבר ב-19 באוקטובר 2023, עוד לפני שחיילי צה”ל נכנסו לעזה, ביקרתי במצרים והאשמתי את ישראל ב”הרעבת” פלסטינים בעזה. “זה למעלה משבועיים תושבי עזה לא קיבלו משלוחי דלק, מזון, מים, תרופות ומוצרים חיוניים אחרים”; כך הצהרתי בנמל התעופה של אל-עריש, בדיוק כאשר מאחוריי נחת מטוס מטען מדגם בואינג 747, כשהוא נושא 65 טון של סיוע הומניטרי בדרכו לעזה.
חמקה ממני, אולי בכוונה, העובדה שמאז ה-7 באוקטובר נשארה ישראל המדינה היחידה בעולם שמספקת לאויביה אוכל ודלק בזמן מלחמה, תוך סיכון משמעותי לחייליה: למעלה מ-60,000 משאיות ומשלוחים מוטסים העבירו יותר ממיליון טונות של סיוע הומניטרי לתוך הרצועה, וסיפקו 3,400 קלוריות ליום לכל תושב בעזה. מדיניות זו ממשיכה להיחשב למאוד לא פופולרית בקרב הציבור הישראלי, בזמן שחטופים ממשיכים להיות מוחזקים בתנאים לא אנושיים בעזה. ישראל אפשרה זאת וסייעה לכך למרות אינדיקציות ברורות לכך שחמאס עושה בחלק גדול מהסיוע ההומניטרי שימוש לטובתו.
חזרתי למצרים בחודש מרץ, תוך שאני שוב מדלג באופן בוטה על ישראל. אבל מה שלא דילגתי עליו היה סופרלטיבים מגוונים, כאשר טענתי ש”העובדה שפלסטינים בעזה מציינים את הרמדאן בשעה שפצצות ישראליות ממשיכות ליפול, כדורים ישראליים ממשיכים לשרוק, ומכשולים רבים ממשיכים לעמוד בפני הסיוע ההומניטרי” היא “מפלצתית”. הגם שכך, לא העליתי כל דרישה בפני מצרים, המדינה שאירחה אותי, להפסיק לחסום בריחת פליטים פלסטינים לשטחה, או להפסיק לחסום את הסיוע ההומניטרי, לאור העובדה שהיא חולקת גבול משותף עם עזה. נשיא מצרים א-סיסי אף גידר מובלעת במטרה לחסום נהירת פליטים במקרה שהגבול ייפרץ באזור רפיח. לעולם לא הייתי מסכים למצב דומה אילו מולדובה, פולין או רומניה היו מונעות בריחת פליטים אוקראינים מאזור מלחמה.
“דיסאינפורמציה הפכה לנורמה”
נוסף על כך, כשלתי להכיר בעובדה שסוכנויות האו”ם שיתפו פעולה באופן אקטיבי עם חמאס. אונר”א סייעה לרצח ישראלים; מוריה השתתפו בטבח ה-7 באוקטובר והחזיקו בחטופים, ולמעלה מ-400 מעובדיה משתייכים לגדודי עז א-דין אל-קסאם של חמאס. הדבר לא עצר בעדי מלטעון ש”188 עובדי או”ם” נהרגו בעזה, ולזעוק ש”הזוועה חייבת להיפסק”, תוך התעלמות מהטריק הישן ביותר בספר ההוראות של חמאס – רישום מחבלים כעובדי או”ם.
סוכנות נוספת של הארגון בראשותי, משרד האו”ם לתיאום עניינים הומניטריים, ממשיכה לטייח דיסאינפורמציה של חמאס. מספרים מסודרים היטב בגרפים ובאינפוגרפיקה הראו כיצד 42,000 פלסטינים נהרגו לכאורה בעזה, בהתבסס על נתונים מזויפים שסופקו על ידי “משרד הבריאות של עזה” של חמאס, ו”דיווחים תקשורתיים שונים”. חזרתי על הנתונים הללו, תוך שאני מתיימר להתריע מפני “נזק גלובלי חמור” שנגרם על ידי סוגים אחרים של דיסאינפורמציה. מוחים אלימים רבים חסמו את כניסתם של סטודנטים יהודים לקמפוסים ותקפו יהודים ברחובות ברחבי העולם בהתבסס על טענות הכזב הללו. אגב, האו”ם בראשותי כבר חתך בחצי את המספרים שצויינו באותן טענות.
מאז שהתחלתי למלא את תפקיד המזכ”ל, דיסאינפורמציה הפכה לנורמה – הגם שרק כאשר מדובר בישראל. 35 פלסטינים מעולם לא נהרגו בבית ספר של אונר”א כתוצאה מתקיפה אווירית ישראלית ב-6 ביוני, אך סוכנות הידיעות של האו”ם בראשותי מיהרה לדווח שהדבר דווקא קרה, והדובר שלי, סטפן דוג’אריק, טען שהתקרית הייתה “דוגמה נוראה נוספת למחיר שאזרחים משלמים” בעזה. מאוחר יותר גיליתי ש-17 חמושים של חמאס הפכו את המתחם לאתר צבאי, דבר אשר הופך את המתחם למטרה לגיטימית על פי החוק הבינלאומי – ולא היה שם ולו הרוג אזרחי אחד. 500 פלסטינים מעולם לא נהרגו בבית החולים הערבי אל-אחלי בעזה ב-17 באוקטובר, אך אני הזדרזתי להכריז עד כמה אני “מזועזע” ו”בהלם” מהתקרית. אילו הייתי ממתין לעובדות, הייתי נוכח לדעת שמדובר בעוד פייק ניוז מבית היוצר של חמאס. במציאות, שיגור כושל של רקטה על ידי הג’האד האסלאמי הפלסטיני גרם לנפילת הרקטה במגרש החניה של בית החולים, ולשריפה של כמה מכוניות.
ישראל לא נכללה בדו”ח האו”ם על אלימות מינית, למרות עדויות רבות לגבי ביצוע פשעים כאלה על ידי חמאס ב-7 באוקטובר. זאת, בעוד אנו מטיחים בישראל האשמות שווא לגבי ביצוע פשעים מיניים נגד פלסטינים ללא בדל של ראיה ורק למען יצירת איזון מזויף.
בשונה מהתמקדותי בישראל, מעולם לא העליתי כל טענה בעלת משמעות לגבי איראן על כך שהיא מממנת טרור, מפתחת נשק גרעיני באופן בלתי חוקי וקוראת בפומבי להשמדתה של ישראל, תוך הפרת כל מחויבויותיה הבינלאומיות כמעט. המשטר האיראני הסית לביצוע טבח ה-7 באוקטובר וממשיך לזרוע הרס בכל רחבי האזור והעולם. הזכרתי את איראן רק כאשר חלקתי כבוד לנשיאה הידוע לשמצה ראיסי במסגרת ביקור מיוחד שערכתי בטהראן כדי להשתתף באבל על מותו של רוצח המונים, ששם את החוק הבינלאומי ללעג ולקלס, כמו גם את זכויות המיעוטים החשובות לי כל כך.
“איני גאה בהישגיי בשנה החולפת”
באופן כללי, אינני יכול לומר שאני גאה בהישגיי בשנה החולפת. במקום למתוח ביקורת חריפה על ישראל בהסתמך על מספרים מוטים ודיווחים חלקיים, או לגלות אמפתיה מזויפת לקורבנות ישראלים (כפי שעשיתי בנאומי המפורסם זמן קצר לאחר הטבח, שבו אמרתי שהוא “לא קרה בתוך חלל ריק”), הייתי אמור לגייס את הקהילה הבינלאומית לפעולה נגד האיומים הברורים שמופנים כיום נגד המדינה היהודית היחידה.
בעוד ישראל מנהלת מלחמת קיום ונתונה להתקפות במספר זירות במקביל, לא עמדתי במחויבותי לפעול להגנתה. אני עומד בראש הארגון, שעל פי אחד מקודמיי בתפקיד, קופי ענאן, נעשה בו “שימוש לרעה דרך קבע במטרה להשמיץ את המדינה היהודית, ובתוך כך לפגוע בגוף העולמי עצמו ובערכים האוניברסליים שלו”. 85% מהחלטות העצרת הכללית של האו”ם העוסקות במדינה ספציפית, מתייחסות לישראל. זאת ועוד, סעיף 7 הידוע לשמצה של מועצת זכויות האדם של האו”ם עוסק רק בישראל ללא כל סיבה נראית לעין. אין אף מדינה אחרת שנמצאת תחת איום קיומי, ולמרות זאת מותקפת בצורה כזו על ידי הקהילה הבינלאומית.
אם נחזור למקום שבו התחלתי, אודה ולא אבוש: אכן ביקרתי בישראל במהלך הקדנציה שלי, אם כי לא בשנה האחרונה, אלא ב-2017. במהלך הביקור סיירתי במוזיאון “יד ושם” והדגשתי בנאומי את מחויבותי למלחמה באנטישמיות. לצערי, עליי לציין כי לא עמדתי בהבטחתי זו. בהמשך הביקור הגעתי לקיבוץ נחל עוז שעל גבול רצועת עזה, ו”שמעתי מהם על חששותיהם ממטחי הרקטות של חמאס וגם מפלישה דרך מנהרות”. שיבחתי את משאלת ליבם של התושבים “לראות פלסטינים וישראלים חיים יחדיו בשלום ושלווה”. לאחר מכן סיירתי במנהרה התקפית שחצתה את הגבול לתוך ישראל. לא הצלחתי להעריך אז, כיצד יתפתחו הדברים ויגיעו לכדי טבח עצום ממדים של 1,200 ישראלים חפים מפשע, ובהם 16 חברי קיבוץ נחל עוז, שממנו נחטפו גם שמונה תושבים.
ברור לי כי הקדנציה שלי כמזכ”ל האו”ם תירשם בהיסטוריה כמבישה במיוחד, לא רק מבחינת יחס הארגון לישראל, אלא לכל אומה השואפת לחופש. אולם כעת ניצבת בפנינו הזדמנות לתיקון. קמפיין הטרור, האונס והחטיפה של איראן חייב להיפסק. אין להפעיל לחצים על ישראל להסכים להפסקת אש, אלא לעודד אותה לעשות צדק עם אויבי האנושות המתועבים ביותר. כולנו צריכים להעריך את גבורתם של לוחמי צה”ל, המסכנים את חייהם לא רק למען הגנת ישראל, אלא גם למען כל אזרחי העולם החופשי. מדינת ישראל הצליחה לתעל סבל בל יתואר לכדי מימוש הגורל האנושי ברוח עמה ובאמונה היהודית האיתנה בטוב מוחלט. על כך שנכשלתי לעמוד במחויבותי, אני מבקש סליחה מישראל ומחבריי היהודים ברחבי העולם. מי ייתן ונוכל למנף את המלחמה הזו לחיסול הרשע ולא לפיוסו, תוך שאנו מחזקים את ישראל במקום להפנות לה את עורף.
תודה.
מאמר זה פורסם במקור בYnetnews
