מבצע “מגן וחץ”, שנמשך כחמישה ימים וכוון לפגיעה בג’יהאד האסלאמי, התברר בתור “עוד מאותו הדבר”. בניגוד להצהרת ראש הממשלה בנימין נתניהו ערב סיום המבצע הצבאי, קשה לטעון כי ישראל יצרה “משוואה חדשה” מול הג’יהאד האסלאמי, קל וחומר מול החמאס ברצועת עזה.
בירושלים נדרש לשנות גישה ולהבין כי מה שלא עבד עד כה לא סביר שיעבוד בהמשך. ארגוני הטרור ברצועת עזה גילו ומגלים יכולת הסתגלות טובה למול הפעולות שישראל נוקטת נגדם, לרבות במבצעים הצבאיים השונים, שרובם מאופיינים באותה המתכונת של מבצעי הרתעה. אם ישראל מעוניינת לצמצם באופן משמעותי את הטרור נגדה מרצועת עזה, הפתרון לכך נמצא במעבר מאסטרטגיית ההרתעה לאסטרטגיית ההכרעה.
מבצע “מגן וחץ” – עוד מאותו הדבר
בדומה למבצעים “חגורה שחורה” ב-2019 ו”עלות השחר” ב-2021, מבצע “מגן וחץ” החל בהפתעה (תרגיל הונאה), יוזמה התקפית, יצירתיות וביצוע טכני-טקטי מדויק לסיכול בכירים בג’יהאד האסלאמי. צה”ל הציג יכולות מודיעיניות מדויקות ברמה הגבוהה ביותר, תוך המשך השיפורים בביצוע “סגירת מעגלים” נגד חוליות שיגור רקטות. חרף פגיעה יחסית בבלתי-מעורבים (המתחייבת לנוכח השימוש הציני והאכזרי שמבצעים ארגוני הטרור באזרחים ובסביבה אזרחית), המבצע הסתיים ללא ביקורת בינלאומית משמעותית, ללא החלטה במועצת הביטחון נגד המבצע, וללא הפעלת לחצים כבדים מהממשל האמריקני. בכך, ישראל יכולה לסמן הישג מדיני ודיפלומטי.
עם זאת, ישראל לא הציגה בשורה חדשה – הן באסטרטגיה הצבאית והן באסטרטגיה המדינית. למעט כאמור תחילת המבצע, ישראל נגררה לאורך יתר ימי הלחימה. חיסולי הבכירים – כלי חשוב כשלעצמו – אינם מספיקים ומדובר בפעולות שבשגרה במבצעים צבאיים, ודאי בשני המבצעים האחרונים נגד הג’יהאד האסלאמי (“חגורה שחורה” ו”עלות השחר”). גם אופן החיסול האיכותי והמרשים כשלעצמו, בפן הטכני, הוא דבר שכבר אינו קיים במבצעים האחרונים. ישראל הצליחה לחסל כ-23 פעילי טרור בלבד (כולל ששת הבכירים) לארגון טרור המונה כעשרת אלפים מחבלים. כמו כן, רוב מחסני הרקטות של הג’יהאד האסלאמי – המונות אלפים – לא הושמדו.
נוסף על כך, לאורך כל הימים, צה”ל התמקד בפגיעה בבורות שיגור ובחוליות שיגור, וכן בהרס בתי פעילי טרור (צעד חשוב, אך לא מספיק), כל זאת תוך קצב הפעלת אש נמוך יחסית, מתוך רצון להגיע להגיע להפסקת אש בשלב מוקדם של המבצע. במילים אחרות, צה”ל ניסה בעיקר “למרוח” את הזמן עד שתושג הפסקת אש.
בהתהדרות של ישראל בכך שהצליחו להשאיר את חמאס מחוץ למבצע הצבאי יש ממד של הגזמה. אומנם ברור כי האינטרס הישראלי היה ליצור חיץ בין שני ארגוני הטרור, במטרה לחתור תחת היציבות ברצועת עזה, תוך נקיטת “הפרד ומשול”, אולם אינטרס נוסף היה הצורך המבצעי להתמקד באיום מצד ארגון טרור אחד, חלש יחסית לעומת חמאס. עם זאת, ישראל לא השכילה לנצל את העובדה שחמאס לא התערב במערכה כדי לכתוש את הג’יהאד האסלאמי, על תשתיותיו, נכסיו ופעיליו הרבים.
על מנת להרגיע ארגון טרור חזק וגדול יחסית כמו הג’יהאד האסלאמי, ישראל הייתה חייבת להורות לצה”ל לפעול בעוצמה הרבה יותר גדולה. כך, למשל, היה עליה להפיל מגדלים רבי-קומות הקשורים לארגון, לחסל מאות פעילי טרור של הארגון, להשמיד עשרות רבות של בתי פעילי הארגון בזמן קצר (מה שנעשה בחמישה ימים היה צריך להסתכם ביום אחד של תקיפות), וכל זה תוך הפעלת קצב אש גבוה ועצים מאוד. המטרה הייתה אמורה להיות צבירת הישגים מבצעיים רבים ועוצמתיים ובזמן קצר, בסגנון “בעל הבית השתגע”.
בפועל, צה”ל הציג שוב מבצע צבאי שבלוני (להוציא כאמור את היוזמה ההתקפית בהתחלה), עם אותן הפעולות הצבאיות האיטיות המכוונות נגד מטרות ברמת חשיבות בינונית, תוך רמת עצימות נמוכה עד בינונית.
כמו כן, ישראל אפשרה שוב לג’יהאד האסלאמי להפר את הפסקת האש, שעתיים לאחר השעה שהושגה הסכמה לגביה. נכון, צה”ל אומנם תקף בעזה לאחר שעתיים של שיגורי רקטות אחרי הפסקת האש, אולם התקיפה כוונה לעבר שלוש עמדות של הג’יהאד האסלאמי – מטרות הנחשבות לרמת “איכות” נמוכה ביותר.
בסופו של דבר, במקום לנצל את הזמן והיתרון המבצעי המשמעותי (כאמור, חמאס לא התערב), ישראל החמיצה הזדמנות להשיג הישג אסטרטגי, ולו קטן, בדמות פגיעה אנושה בג’יהאד האסלאמי.
מבצעי הרתעה מול מבצעי הכרעה
מבצע “מגן וחץ” נגד הג’יהאד האסלאמי נועד מלכתחילה להשגת מטרה צנועה במיוחד – הרתעה, ועוד כזו המכוונת מול ארגון הטרור השני בעוצמתו ברצועת עזה. בכך הוא מצטרף לשרשרת של מבצעי הרתעה, שתכליתם להשיג שקט לטווח זמן בינוני-ארוך. בפועל, המבצעים האלה (בשל העוצמה הצבאית המוגבלת שבה הם נעשים) מצליחים לחזק את ההרתעה מול ארגוני הטרור לטווח של חודשים (מול הג’יהאד האסלאמי) עד שנים ספורות לכל היותר (מול חמאס).
מבצעי הרתעה מנוגדים למבצעים צבאיים או מלחמה, שתכליתם להשיג הכרעה; קרי, להשמיד את האויב מבחינה פיזית. ממשלות ישראל – רובן בשני העשורים האחרונים בהובלת בנימין נתניהו – החליטו עד כה על היצמדות לאסטרטגיית ההרתעה ברצועת עזה, על חשבון אסטרטגיית ההכרעה. זאת, בין היתר בשל ה”עלות” של מלחמת הכרעה, המוערכת בהרג של עשרות רבות של חיילים, שיתוק משמעותי ולאורך זמן של הכלכלה וחיי החברה במדינה, היעדר גיבוי בינלאומי למלחמה רחבה שתוביל לאבדות רבות ולהרס רב – כולל תשתיות אזרחיות – בקרב האויב ועוד.
התוצאה של העדפת ההרתעה על פני ההכרעה הינה סבבים צבאיים קצרים אחת לכמה חודשים, ומבצע צבאי נרחב אחת לשנתיים–שלוש. יש לזכור כי במהלך ההפוגות, ארגוני הטרור משכללים את אמצעי הלחימה שלהם ומתעצמים במשאבים, כוחות לחימה, מערכי פיקוד ושליטה ואמצעי הגנה. למרות שגם ישראל מפתחת בזמן זה את יכולותיה ההתקפיות וההגנתיות, הרי שרצוי מבחינת ישראל שלא תיאלץ להתמודד בעתיד עם כוח צבאי ומאורגן ברמתו של חזבאללה, לדוגמה.
כדי למנוע מצב של “חזבאללה 2” בדרום – מצב שמתקדם והולך לכיוון זה – טוב תעשה ישראל אם תעבור מהרתעה להכרעה. שכן, מקרי ההיסטוריה מעידים כי את הטרור אפשר וצריך לנצח רק באמצעות מלחמה והכרעה.
כיצד תעבור ישראל מהרתעה להכרעה?
על צה”ל להציג לדרג המדיני תוכנית לחימה רחבה, המכוונת להכרעה ברורה, ולא לסבבי לחימה שמטרתם הבלעדית להעניק “זמן נשימה” לעורף ולדרג המדיני. על מנת לנקות את קיני הטרור ברצועת עזה, יש צורך בתמרון יבשתי, בכיבוש שטח, בהחזקה בשטח לתקופה ממושכת (גם אם מוגבלת), ובטיהור השטח מפעילים ומגורמי טרור, בין אם באמצעים צבאיים ובין אם בגירוש.
במקביל, צה”ל יידרש לבצע שיקום בסיסי לתושבי רצועת עזה שביתם נפגע, לטפל בתושבים לא-מעורבים שייפגעו במהלך הלחימה, ולהפעיל מערך רווחה בסיסי. מטרת פעולות אלה היא לצמצם ולמנוע ככל האפשר את חזרת גורמי הטרור לשטחים המוחזקים ואת השפעתם. הסיכוי של גורמי טרור לעלות מהמחילות (תרתי משמע) ולבסס מחדש את השפעתם יקטן עד מאוד אם צה”ל יחזיק בשטחים שכבש זמן מבצעי ארוך יחסית, אך מוגבל, לעומת במצב שבו צה”ל פועל בשטח מסוים וימהר לעזוב אותו, מבלי לדאוג שהאזור “נקי” יחסית ושתושבי המקום מקבלים טיפול בסיסי.
הצגת תוכנית כזו הינה הכרחית, אך אינה מספיקה. על מנת להוציא לפועל אסטרטגיה צבאית כזו, נדרש הדרג המדיני לאמץ אותה ולהפכה לאסטרטגיה מדינית כוללת. אסטרטגיה מדינית כזו חייבת לכלול שימוש בתחומים ובאמצעים מגוונים הקשורים לביטחון הלאומי של ישראל. למשל, יצירת תוכנית תקשורתית-הסברתית מראש, מערך דיפלומטיה ציבורית לצורך הכנת דעת הקהל ומקבלי ההחלטות – תוך השגת לגיטימציה – בזירה הבינלאומית (בדגש על ארצות הברית), הכנת מערך כלכלי לטיפול בסיסי ברצועת עזה (תוך רתימת מדינות ערביות שיהיו מוכנות לסייע בשיקום), והיערכות ל”לוחמה משפטית” בפורומים ובטריבונלים בינלאומיים.
פתרון ביניים – מבצעי הרתעה המאופיינים בגישה התקפית וקטלנית יותר
מעבר מגישת הרתעה לגישת הכרעה הוא סבוך ומורכב, ודורש אומץ רב הן בקרב מקבלי ההחלטות והן בקרב שרשרת הפיקוד הבכירה בצה”ל. לכן, גם אם ישראל תמשיך בטווח הקרוב להעדיף את מבצעי ההרתעה, הרי שעליה לאמץ אסטרטגיה צבאית תקיפה וקטלנית יותר עבור צה”ל, שמטרתה לחזק את ההרתעה באופן משמעותי יותר, לפרקי זמן ארוכים יותר.
את זאת אפשר להשיג אך ורק על ידי צבירת הישגים מבצעיים משמעותיים, בפרק זמן קצר ככל האפשר. קרי, מבצע צבאי קצר מאוד, שפוגע באויב באופן משמעותי, ומחליש אותו באופן דרמטי. אסטרטגיה צבאית דומה יישם צה”ל בעיקר במבצעים צבאיים שחמאס היה מעורב בהם, כמו ב”עופרת יצוקה”, “צוק איתן” וב”שומר החומות”, אך גם לא באופן מספיק עוצמתי כדי להדהד את ההרתעה לשנים קדימה.
דוגמה טובה יותר למבצע הרתעה מוצלח היא מלחמת לבנון השנייה. במלחמה זו, או שמא מבצע צבאי נרחב, כיוונה ישראל להרתעת חזבאללה ולא להכרעתו. עדיין, היא הפעילה עוצמת אש משמעותית ביותר, שפגעה קשות בחזבאללה, הן ברמת הארגון על כל מרכיביו (פעילים, תשתיות, נכסים, מפקדות) והן ברמה האזרחית המקושרת לארגון (הרס תשתיות, רבי-קומות ומבנים שבהם חזבאללה עושה שימוש – גם אם לא באופן בלעדי).
על מנת שישראל תוכל לשבור את מעגל “סבבי הלחימה” הקצרים, עליה לשנות גישה, ולהתמיד בה. לא די ביוזמה התקפית ובתחכום ועוצמה גדולה רק בפתיחת המבצע הצבאי, אלא עליה לשאוף לשמור על אותו קצב אש, עוצמה גבוהה ויצירתיות לאורך כל הפעילות המבצעית נגד אותו ארגון טרור, במהלך המבצע הצבאי.
ד”ר עומר דוסטרי הוא מומחה לאסטרטגיה ולביטחון לאומי. חוקר ב”מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון”, ובתנועת “הביטחוניסטים”. בעל תואר שלישי במדעי המדינה בתחום צבא וביטחון מאוניברסיטת בר-אילן.
הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה
