לפי ההערכות, כ-20% מחללי מלחמת העצמאות היו אזרחים. נתון שנשמע בלתי נתפס. אז נכון, מלחמת העצמאות מעצם טיבה וטבעה טשטשה את הגבול שבין חייל לאזרח במאמץ המלחמתי, אך העובדה היא שכל מלחמה קיומית לא מאפשרת הפרדה מוחלטת בין חיילים לאזרחים. אנחנו רואים את זה היטב מול עינינו באוקראינה.
גם המלחמה הבאה של ישראל, צפויה להיות בעלת מאפיינים דומים מאוד למלחמת העצמאות: התרכזות זירות חוץ ופנים לכדי מאמץ מלחמתי כולל שיאתגר גם את הצבא וגם את החברה, גם את החזית וגם את העורף. כדי שנוכל לנצח במלחמה הזו, שנמצאת כבר ממש מעבר לסיבוב, אנחנו חייבים להבין את חשיבות האזרח במאמץ הביטחוני.
שלושה יסודות אזרחיים במאמצי הביטחון הלאומי של ישראל
היסוד הראשון במאמצי הביטחון הלאומי של ישראל הוא הבנת חשיבות ההתיישבות. ללא התיישבות רציפה, שבעצם קיומה ומרקם החיים שסביבה מחזיקה חלקים ניכרים מהשטח ומשאירה את הכבישים פתוחים – אין לצה”ל אפשרות לשלוט על אותם מרחבים. מי מכם שזוכר איך נראתה נסיעה ממוצב למוצב בדרום לבנון, יודע בדיוק על מה אני מדבר – עיקר ההתעסקות הצה”לית אז הייתה פתיחות ציר, איתור מטענים על הדרכים והגנה על שיירות משוריינות. המצב הזה רחוק מאוד מהמציאות היום ביהודה ושומרון, לא כי צה”ל פועל אחרת, אלא כי יש מישהו אחר ש”פותח את הצירים” מדי בוקר: אלפי כלי רכב ישראלים שעוברים בהם. מצב זה מייצר הן חופש תנועה לצה”ל באותם צירים והן חופש פעולה של כוחות הביטחון בטיפול באירועי טרור נקודתיים במרחב. ההתיישבות, ומרקם החיים סביבה, היא זו שמאפשרת לצה”ל לעשות את מה שהוא צריך לעשות.
במובן זה, הטענה שלפיה ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון מהווה נטל על צה”ל שגויה מיסודה. החיכוך האזרחי היומיומי שאותו אנו רואים ביהודה ושומרון, שנוצר הודות לרצף התיישבות יהודית לאורך צירים ובנקודות מפתח שולטות, מוריד מעמסה אדירה מצה”ל, שאין לו מספיק סד”כ כדי לייצר מסה קריטית של נוכחות רציפה בשטח.
זו גם הסיבה שפינוי מסיבי של יישובים יהודיים מיהודה ושומרון לא יביא לצמצום או למיתון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ההפך הוא הנכון: היפרדות מהפלסטינים, כמו שראינו ברצועת עזה ב-2005, דורשת משאבים ניכרים והפעלת כוח צבאי אגרסיבי יותר כדי לשמור על הביטחון: הרי אי אפשר להשוות בין המשאבים האנושיים והכלכליים הנדרשים למעצר לילי של כוחות צה”ל בג’נין לבין כניסה קרקעית מסיבית לרצועת עזה, שגובה קורבנות ומשביתה מדינה שלמה.
נוסף על כך, החשיבות של רצף התיישבותי סביב צירים מרכזיים גדלה שבעתיים בעת חירום, אז משמשים צירים אלה לשינוע כוחות מהיר לצפון ולדרום. העובדה שבאזור ואדי ערה, למשל, אין רצף של התיישבות יהודית, מסוכנת בעת חירום, שכן שינוע כוחות במרחב זה יהפוך לנטל משמעותי. דבריו של ראש אט”ל היוצא, האלוף איציק תורג’מן, שלפיהם שיירות התובלה לא ייסעו בוואדי ערה בעת חירום, בלתי נתפסים בעיניי, בהתחשב בזה שיש רק שני צירים מרכזיים שעולים מהמרכז לצפון, ואדי ערה וואדי מילק. תופעה דומה חווינו במבצע “שומר החומות”, כאשר כביש באר שבע דימונה, שבו רצף פזורות בדואיות ללא התיישבות יהודית, נסגר ופגע ביכולת צה”ל לשנע תחמושת לבסיס נבטים.
היסוד השני במאמצי הביטחון הלאומי של ישראל הוא הבנת תפקידו של האזרח כעיניים קדמיות. ההתיישבות האזרחית בבקעה, ביהודה ושומרון, וגם לאורך שאר גבולות ישראל, חשובה מסיבה נוספת. האזרחים שחיים בשטח ומנהלים שם שגרה יומיומית הם אלה שרגישים לשינויים בשטח. כך, למשל, מי שזיהה את תחילת ההשתלטות הפלסטינית על שטחי C במסגרת “תוכנית פיאד”, לא היו אנשי כוחות הביטחון – אלא התושבים המקומיים שהכירו את השטח וזיהו מיזמי בנייה חדשים שצצו בו פתאום.
שילוב האזרח במאמץ הצבאי, כ”עיניים קדמיות”, אינו גישה חדשה. גישה זו למשל התוותה הלכה למעשה את ההנחיה שניתנה לחקלאים לפני מלחמת ששת הימים לעבד את שדותיהם בקרבת הגבול הסורי. שנים לאחר מכן, ב-2016, היה זה חקלאי ישראלי שמצא חבילת מטעני נפץ שהוסתרה על ידי חיזבאללה סמוך לגבול לבנון. למעשה, בגישה זו הכירה התנועה הציונית עוד הרבה לפני קום המדינה, כפי שאמר טרומפלדור: “במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו”.
היסוד השלישי במאמצי הביטחון הלאומי של ישראל הוא רוח העורף. ביטחון לאומי נשען קודם כול ולפני הכול על אתוס לאומי, על צדקת דרכנו ועל החיבור העמוק לארצנו. מפעל ההתיישבות, והאזרחים הפעילים באזורי הספר, תורמים משמעותית גם בהיבט זה. ההתיישבות ביהודה ושומרון, למשל, מספקת את הלגיטימציה והאפשרות האופרטיבית של צה”ל לשהות באזור ולשמר את היכולת להגיע אל המחבלים כדי לעצור אותם. אף צבא לא יכול לשמר את הביטחון בקרב אוכלוסייה אזרחית, בלי שיש לו לגטימיציה כזו, כפי שראינו, למשל עם ארה”ב באפגניסטן. היטיב להגדיר זאת משה דיין: “רק אם תהיה אוכלוסייה יהודית אזרחית בגושים גדולים כמו בקעת הירדן, גוש עציון וגב ההר שבשומרון, יוכלו יחידות צה”ל להימצא באזורים אלו לא ככובשים זרים אלא למען המטרה אשר נועדה להם – להבטיח את שלום ישראל”.
אזרחי ישראל הם אלה שיכריעו את המערכה
בשורה התחתונה, אזרחי ישראל, והאופן שבו יתמכו במאמץ המלחמתי, הם אלה שיכריעו את המערכה הבאה. גם כאן, חזה בן-גוריון במדויק את חשיבות העורף: “לא נעמוד במלחמה רק באמצעים צבאיים, מה שנקרא העורף מכריע לא פחות ממה שנקרא חזית”.
החדשות הטובות? לפי סקר מדד הביטחוניסטים שערכנו ב-2022, 86% מהמשיבים היהודים דיווחו כי יצטרפו למאמץ המלחמתי במקרה של מלחמה קיומית. זה לא יהיה אתגר פשוט, אבל אנחנו בתנועת הביטחוניסטים מאמינים שאפשר לעמוד בו. פשוט כי אין לנו ברירה. לא נשוב אחור.
