בישראל מתקיים דיון ציבורי נוקב בסדרי העדיפויות של יעדי המלחמה: האם החזרת החטופים קודמת להכרעת חמאס, או להפך. התשובה לדיון זה נמצאת ברפיח, כי בלי רפיח ובלי השתלטות על ציר פילדלפי, שתי המטרות לא יושגו, וגם לא המטרה ארוכת הטווח של מניעת יכולת ההתעצמות של חמאס בעתיד.
הנסיגה מרפיח: ציר פילדלפי ותחילתו של עידן המנהרות
ציר פילדלפי מתפרש על פני 14 ק”מ ורוחבו עד כ-100 מטרים בלבד. למרות שטחו המצומצם, הציר הזה הוא אחד הגורמים המרכזיים שאפשרו את התעצמות חמאס והפיכתו לצבא טרור, והוא גם המפתח לניצחון ישראל במלחמת חרבות ברזל.
כדי להבין מהו ציר פילדלפי ומהו הקשר שלו לשליטה על רפיח, יש להבין תחילה את ההיסטוריה של מרחב רפיח, וכדי לעשות זאת עלינו לחזור לשנת 1906. באותה שנה הבריטים שלטו במצרים והרחיבו את גבולותיה על חשבון רצועת עזה. בהסכם שנחתם בין הבריטים לעות’מאנים, ששלטו באותו זמן בארץ ישראל, נקבע שקו הגבול בין מצרים לישראל יעבור בתוך העיר רפיח. הקו הזה חילק את העיר לשני חלקים: האחד בשליטה בריטית, והשני בשליטה טורקית. כמה שנים מאוחר יותר, הבריטים כבשו גם את ארץ ישראל וקיבלו לידיהם את כל רצועת עזה, והגבול שנקבע עם העות’מאנים הפך ללא רלוונטי.
קו הגבול שנקבע ב-1906 חזר להיות בעל חשיבות בעקבות הסכם השלום שנחתם בין ישראל למצרים ב-1979. בהסכם נקבע שהגבול בין ישראל למצרים יהיה אותו גבול היסטורי שסימנו הבריטים, וכך נחלקה רפיח שוב לשתיים: רפיח העזתית ורפיח המצרית. ב-1982, בהתאם להסכם השלום, מסרה ישראל את סיני לידי המצרים, ורצועת החיץ שנוצרה בין עזה למצרים קיבלה את השם המוכר היטב היום: “ציר פילדלפי”.
במשך כעשור שלטה ישראל בציר פילדלפי, ולצה”ל היה חופש פעולה בערים העזתיות. המצב הזה השתנה בראשית שנות התשעים, עם החתימה על הסכמי אוסלו. בהסכמים אלה הוחלט, בין היתר, שישראל תיסוג מהערים בעזה ולא תיכנס אליהן יותר. מרגע שישראל נסוגה מהערים החלה תופעה נרחבת של בניית מנהרות, אך כיוון שהשליטה על ציר פילדלפי עוד נותרה בידינו הצלחנו לשמור על רמת פיקוח מסוימת.
תוכנית ההתנתקות, שיצאה אל הפועל ב-2005, כבר שינתה את המציאות באזור לגמרי. על אף ההתרעות הרבות של מערכת הביטחון, ממשלת ישראל בחרה לצאת לחלוטין מעזה ולוותר גם על השליטה בציר פילדלפי. כצפוי, היקף ההברחות מאותה נקודה גדל באופן אקספוננציאלי והגיע לממדים בלתי נתפסים.
הממשלה המצרית, שהייתה האחראית החדשה על ציר פילדלפי, העלימה עין ואפשרה הברחות רבות מסיני לעזה, שבהן הועברו אמצעי לחימה, סחורות ואף אנשים. הברחות אלו הן שאפשרו את הפיכת חמאס לצבא טרור מחומש היטב, וכפועל יוצא גם את אסון השבעה באוקטובר.
מערכת הברחות שמגלגלת מיליארדים: המציאות העכשווית בציר פילדלפי
ההברחות נמשכות תוך כדי המלחמה, וברור שאמצעי לחימה וסחורות זורמים מסיני לעזה בכל יום. לצד הברחות אלו, קיים חשש שמתרחשות או יתרחשו הברחות גם בכיוון ההפוך, אפשר להעריך שבכירי חמאס, יחד עם חטופים, ינסו לברוח לשטח מצרים ומשם לאיראן. אומנם אי אפשר לשלול תרחיש כזה, ואין ספק שלמצרים יש אינטרס גדול למנוע מהברחות כאלו לקרות, שכן מצב כזה יהווה מבוכה גדולה עבורה, אבל השאלה האמיתית היא בכלל עד כמה יכולה מצרים לעצור אותן.
לא רק הברחות: מי ששולט על חלוקת האוכל שולט בעזה
מלבד בעיית ההברחות, היעדר השליטה הישראלית בציר פילדלפי גם יוצר בעיה קשה בפיקוח על הסיוע ההומניטרי לעזה. מאז תחילת המלחמה נכנסו לעזה אלפי משאיות עם ציוד הומניטרי ומזון. את חלוקת הסיוע מנהלים רשמית אונר”א ו”ארגוני צדקה”, אך מאחורי כל הגופים האלה עומד בפועל חמאס. חשוב להבין שכל עוד חמאס אחראי על האספקה, היא מוזרמת בראש ובראשונה למטרותיו, ובדרך זו הוא מצליח גם לחזק את פעיליו, וגם להיתפס כשליט בעיני התושבים.
כדי ליטול מחמאס את הרלוונטיות שלו ואת יכולת ההתעצמות העתידית, מדינת ישראל מוכרחה לפקח על כל מה שנכנס לתוך עזה. מובן שבמציאות הזאת צה”ל גם יצטרך לקחת אחריות על הפן ההומניטרי, כי מי ששולט על חלוקת האוכל שולט בעזה.
קרב ההכרעה יכול להתרחש רק ברפיח
כאמור, ההיסטוריה של מרחב רפיח והמציאות הנוכחית מלמדות שהכרעת חמאס כגוף שלטוני מחייבת השתלטות של צה”ל על ציר פילדלפי, פיקוח מלא של ישראל על כל מה שנכנס לתוך שטח עזה ותמרון קרקעי ברפיח.
אין מנוס מתמרון קרקעי כזה, כיוון שרפיח היא המעוז האחרון של הנהגת חמאס והמקום היחיד שבו גדודיו עדיין פועלים כיחידות צבאיות מסודרות. כרגע, התחושה בציבור הישראלי היא שרואים הרבה מאוד הצלחות צבאיות אבל לא רואים שצה”ל שם את היד על בכירי חמאס או מאתר את החטופים. הכניסה לעיר תהיה קרב ההכרעה שבו נגיע גם להנהגת חמאס ולמעוזו הצבאי האחרון וגם לחטופים, ולכן אנחנו מוכרחים להיכנס לשם, וכמה שיותר מהר. בשונה מהתפיסה המקובלת, רפיח היא לא יעד צבאי מורכב, וכבר כבשנו יעדים קשים יותר, כך שהמשימה הזאת אפשרית בהחלט.
רפיח תחילה? מדוע לא התחילה ישראל את המערכה בדרום הרצועה
נכון לכתיבת שורות אלה, הדרג הצבאי אישר תוכניות לכניסה לרפיח, והעיתוי ייקבע בהתאם להתנהלות המו”מ לשחרור החטופים ולאילוצים מבצעיים אחרים. לשאלה מדוע לא השתלט צה”ל על רפיח ועל ציר פילדלפי כבר בתחילת המלחמה, במיוחד לאור חשיבות ציר פילדלפי למניעת הברחות, התשובה היא שאסטרטגית ישראל רצתה להשמיד קודם את מרכזי השלטון ומעוזיו הצבאיים שנמצאים בעיקר בצפון הרצועה ובחאן יונס, ורק אז להתקדם לרפיח כדי לחסל סופית את ארבעת הגדודים האחרונים ולמוטט את שלטון חמאס. ימים יגידו אם דרך פעולה זו הייתה הנכונה.
באשר לטענה שלפיה הכניסה לרפיח נמנעה עד כה בשל חשש מתגובת מצרים, בעיניי היא אינה משמעותית. הדבר היחיד שמדאיג את המצרים הוא כניסה של פליטים עזתים לתוך שטח סיני, וכל עוד מדינת ישראל תבהיר שזאת לא כוונתה, ותדאג להעביר את הפליטים שנמצאים ברפיח לאזורים אחרים כמו ח’אן יונס, אין סיבה שהאינטרס המצרי ייפגע, על אף הרטוריקה הנוקשה של מצרים באופן פומבי.
היום שאחרי: גם כאן המפתח נמצא בציר פילדלפי
כיצד אפשר יהיה להבטיח שהאיום העזתי לא יחזור להתעצם לאחר המלחמה? בין היתר עלה הרעיון להקים קיר סלארי תת-קרקעי מהצד המצרי של גבול הרצועה, שיפגע ביכולת לחפור מנהרות. הצעה נוספת היא להתקין מערכת התרעה לאורך הציר שתתריע בזמן אמת על חפירת מנהרות ועל פעילות כטב”מים. פתרונות מסוג זה אומנם עשויים להועיל, אך הם פתרונות משלימים בלבד שלא יכולים לעמוד בפני עצמם. אסטרטגיית הביטחון הישנה, כידוע לכולנו, לא הוכיחה את עצמה, ומי שחושב שטכנולוגיה מסוגלת להחליף נוכחות צבאית משמעותית חי בשישה באוקטובר. לשמחתי, גם מהמתווה שפרסם לאחרונה ראש הממשלה, עולה ששליטה צבאית ישראלית בסוגר הדרומי היא תנאי יסוד ליום שאחרי.
בשורה התחתונה, הציבור הישראלי ומקבלי ההחלטות מוכרחים להבין שכיבוש רפיח והשתלטות מלאה על ציר פילדלפי הם תנאי לניצחון. בלי זה, החשש שלא יושגו מטרות המלחמה הוא משמעותי, ונוסף על כך לא תוכל ישראל למנוע התעצמות מחודשת של חמאס.
