שמעון רפאלי, סגן יושב ראש המכון למדיניות ביטחון בתנועת הביטחוניסטים, ולשעבר עוזר מדיני לשר לענייינים אסטרטגיים, רון דרמר
מראה אולם העצרת הכללית של האו"ם השבוע, ספטמבר 2026 סיפק תמונת ראי מדויקת ומטרידה של המשבר המוסרי הפוקד את הקהילה הבינלאומית. נאום אחר נאום, מנהיגי עולם הפכו את בימת האו"ם לכלי שרת בידי תעמולה חד-צדדית, כשהם מפנים אצבע מאשימה כלפי מדינת ישראל ומאמצים, בלשון גלויה ובלתי מסויגת, את מונחי "הפשעים" נגדה. המזכ"ל היוצא אנטוניו גוטרש, בנאום הפרידה שלו, בחר להקדיש חלק ניכר מדבריו לביקורת חריפה על ישראל, תוך שהוא מאשים את מדיניות ההתיישבות ביהודה ושומרון בכך שהיא "מבצעת טיהור אתני". נשיא ברזיל לולה דה סילבה הרחיק לכת עוד יותר, ותיאר את המתרחש בעזה כ"תודעה רצחנית שלעולם אינה שבעה מהרג", תוך שהוא מדבר על טראומה שילוו דורות של פלסטינים. נשיא טורקיה ארדואן כינה את עזה "מחנה ריכוז", מלך ירדן קרא לשקול סנקציות נגד ישראל, ואמיר קטאר ונשיא צרפת מקרון – כל אחד בהאשמתו – הצטרפו למקהלת השקרים והגינויים.
מופע צביעות זה, שבו למעלה מעשרים מנהיגים הפכו את דוכן האומות המאוחדות לבמה נגד מדינת ישראל והמדינה היהודית, אינו רק תקרית דיפלומטית הסברתית, הוא ביטוי מודרני של תבנית עתיקה: השימוש הציני בשפה המוסרית לשם ניתוק העם היהודי מצידקתו ההיסטורית וזכותו להגן על עצמו.
ההיפוך המוסרי
הדיון הכללי במושב ה-81 של האו"ם ממחיש כיצד המערכת הבינלאומית שוב אינה שופר של צדק אובייקטיבי, אלא במה שבה רוח הזמן קובעת מה ייחשב "אמת". מושגים נעלים כמו "זכויות אדם", ו"הגנה עצמית" או מושגים שהפכו לקדושים אצל העם היהודי כמו "שואה" ו"מחנות ריכוז" מרוקנים מתוכנם וממשקלם המוסרי המקורי ומגויסים ככלי נשק פוליטי, תוך שהם מופנים דווקא כלפי העם שיצא להגן על עצמו מפני רצח עם, וקם מאפר השואה, בעוד משטרים רודניים וארגוני טרור נהנים מהתעלמות שיטתית.
התופעה המוצגת בעצרת האו"ם מהווה את הסכנה הגדולה ביותר של החברה המודרנית בה אנו חיים. כי חברה שאיבדה את היכולת להבחין בין קורבן לתוקפן היא חברה שאיבדה את מצפונה המוסרי, את ערכיה, וממילא גם את זהותה. זו בדיוק התמונה שעולה ממוסד שבו הרוב האוטומטי יכול להכשיר את השקר ולהעניק לגיטימציה לניסיון למחוק את זכותו של העם היהודי לחיות בארצו כעם ריבוני וחופשי.
סוכות: הזיכרון כבסיס לקיום הלאומי
אל מול השקרים על בימת האו"ם, ניצב חג הסוכות ומציע אלטרנטיבה רעיונית עמוקה בהרבה: זיכרון היסטורי כתנאי הישרדות. התורה מצווה: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים… לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כ״ג, מ״ב-מ״ג). הרב לורד יונתן זקס זצ"ל, רבה הראשי לשעבר של בריטניה, עמד רבות בכתביו על הייחוד שביהדות כציוויליזציה שהעמידה את הזיכרון, ולא רק את ההיסטוריה היבשה, במרכז חייה הלאומיים. בניגוד לאימפריות אדירות שנמחקו מדפי הזמן שרד העם היהודי אלפי שנים דווקא בזכות יכולתו לשאת עמו את סיפורו ואת ספריו, לדעת מניין בא, ולא לוותר על זהותו גם בתנאי גלות ושבר.
הישיבה בסוכה רעועה וארעית איננה רק טקס חקלאי-עונתי; היא מעשה מכוון של חינוך לזיכרון לאומי. היא מזכירה לנו, מדי שנה מחדש, שביטחוננו אינו נשען על בנייני בטון בלבד ולא על אישורם של מוסדות בינלאומיים המתחזים למצפון העולם, אלא על שורשים עמוקים ועל אמונה בצדקת הדרך.
האופנות הפוליטיות באו"ם משתנות מדור לדור, אך האמת ההיסטורית של עם ישראל בארצו איתנה כסלע. הזיכרון הלאומי שאנו מחיים מחדש בכל סוכות מחסן אותנו מפני ניסיונות שכתוב ההיסטוריה – בין אם מדובר בהכחשת הזיקה היהודית לארץ ובין אם בטשטוש נסיבות המלחמה שכפו עלינו מרצחי ה-7 באוקטובר.
אנו, בתנועת הביטחוניסטים חרטנו על דגלנו את ההבנה שהעמידה האיתנה מול הלחצים הבינלאומיים דורשת לא רק כלים מדיניים וצבאיים, אלא בראש ובראשונה גב תרבותי ורוחני איתן. חג הסוכות מעניק את המבט הזה: מבט שיודע להביט מעבר לרעשי הרקע של הדיפלומטיה העולמית, ומכיר בכך שזכותו של עם ישראל על ארצו מעוגנת בנצח ישראל שאינו משקר ואינו מתעה.
