משבר גיוס החרדים, הצורך בהבטחת הצרכים הצבאיים הישראליים, המשבר הכלכלי בישראל ומעמדה הבינלאומי של המדינה – כיצד כל המשברים הללו יכולים להתחבר יחד להזדמנות, ולאפשר לישראל לתפוס שתי ציפורים במכה אחת?
למעשה מדובר כנראה בארבע ציפורים, ולא רק בשתיים. הפתרון המוצע הוא הקמת מפעלים לייצור נשק ותחמושת כחול לבן, וגיוס הציבור החרדי לאיוש ולתפעול המפעלים הללו בתנאים של שירות צבאי/שירות לאומי.
הדרג המדיני כבר הגדיר את הייצור העצמי כמטרה לאומית, וזאת בעקבות התלות הגוברת בהשגת חימוש מארה"ב ומדינות נוספות, שבלטה מאוד במהלך המלחמה. הפרויקט יעניק לישראל עצמאות קריטית, וימנע תלות במדינות העולם ובמניעים פוליטיים של ממשל כזה או אחר. נוסף על כך, העלות הנמוכה המשולמת לחיילים תייצר היתכנות כלכלית לפרויקט. אם כך, בשל מצוקת מלאי החימוש בעולם והצורך הגובר בתחמושת יכולה מדינת ישראל להרוויח כלכלית וגיאופוליטית מהפיכתה לגוף מייצר ומייצא.
בעיה 1: משבר גיוס החרדים
משבר גיוס החרדים הוא נושא רחב שאי אפשר לסכם בכמה משפטים. גם הפתרון המוצע לא מבקש לפתור את כל בעיית השוויון בנטל, ואין בכוחו לייצר תקני שירות לכל החברה החרדית, אלא לחלק ממנה בלבד. כמו כן, בכוחו למצוא פתרונות רק לחלק מהטיעונים הנוגעים לחשש של החרדים בגין פגיעה באורחות חייהם, כדוגמת הפרדה מגדרית, כשרות ולימוד תורה.
לטובת ההפרדה המגדרית, המפעלים המדוברים יכולים להעסיק גברים בלבד, ולכן גם אנשי מקצוע שאינם חרדים צריכים להיות גברים. לצד אנשי המקצוע המוסמכים, כמו מהנדסים ומנהלים, יעבדו במפעלים אלה אנשי צווארון כחול שיהיו אחראים לתפעול השוטף של המפעלים. את העובדים הללו אפשר לקחת ממחזורי גיוס מיוחדים של החברה החרדית.
במסגרת השירות אפשר יהיה להבטיח אוכל כשר ברמה הנדרשת, תפילות במגורים או בבית כנסת שיוקם במיוחד ואפילו לימוד תורה ביתר שעות היום שבהן לא נמצאים העובדים במשמרת במפעל. למעשה, המודל יכול להפיג רבים מהחששות של המגזר החרדי, תוך מתן מענה לצורך אסטרטגי-צבאי דחוף.
בעיה 2: המחסור בחימוש
מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", מדינת ישראל נאלצת לנהל כלכלת חימוש מחושבת. מצבנו טוב יחסית, בעיקר בזכות רכבת האספקה האמריקאית שמספקת מאות אלפי טונות של ציוד צבאי, אך ישנם מספר משתנים שחובה עלינו לקחת בחשבון.
בחודשים האחרונים דובר רבות בנושא וכל הגורמים הצבאיים והפוליטיים ממליצים לפעול על מנת להפחית את התלות ביבוא ולהגדיל את העצמאות. המלצות אלו מתבססות על איומים להטיל אמברגו נשק על ישראל, על עיכובים באספקה, ועל התניות כאלו ואחרות. מעבר לכך, יש בכל רחבי העולם צורך גובר לרכוש כלי נשק ותחמושת, שקשור בין היתר במלחמה הפעילה באוקראינה אשר מועד סיומה אינו נראה באופק, ובכך שמדינות רבות שואפות להגדיל ולייעל את צבאן. קצב הייצור הנוכחי לא תמיד עומד בהיקף הדרישה, ולעיתים ישנם עומסים ועיכובים משמעותיים מאוד.
ראוי לציין כי ההחלטות לפעול להגדלת העצמאות הצבאית אינן בלעדיות לישראל. בחודש מרץ האחרון הציגה הנציבות האירופית תוכנית להפחתת יבוא הנשק מחוץ לאיחוד והגברת הייצור ביבשת.
בעיה 3: המשבר הכלכלי בישראל
אין ספק שמלחמת "חרבות ברזל" גבתה ועוד תגבה מחירים עצומים מהכלכלה הישראלית. הטכנולוגיה הצבאית היא ענף מניב יחסית שמהווה חלק נכבד ביצוא הישראלי, וזאת משום שהטכנולוגיות הישראליות נחשבות לפורצות דרך ונמכרות למדינות העולם בעלויות משמעותיות.
ההצעה המופרטת אומנם מתמקדת בעיקר בייצור חימוש ולא בפיתוחים טכנולוגיים מתקדמים, אך ייתכן שיש כאן הזדמנות היסטורית לתרום הן לצרכים הצבאיים והן לצרכים הכלכליים של מדינת ישראל, תוך כניסה לשווקים חדשים בתחום הביטחוני שבו לישראל יש מוניטין כל כך טוב בעולם.
בעיה 4: מעמדה הבינלאומי של ישראל
התלות הישראלית ביבוא נשק ממדינות אחרות יכולה לפגוע במערכות היחסים השונות של ישראל עם מדינות העולם. תלות זו מעניקה למדינות המייצאות כוח מינוף פוליטי ומאפשרת להן להתנות תנאים לישראל ולהתערב בהליכי קבלת ההחלטות בזמני מלחמה.
באמצעות עצמאות בפיתוח חימוש, מדינת ישראל תוכל להפוך את מאזן הכוחות, ובמקום להיות זאת שמייבאת נשק ותחמושת, להיות זאת שמייצאת. במצב כזה, מדינות העולם יהיו אלה שיתדפקו על דלתה ויבקשו לרכוש ממנה. זאת ההשפעה שיש לכוח היצוא הישראלי בענף הטכנולוגיות הצבאיות המתקדמות, ואפשר ליישם אותו גם בטכנולוגיות לואו-טק כדוגמת ייצור חימוש.
התוכנית היא הפתרון? סיכום ומסקנות
מפעלי ייצור הנשק והתחמושת יכולים לפתור לפחות ארבע בעיות שמעסיקות את מדינת ישראל מבחינה חברתית, צבאית, כלכלית ותדמיתית.
מובן שהקמת מפעלים כאלה מצריכה בחינה של היבטים שונים כמו עלות הקמה, כמות וסוג כוח האדם, עלויות שכר וכד'. ייתכן כי במפעלים מסוימים כוח עבודה לא מיומן ואחרים יהיו תלויים יותר בטכנולוגיה ובעובדים מקצועיים. הפערים בעלויות השכר יכולים גם הם להיות משמעותיים ולשנות לגמרי את המשוואה הכלכלית. מדינת ישראל יכולה להחליט שהיא מסבסדת את התעשייה ומגייסת עובדים בתנאי השוק, אך המודל המוצע – התבססות על כוח עבודה מגויס – יוצר הזדמנות זולה ותחרותית בהרבה, כזו שבכוחה לספק אפשרויות יצוא איכותיות במחירים אטרקטיביים.
נקודה חשובה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא כוח האדם הזמין לעבודות צווארון כחול, המוגבל גם ככה בישראל, בייחוד כאשר מדובר בתעשיות צבאיות רגישות. למשל, בתעשיות של חקלאות, בנייה וכדומה קשה עד בלתי אפשרי למצוא עובדים ישראלים, ומרבית העובדים הם עובדים זרים. במפעלים אומנם המצב יותר טוב, אך אם לוקחים בחשבון את הרגישות הביטחונית, אין ספק שגיוס חרדים לתפעול המפעלים יכול לפתוח דלתות שעד כה נחשבות למכשול בלתי עביר.
המאמר פורסם במקור באתר "עכשיו 14"
הכתוב הוא על דעת המחברת בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה
