העימות הפומבי החריף בין נשיא לבנון ג'וזף עאון לבין שר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י אינו עוד חילופי האשמות דיפלומטיים שגרתיים. מדובר באחד הביטויים הגלויים והחריפים ביותר בשנים האחרונות למאבק המתנהל על זהותה של לבנון, על ריבונותה ועל השאלה האם תמשיך לשמש זרוע קדמית של איראן במזרח הים התיכון או תהפוך מחדש למדינה עצמאית המכתיבה את גורלה בעצמה.
דבריו של הנשיא עאון בראיון ל-CNN, בהם קרא לאיראן להפסיק להתערב בענייני לבנון והצהיר כי "זו לא המדינה שלכם, זו המדינה שלנו", סימנו נקודת מפנה בשיח הפוליטי הלבנוני. במשך עשרות שנים נמנעו מנהיגים לבנונים רבים מעימות ישיר עם טהרן, בעיקר בשל כוחו הצבאי והפוליטי של חיזבאללה. אולם הפעם בחר הנשיא הלבנוני להציב את הסוגיה במרכז הדיון הציבורי ולהטיל על איראן אחריות ישירה למציאות שאליה נקלעה מדינתו.
תגובתו המהירה והחריפה של עראקצ'י חשפה עד כמה דבריו של עאון פגעו בנקודה רגישה עבור המשטר האיראני. במקום להתייחס לטענות על מעורבות איראנית בלבנון, בחר שר החוץ האיראני להפנות את האשמה כלפי ישראל ולטעון כי היא "האויב האמיתי" של לבנון. בכך המשיך את הקו המסורתי של טהרן, המבקש להציג את נוכחותה באזור כחלק מ"ציר ההתנגדות" ולא כהתערבות בענייניהן הפנימיים של מדינות ערב.
אלא שעבור רבים בלבנון, המציאות נראית אחרת לחלוטין.
מאז שנות השמונים בנתה איראן באמצעות חיזבאללה מנגנון השפעה חסר תקדים בלבנון. הארגון השיעי, שהוקם בסיוע ישיר של משמרות המהפכה האסלאמית, הפך לאורך השנים לא רק לכוח צבאי עצמאי אלא גם למוקד כוח פוליטי, כלכלי וחברתי. בפועל, נוצר מצב שבו למדינה הלבנונית אין מונופול על השימוש בכוח – אחד מעקרונות היסוד של ריבונות מודרנית.
מבחינת טהרן, חיזבאללה אינו רק בעל ברית. הוא הנכס האסטרטגי החשוב ביותר של איראן מחוץ לגבולותיה. באמצעותו הצליחה איראן לבסס חזית מול ישראל, להפעיל לחץ אזורי וליצור מנוף השפעה משמעותי בזירה הבינלאומית. עבור המשטר האיראני, לבנון הפכה לחלק בלתי נפרד מתפיסת "ההגנה הקדמית" שנועדה להרחיק את העימות מגבולות איראן עצמה.
אולם האינטרס האיראני אינו בהכרח האינטרס הלבנוני.
במשך שנים שילמה לבנון מחיר כבד על הפיכתה לזירת מאבק אזורית. מלחמות חוזרות ונשנות, סנקציות, משברים פוליטיים, קריסת הכלכלה ואובדן אמון בינלאומי הפכו את המדינה לאחת הזירות השבריריות ביותר במזרח התיכון. רבים בלבנון החלו לשאול האם המשך קיומו של חיזבאללה ככוח צבאי עצמאי אכן מגן על המדינה או דווקא מסכן את עתידה.
על רקע זה יש להבין את התמיכה הרחבה יחסית שזכה לה עאון מצד גורמים פוליטיים לבנוניים. יו"ר מפלגת הכוחות הלבנוניים, סמיר ג'עג'ע, הצהיר כי הגיע הזמן לסיים את "המציאות החריגה" שבה לבנון נתונה במשך עשורים. ג'עג'ע הוסיף כי אם איראן תתעקש להמשיך באותה מדיניות, על ממשלת לבנון להוציא לפועל את החלטותיה, החל מהוצאת השגריר האיראני המגורש משטח לבנון ועד יישום החלטותיה בעניין מונופול המדינה על הנשק והחלת סמכותה. גם סאמי ג'מייל הדגיש כי "ההחלטה מתקבלת בביירות, לא בטהרן".
המסר העולה מדבריהם ברור: חלקים הולכים וגדלים במערכת הפוליטית הלבנונית מבקשים להחזיר את המדינה למסלול של ריבונות מלאה ולהשתחרר מהתלות האסטרטגית באיראן.
לצד זאת, האתגר העומד בפני עאון מורכב במיוחד. למרות התמיכה הפוליטית, חיזבאללה עדיין מחזיק בכוח צבאי משמעותי, ברשתות השפעה עמוקות ובבסיס תמיכה נרחב בקרב חלקים מהאוכלוסייה השיעית. יתרה מכך, הארגון ממשיך לראות בעצמו את "מגן לבנון" מול ישראל ודוחה כל דרישה לפירוק נשקו.
העיתונות האיראנית המחישה היטב את עוצמת ההתנגדות למהלך שמוביל הנשיא הלבנוני. כינויים כגון "מנהל לשכתו של ביבי בביירות" והאשמות כי הוא משרת אינטרסים ישראליים ואמריקניים אינם רק עלבונות תקשורתיים. הם חלק ממערכה רחבה יותר שמטרתה לערער את הלגיטימציה של כל גורם בלבנון המבקש לצמצם את השפעת איראן.
מנקודת המבט האיראנית, דרישה לפירוק חיזבאללה מנשקו או להחלשת מעמדו אינה מהלך לבנוני פנימי אלא חלק ממה שנתפס בטהרן כמאמץ אמריקני-ישראלי לפרק את ציר ההתנגדות. לכן צפוי שהעימות בין ביירות לטהרן יחריף ככל שהממשלה הלבנונית תנסה לקדם צעדים מעשיים להגבלת כוחו של ה ארגון.
עם זאת, השינוי המסתמן בלבנון אינו רק פוליטי. בשנים האחרונות גוברת ההכרה בקרב חלקים מהציבור כי המדינה אינה יכולה להשתקם כלכלית כל עוד היא נתפסת כזירת עימות איראנית. משקיעים זרים, מדינות המפרץ וגורמים בינלאומיים רבים קשרו את נכונותם לסייע ללבנון בחיזוק מוסדות המדינה ובהפחתת השפעתם של גורמים חמושים חוץ-ממשלתיים.
במובן זה, המאבק הנוכחי אינו רק על מדיניות חוץ או על יחסים עם איראן. מדובר במאבק על דמותה העתידית של לבנון: האם תהיה מדינה ריבונית המנהלת את יחסיה עם העולם מתוך אינטרסים לאומיים, או שתמשיך לשמש חוליה במערך האסטרטגי האזורי של טהרן.
העימות בין עאון לעראקצ'י חשף את עומק הפער בין שתי התפיסות הללו. עבור הנשיא הלבנוני, ריבונות פירושה שההחלטות מתקבלות בביירות. עבור איראן, לבנון נותרה חלק ממערכת אזורית רחבה יותר שבה לחיזבאללה תפקיד מרכזי. ככל שהפער הזה יעמיק, כך יעמוד עתידה של לבנון במבחן משמעותי יותר.
לראשונה מזה שנים רבות, נשמע בביירות קול ברור האומר כי לבנון אינה מחוז איראני ואינה קלף מיקוח במשא ומתן בינלאומי. השאלה הגדולה היא האם ההצהרות הללו יהפכו למדיניות ממשית – והאם המדינה הלבנונית תצליח לגבור על הכוחות הפנימיים והחיצוניים המבקשים לשמר את המצב הקיים. עבור לבנון, זו עשויה להיות אחת מנקודות ההכרעה החשובות ביותר מאז סיום מלחמת האזרחים.
המשמעות האסטרטגית עבור ישראל
מנקודת מבט ישראלית, ההתפתחויות האחרונות עשויות לסמן שינוי היסטורי.
במשך עשרות שנים נאלצה ישראל להתמודד עם מציאות שבה ממשלת לבנון הייתה חלשה מכדי לרסן את חיזבאללה, בעוד איראן השתמשה בארגון כבסיס קדמי לפעילות נגד ישראל. כעת, לראשונה מזה שנים רבות, נשמעים מתוך מוקדי השלטון הלבנוניים קולות המערערים על הלגיטימיות של המודל הזה.
אם מגמה זו תתחזק, ישראל עשויה למצוא בעתיד שותף לבנוני המעוניין ביציבות, בשיקום כלכלי ובהפחתת החיכוך הצבאי בגבול. הדבר אינו מבטיח שלום בטווח הקרוב, אך הוא עשוי ליצור תנאים חדשים שלא היו קיימים בעבר.
מעבר לכך, היחלשות האחיזה האיראנית בלבנון תפגע באחד הנכסים החשובים ביותר של טהרן. במשך שנים היווה חיזבאללה את מרכיב ההרתעה המרכזי של איראן מול ישראל. פגיעה במעמדו או שילובו בתוך מנגנוני המדינה הלבנונית עלולים לצמצם משמעותית את חופש הפעולה האיראני בזירה הצפונית.
גם מבחינה אזורית יש לכך חשיבות רבה. מדינות ערב המתונות ובראשן סעודיה, איחוד האמירויות ומדינות נוספות מעוניינות לראות לבנון עצמאית שאינה כפופה להשפעה איראנית. התקרבות אפשרית של לבנון למחנה הערבי המתון עשויה ליצור בעתיד הזדמנויות כלכליות ומדיניות חדשות, ואף להקטין את הסבירות להסלמות צבאיות חוזרות.
עם זאת, אסור להתעלם מהסיכונים. חיזבאללה עדיין מחזיק בכוח צבאי משמעותי, בתשתיות מבצעיות רחבות ובבסיס תמיכה עמוק בקרב חלקים מהאוכלוסייה השיעית. כל ניסיון לפרק את הארגון מנשקו או לצמצם את כוחו עלול להצית משבר פנימי ואף עימות אלים בתוך לבנון עצמה. אולם, חזבאללה אינו רק כוח צבאי או כלכלי במדינה הוא עדיין חלק מהפרלמנט ומהשלטון. האתגר ניצב בכל המישורים – החל בצמצום כוחו הצבאי של חיזבאללה, דרך פגיעה במקורות עוצמתו הכלכליים, ועד להגבלת השפעתו במערכת הפוליטית הלבנונית.
לכן, המאבק הנוכחי רחוק מהכרעה. למעשה, הוא רק בתחילתו.
מבחן הריבונות של לבנון
העימות בין עאון לעראקצ'י מסמל יותר מכל את המאבק על עתידה של לבנון. מצד אחד ניצבת תפיסה הרואה במדינה ישות ריבונית שהחלטותיה מתקבלות בביירות בלבד. מן הצד השני ניצבת תפיסה הרואה בלבנון חלק ממערך אזורי רחב שמובילה איראן באמצעות חיזבאללה.
לראשונה מזה שנים רבות, נראה כי הנשיאות הלבנונית, הממשלה וחלקים משמעותיים מהמערכת הפוליטית מוכנים לקרוא תיגר על הסדר הישן. השאלה הגדולה היא האם הם יצליחו להפוך את ההצהרות למדיניות, והאם המדינה הלבנונית תצליח להשיב לעצמה את הסמכות שאיבדה לאורך עשורים.
עבור ישראל, מדובר בהתפתחות שיש לעקוב אחריה בקפידה. אם לבנון אכן תבחר במסלול של ריבונות, יציבות והתרחקות מהשפעה איראנית, ייתכן שבפעם הראשונה זה עשרות שנים תיווצר הזדמנות לשינוי אמיתי במציאות האסטרטגית בגבול הצפון. אולם הדרך לשם עוד ארוכה, רצופה מכשולים ובעיקר תלויה בשאלה האם ביירות תצליח להשתחרר מצילה הארוך של טהרן.
