למרבית המדינות יש מרכז כובד אחד שאליו מתנקזים גופי הממשל העיקריים, מוסדות המשפט וסמלי התרבות. במרכז זה לרוב גם יושבת ההנהגה, ושם מתקבלות ההחלטות הגורליות ביותר. למרכז הכובד של מדינה יש משקל כה חשוב – גם מבחינה ממשית וגם מבחינה סמלית – עד כי לעיתים מספיק לכבוש רק אותו כדי לכבוש את המדינה בכללותה.
כך למשל, כיבוש העיר קונסטנטינופול בידי העות’מאנים ב-1453 הביא לקיצה של האימפריה הביזנטית הגדולה; כיבוש העיר ירושלים בידי הבריטים ב-1917 חתם 400 שנות שלטון עות’מאני, לא רק בעיר – אלא בארץ ישראל כולה; ב-1945, כיבוש העיר ברלין והנפת הדגל הסובייטי מעל בניין הרייכסטאג סימל את ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית – והדוגמאות עוד רבות.
כשבוחנים את השיטה הזו בהקשר של המלחמה הנוכחית, עולה השאלה: מהו מרכז הכובד של חמאס? או במילים אחרות: איזה מוקד עלינו לתקוף על מנת להכריע את הארגון כולו?
התשובה, לצערנו, היא שאין מוקד בודד שיוכל להביא את ההכרעה. מאחר שחמאס איננו מדינה אלא ארגון טרור, הוא פועל בשיטה של ביזור, ומקפיד לפזר את מרכזיו השלטוניים ואת בכיריו באזורים שונים ואף במדינות נפרדות.
גם ברצועת עזה, שטח הפעילות העיקרי של חמאס, אין לארגון מרכז כובד אחד, אלא שלושה: העיר עזה, העיר חאן יונס והעיר רפיח. לכל אחד מהמרכזים האלה יש תפקיד חשוב משלו, ורק תפיסת שליטה – צבאית ואזרחית – על שלושתם יחד תוכל להביא למיטוט שלטון חמאס.
העיר עזה: מרכז הכובד המדיני
גם בתקופת הרשות הפלסטינית וגם כעת תחת שלטון חמאס, העיר עזה משמשת המרכז השלטוני. זוהי העיר הגדולה ביותר ברצועה, ובה נמצאים משרדי הממשלה, הפרלמנט ובית המשפט העליון. גם השכונה אַ-רִּמַאל, שכונת היוקרה של עזה שבה מתגוררים העשירים, נמצאת בעיר זו.
אפשר היה לצפות שלעיר עזה יהיה מעמד מכובד, אבל בפועל העיר עצמה מאוכלסת מעל ליכולתה ומוקפת במחנות פליטים צפופים כמו זייתון, ג’באליה ושאטי. הצפיפות הזאת הופכת את העיר למורכבת וקשה למדי לתקיפה, ובכל זאת צה”ל החליט שהיא תהיה היעד הראשון.
לבחירה להתחיל דווקא עם העיר עזה היו שתי סיבות עיקריות: הראשונה היא שהעיר ממוקמת בצפון הרצועה וסמוכה ליישובים ישראליים, והיה חשוב לתקוף אותה כדי לפגוע ביכולת של חמאס לבצע ירי לעומק שטח ישראל, או חלילה לבצע פשיטות קרקעיות נוספות. הסיבה השנייה והחשובה לא פחות קשורה בתפקידה השלטוני של העיר, ובערך הסמלי של כיבוש מוסדות השלטון של חמאס.
הפעולה הצבאית בעיר עזה נחלה הצלחה, אך החשיבות של ההשתלטות על העיר הייתה פחותה מכפי שציפינו. ראשית, כפי שכבר הוסבר, כיבוש העיר הזו לבדה לא מספיק כדי למוטט את חמאס. נוסף על כך, הכיבוש לא הושלם במלואו. לצה”ל יש אומנם אחיזה צבאית בעיר, אבל הוא נמנע מליטול אחריות גם על הפן האזרחי. נכון להיום חמאס עדיין שולט במידה מסוימת על העיר – וכל עוד זה המצב, לא נצליח לייצר שם מציאות אחרת.
העיר חאן יונס: מרכז הכובד הצבאי
חאן יונס היא העיר השנייה בגודלה ברצועה, ויש לה היסטוריה ארוכת ימים. העיר הוקמה כבר ב-1389 בידי הממלוכים, ומאז הקמתה התנהלו בה קרבות משמעותיים – המפורסם שבהם נערך ב-1517 ובו כבשו העות’מאנים את העיר, ובכך החלו את מסע הכיבוש על ארץ ישראל כולה. מכאן אנחנו למדים שהעיר הזו נתפסה תמיד כיעד אסטרטגי בעל חשיבות עליונה.
מעבר לערכה ההיסטורי, חאן יונס היא גם ערש הולדתו של חמאס. רוב הנהגת הארגון צמחה במחנה הפליטים של העיר, ועד היום הארגון תופס אותה כאחד ממוקדיו המרכזיים, ולכן גם בנה שם מרכז שלטוני חלופי שכולל חמ”לים צבאיים. בדיוק בשל כך, כאשר צה”ל פעל בעיר עזה, לא הייתה לחמאס בעיה לסגת לחאן יונס ולנהל את הלחימה משם.
הקרב בעיר חאן יונס היה יוצא דופן בקנה מידה צה”לי, מאחר שפעלו שם שבע חטיבות במקביל. מדובר בהיקף כוחות גדול מאוד, שדי בו כדי להבין עד כמה המקום היה מבוצר וקשה ללחימה. כצפוי, הקרב בעיר ארך זמן, אבל בסופו הכריע צה”ל את חטיבת חאן יונס והצליח להשמיד את החמ”ל המרכזי של חמאס ולפגוע באופן משמעותי ביכולות השליטה והפיקוד של הארגון. עם זאת, מאחר שחמאס גמיש מאוד ויודע למצוא פתרונות חלופיים, הארגון נסוג לרפיח ומוכיח לנו עד עכשיו שהוא מצליח לנהל את הלחימה גם משם.
העיר רפיח: מרכז הכובד הכלכלי
רפיח היא המעוז האחרון של חמאס. יש שם חטיבה שלמה של הארגון שכוללת ארבעה גדודים, וככל הנראה גם בכירי הארגון והחטופים שלנו נמצאים שם. כמו כן, מתנהלת שם תעשיית הברחות ענפה שמשלשלת כספים רבים לכיס של חמאס ומשמשת לו בסיס כלכלי להתעצמות. אם כך, כל מטרות המלחמה יושבות ברפיח: הגעה להנהגת חמאס, השמדת החטיבה האחרונה של הארגון וגדיעת הצינור הכלכלי שלו, השבת החטופים, סגירת ציר פילדלפי והחרבת המנהרות.
העיר רפיח היא העיר הדרומית ביותר ברצועת עזה, ואולי גם המורכבת ביותר. בשביל להבין את מורכבותה של העיר צריך לחזור לשנת 1906 – השנה שבה החליטו העות’מאנים והבריטים על חציית העיר לשניים. החלטה זו חילקה את העיר לרפיח העזתית ולרפיח המצרית, ולמעשה הפרידה משפחות שלמות.
עם קום המדינה הועברה העיר כולה לידי המצרים, אך במלחמת ששת הימים נכבשה על ידינו. במשך כמה עשורים החלוקה של 1906 חדלה מלהיות רלוונטית, אך לאחר החתימה על הסכם השלום עם מצרים ב-1979, העיר שוב חולקה בהתאם לאותה החלטה ישנה, אלא שהפעם חצייה נותר בידי ישראל וחצייה השני הועבר לידי מצרים. שלוש שנים מאוחר יותר הרחיבה ישראל את החלק שהפריד בין שני אזורי העיר במטרה למנוע מעשי טרור והברחות – וכך נוצר החיץ שמוכר לנו כציר פילדלפי.
עד הסכמי אוסלו שלטה ישראל גם ברפיח וגם בציר, אך עם החתימה על ההסכמים היא ויתרה על השליטה בעיר. ויתור זה הביא להתפתחות תעשייה ענפה של מנהרות והברחות, ולהתעצמות מואצת של מעשי טרור. מעשים אלו הגיעו לשיאם ב-2004, עם שני אסונות הנגמ”שים ועם פיצוץ מוצב JVT. בנקודה זו היה ברור שישראל איבדה שליטה על הנעשה ברצועה ובפרט על רפיח, אך במקום לתקן את המצב, הממשלה בחרה לצאת למהלך חד-צדדי של התנתקות מהרצועה. מאז תוכנית ההתנתקות בשנת 2005 נרשמה עלייה משמעותית אף יותר בטרור שיוצא מעזה. בשנת 2006 נחטף החייל גלעד שליט מאזור כרם שלום הסמוך לרפיח, ושנה מאוחר יותר תפס חמאס את השלטון ברצועה. במקביל, תעשיית המנהרות הוסיפה להתפתח, ונעשתה למפעל שמגלגל מיליארדים של דולרים מדי שנה. על הקרקע הזאת התחזק חמאס והפך מארגון מצומצם לצבא טרור של ממש – צבא שהצליח לבצע זוועות שלא ראינו מאז השואה.
אפשר להרחיב רבות על ההיסטוריה של העיר רפיח, אבל המאפיין המרכזי שלה כיום, וזה שמשפיע הכי הרבה על מעמדה במלחמה, הוא היותה מרכז כלכלי ומוקד הברחות. בשל מיקומה הסמוך לסיני, העיר משמשת נקודת חיבור בין עזה למצרים, ומתנהלות בה הברחות מכל הסוגים והמינים. כל מה שלא נכנס לעזה באופן רשמי עובר דרך המנהרות שחפורות תחת העיר או דרך מעבר רפיח – מאמצעי לחימה ועד מחבלים.
מאז פרוץ המלחמה חמאס מוסיף להתחזק ולהתעצם באמצעות אמצעי הלחימה וכוח האדם שעוברים דרך המנהרות בעיר, ולהתעצמות הזאת יש משמעות רבה שמשפיעה על כל מהלך הלחימה ועולה לנו בחיי אדם יקרים. את הצינור שנקרא רפיח היינו צריכים לגדוע כבר בראשית המלחמה, אך משלא עשינו זאת, עלינו לפעול שם במלוא העוצמה עכשיו.
לנצח זה לא הכול: הפלת חמאס כגוף שלטוני מחייבת לקיחת אחריות על הפן האזרחי
הובהר שמיטוט שלטון חמאס יתאפשר רק עם השתלטות מלאה על כל מרכזי הכובד של הארגון, ובהם העיר רפיח. אולם, מטרתנו היא לא רק למוטט את הארגון אלא גם למנוע כל אפשרות להתעצמות עתידית שלו.
כדי להבטיח שחמאס לא יתחזק ויתפוס את השלטון מחדש, עלינו לא רק לנתקו מהצינורות הכלכליים שלו, אלא גם לדאוג מייד עם סיום המלחמה להנהגה חלופית מתפקדת שתיתן מענה לכל הפן האזרחי וההומניטרי ברצועה. מאחר שמציאת ההנהגה המתאימה היא תהליך ארוך, בשלב הראשון צה”ל הוא שיידרש לשלוט אזרחית ברצועה, ובמקביל לכך לחפש פרטנרים מתאימים מתוך ההנהגה המקומית. יש להדגיש שרעיון הממשל הצבאי נתפס לרוב כרעיון שלילי, אולם לממשל כזה יש יתרונות רבים, והוא גם יכול להועיל למדינת ישראל מבחינה אסטרטגית.
אין ספק שמצפים לממשלת ישראל ולצה”ל אתגרים רבים, וייקח עוד שנים עד שנראה יציבות ושקט ברצועה, אך בינתיים המטרה שעומדת לנגד עינינו היא אחת: כיבוש מלא של העיר רפיח – סמלו השלטוני האחרון של חמאס, והזירה שבה תוכרע המלחמה כולה.
