הפסקת האש בנובמבר 2024, שסוכמה עם מדינת לבנון, ממשיכה להיות מופרת על ידי ארגון הטרור חיזבאללה, שממשיך לשלוט דה-פקטו במדינה.
לפי דיווחים בתקשורת בעולם, חיזבאללה שיגר מעל מאה רחפני נפץ מתקדמים, המחוברים בסיבים אופטיים, שקשה מאוד לשבש אותם.
ג'וזף עאון, נשיא לבנון, הצהיר בתקשורת במסגרת המשא ומתן לאחרונה כי "לבנון מתמודדת עם תוקפנות ישראלית עזה ומגונה".
נשאלת השאלה כיצד אמירה זו מתכתבת עם העובדות בשטח?
לבנון טוענת לריבונות, אך מנגד אינה מסוגלת למנוע מתקפות טרור על מדינת ישראל שיוצאות משטחה. מנגד, כאשר ישראל נאבקת בחיזבאללה, אפילו הגורמים הנתפסים כפרגמטיים בפרלמנט הלבנוני טוענים לתוקפנות ישראלית.
הדבר תמוה במיוחד נוכח העובדה שישראל נמנעת, במדיניות אסטרטגית, דווקא שלא לפגוע בריבונות הלבנונית בכך שהיא אינה תוקפת תשתיות, משאבים ואזורים שאינם מייצאים טרור נגד ישראל.
הצהרות מסוג זה בכוחן להשפיע על דעת הקהל הלבנונית ואף על עיצוב הלכי הרוח בחלקים שונים בחברה הלבנונית.
התיווך האמריקני לצמצום ההסלמה בין ישראל ללבנון מתמקד בגורמים הפרגמטיים בלבנון, אולם התבטאותו של יו"ר הפרלמנט הלבנוני, נביה ברי, שאומר כי הוא יכול להבטיח את מחויבות חיזבאללה להפסקת אש רק אם ישראל תעצור קודם את האש, מדגימה תהליך מדאיג של שליטה ויחסים קרובים בין הפרלמנט הלבנוני לבין ארגון הטרור חיזבאללה, זאת בניגוד למה שמוצג, שלפיו אין לו שליטה. כשזה נוח – יש שליטה, כשזה לא נוח – אין שליטה.
המצב המדאיג הוא שבחסות הפרלמנט הלבנוני ודרישות הן מגורמים פרגמטיים והן מגורמים רדיקליים, חיזבאללה ימשיך לשרוד ואף להשתקם ולהתעצם בחסות של מדינה שזוכה להגנה משפטית בינלאומית. חדירת חיזבאללה ואיראן למוסדות השלטון בלבנון מהווה פרדוקס למשא ומתן אמין ויעיל לביטחונה של ישראל.
מאז המלחמה האחרונה בין ישראל לחיזבאללה, נשמע במערב ובחלק מכלי התקשורת נרטיב קבוע: לבנון רוצה שלום, לבנון רוצה יציבות, לבנון שבויה בידי חיזבאללה. לפי הנרטיב הזה, האחריות למצב מוטלת כמעט כולה על ארגון הטרור השיעי הנתמך בידי איראן, בעוד המדינה הלבנונית והחברה הלבנונית הן קורבנות חסרי אונים.
אלא שהמציאות מורכבת יותר – ואולי גם פחות נוחה.
אין ספק שחיזבאללה הוא הכוח הצבאי החזק ביותר בלבנון. אין ספק שהוא בנה במשך עשרות שנים מדינה בתוך מדינה. ואין ספק שהוא כפוף במידה רבה מאוד, ואף הוקם ומנוהל על ידי אינטרסים אזוריים של איראן. אולם השאלה המרכזית כיום אינה האם חיזבאללה חזק, אלא האם לבנון באמת עושה כל שביכולתה כדי להתמודד עמו.
כאן מתחיל הפער הגדול בין המילים למעשים.
מן הצד האחד, סקרים עדכניים מלמדים כי חלקים גדולים בחברה הלבנונית אינם מעוניינים עוד במציאות שבה ארגון חמוש מחזיק בצבא עצמאי. סקר גאלופ שנערך במהלך 2025 מצא כי 79% מהלבנונים סבורים שרק צבא לבנון צריך להחזיק בנשק. התמיכה בכך גבוהה במיוחד בקרב נוצרים, סונים ודרוזים. במקביל, רק 10% מהלבנונים סבורים שעל מדינתם להשתתף במלחמה נגד ישראל למען הפלסטינים, בעוד 86% מתנגדים לכך.
גם סקרים שפורסמו בחודשים האחרונים מצביעים על מגמה דומה. רוב משמעותי בקרב נוצרים ודרוזים תומך בפירוק חיזבאללה מנשקו, וקיימת פתיחות חסרת תקדים לדיון על הסדרים מול ישראל.
לכאורה, אלו חדשות טובות.
אלא שאם אכן מדובר ברצון ציבורי כה רחב, מדוע הוא כמעט שאינו מתורגם לפעולה? הרי במשך שנים מסבירים לנו כי לבנון מתנגדת לחיזבאללה אך מפחדת ממנו. אלא שגם הטיעון הזה מתחיל להישחק.
הטיעון שלפיו "אי אפשר להתמודד עם חיזבאללה" הפך כמעט לדוקטרינה. אולם אם כך, כיצד מצפה לבנון מישראל לקבל מצב שבו ארגון חמוש הנתמך בידי איראן מחזיק עשרות אלפי רקטות, משגר כטב"מים ורחפני נפץ, וגורר את האזור למלחמות – בעוד המדינה שבשטחה הוא פועל טוענת שאין לה יכולת לעשות דבר?
יתרה מכך, הטענה בדבר חוסר היכולת הופכת בעייתית במיוחד כאשר בוחנים את התגובה הלבנונית לפעולות ישראל.
כאשר ישראל פועלת נגד חיזבאללה, חלקים נרחבים במערכת הפוליטית הלבנונית אינם מנצלים את ההזדמנות כדי לדרוש את פירוק הארגון מנשקו. במקום זאת, פעמים רבות הביקורת מופנית בראש ובראשונה כלפי ישראל.
זהו הפרדוקס הלבנוני.
חיזבאללה מוגדר כבעיה, אך כאשר מישהו מנסה לפגוע בכוחו – ההתנגדות מופנית כלפי מי שפועל נגדו.
אפשר להבין מדוע אזרחים לבנונים מתנגדים לתקיפות ישראליות. מלחמה מביאה הרס, הרוגים ועקורים. אולם אי אפשר להתעלם מכך שהדפוס הזה משרת בפועל את המשך קיומו של חיזבאללה.
גם הסקרים העדכניים משקפים את הסתירה הזו. מצד אחד, רוב הלבנונים מעוניינים במדינה חזקה יותר ובמונופול של הצבא על הנשק. מצד שני, כאשר נשאלת שאלת האחריות למלחמה, הציבור הלבנוני מפולג כמעט לחלוטין: כ-33.8% מאשימים את חיזבאללה וכ-32.9% מאשימים את ישראל.
הסקר שפורסם בלבנון במאי 2026 חושף את אחד הפרדוקסים המרכזיים של החברה הלבנונית. מצד אחד, רוב הנשאלים תמכו בהגבלת כוחו הצבאי של חיזבאללה ובחיזוק סמכות המדינה. מצד שני, החברה הלבנונית נותרה מפולגת כמעט לחלוטין בשאלת האחריות למלחמה האחרונה, כאשר שיעורים דומים הטילו את האשמה על חיזבאללה ועל ישראל. הנתונים הללו מצביעים על פער עמוק בין ההכרה הגוברת בכך שחיזבאללה פוגע בריבונות לבנון לבין הנכונות הציבורית והפוליטית להתמודד עמו באופן ממשי. במילים אחרות, רבים בלבנון מבקשים ליהנות מהתוצאות של פירוק חיזבאללה, אך טרם הוכיחו נכונות לשלם את המחיר הכרוך בכך.
המסקנות המרכזיות שעולות מהסקר במאי 2026:
- יש פיצול כמעט שווה בשאלת האחריות להסלמה: 33.8% מאשימים את חיזבאללה ו-32.9% מאשימים את ישראל.
- נרשמה תמיכה משמעותית בפירוק חיזבאללה מנשקו, עם רוב של כ-58%, כאשר היא מגיעה בעיקר ממארונים, אורתודוקסים ודרוזים, בעוד שהשיעים מתנגדים באופן נחרץ.
- יש תמיכה גבוהה יחסית בהסכם שלום בין לבנון לישראל בקרב הלבנונים שאינם שיעים.
- רעיון של מפגש ישיר בין מנהיגי לבנון לישראל נתפס כחיובי יחסית: 43% תמיכה מול כ-50% התנגדות.
- קיימת תמיכה מוגבלת בנורמליזציה עם ישראל: כ-30% בעד, כ-59% נגד.
בשאלה מי נושא באחריות העיקרית להסלמה הנוכחית בלבנון?
- ישראל – 32.9%
- חיזבאללה – 33.8%
- כולם – 12.1%
מבחינה עדתית ניכר פער ברור.
הנוצרים המארונים והדרוזים בלבנון הטילו את האחריות בעיקר על חיזבאללה בשיעורים של 50%-61%. לעומתם, השיעים הטילו את האחריות על ישראל בשיעור של 57.7%, מבלי להטיל את האחריות על חיזבאללה. הסונים נחלקו בין 39.1% שהטילו את האחריות על חיזבאללה ו-33% שהטילו אותה על ישראל.
בשאלת התמיכה במשא ומתן ישיר בין לבנון לישראל:
- הנוצרים המארונים – 78%
- האורתודוקסים – 73.6%
- הדרוזים – 72%
השיעים הביעו התנגדות למשא ומתן בשיעור גבוה של 92.9%. הסונים נחלקו בין 54.4% שתמכו לבין 38% שהתנגדו.
בשאלה מה יקרה אם נשיא לבנון והממשלה יחתמו על הסכם שלום עם ישראל?
- הדרוזים הביעו את שיעור התמיכה הגבוה ביותר – 84.2%.
- 76.5% מהמארונים ו-72.2% מהאורתודוקסים תמכו בהסכם שלום.
השיעים התנגדו לכך בשיעור של 92.1%.
- הסונים תמכו בשיעור של 51.6% והתנגדו ב-44.1%.
- 43% מהלבנונים תומכים בפגישה בין נשיא לבנון לנתניהו.
בשאלת האפשרות של פתיחת שגרירות ישראלית בביירות:
20.9% בלבד תמכו בפתיחת שגרירות ישראלית בביירות, לעומת רוב של 66.6% שהתנגדו.
נתון זה מעניין במיוחד, שכן לבנון ברובה עדיין מתנגדת בתוקף לנוכחות ישראלית קבועה בשטחה, גם באירוע המקושר לדיפלומטיה בלבד ונורמליזציה.
בשאלת הנורמליזציה עם ישראל, השיעים התנגדו בתוקף עם רוב של מעל 90%. אך בד בבד, נרשמה עלייה בתמיכה בנורמליזציה מ-13.2% באוגוסט 2025 ליותר מ-30% במאי 2026.
לסיכום, השיעים נותרו המתנגדים הבולטים לכל יוזמת שלום עם ישראל – 77.1%.
במילים אחרות, גם לאחר שנים של קריסה כלכלית, בידוד בינלאומי, הרס בדרום לבנון ומלחמות חוזרות, אין בלבנון קונצנזוס ציבורי רחב המטיל את האחריות בראש ובראשונה על הארגון שפועל מחוץ למסגרת המדינה.
וזו כבר אינה רק בעיה של חיזבאללה.
זו בעיה של לבנון.
לבנון מבקשת מהעולם להתייחס אליה כמדינה ריבונית. היא מנהלת דיפלומטיה, יושבת באו"ם, מקבלת סיוע בינלאומי ומנהלת משא ומתן באמצעות מוסדותיה הרשמיים. במקביל, כאשר חיזבאללה יורה לעבר ישראל או מפר הסכמים, אותה מדינה טוענת שאין לה שליטה על המתרחש.
אי אפשר לאחוז בשני הקצוות.
מדינה אינה יכולה לדרוש את מלוא הזכויות של ריבונות תוך התנערות מהחובות הנלוות לה.
ישנה גם נקודה נוספת שכמעט אינה נדונה במערב: ייתכן שחלקים מהחברה הלבנונית פשוט התרגלו למצב הקיים.
גם מי שמתנגד לחיזבאללה נהנה לעיתים מהעובדה שמישהו אחר נושא בנטל העימות עם ישראל. מבחינה פוליטית, נוח יותר לטעון שחיזבאללה אינו מייצג את לבנון מאשר להתמודד בפועל עם המחיר הפנימי של פירוקו. מלחמת אזרחים, עימות עדתי או מאבק ישיר מול הארגון הם תרחישים שרבים בלבנון אינם מוכנים לשלם עבורם.
אלא שגם לישראל יש מחיר.
במשך עשרות שנים סופגים אזרחי ישראל רקטות, חדירות, מנהרות, טילים וכטב"מים מארגון הפועל משטח לבנון. הדרישה הישראלית הבסיסית אינה שלבנון תאהב את ישראל או תחתום מחר על הסכם שלום. הדרישה היא פשוטה בהרבה: שמדינה תהיה אחראית למה שיוצא משטחה.
לכן, המבחן האמיתי של לבנון בשנים הקרובות לא יהיה במספר ההצהרות על רצון לשלום, ולא במספר הראיונות שבהם פוליטיקאים לבנונים יסבירו שהם "נגד חיזבאללה אבל". המבחן יהיה בשאלה האם המדינה והחברה הלבנונית יהיו מוכנות לתרגם את עמדותיהן למעשים.
כל עוד חיזבאללה ממשיך להחזיק בנשק עצמאי, לנהל מדיניות ביטחונית משלו ולהחליט מתי לבנון תצא למלחמה – קשה לקבל את הטענה שלבנון היא רק קורבן.
ייתכן שחיזבאללה הוא אכן הבעיה המרכזית. אך כל עוד לבנון אינה מוכנה להתמודד עמו באופן ממשי, היא אינה רק קורבן של הבעיה – היא גם חלק ממנה.
המסקנה העולה מהסקרים היא שהלכי הרוח בלבנון משתנים, אך כל עוד השינוי אינו מתורגם למעשים, מבחינת ישראל אין לו משמעות אסטרטגית של ממש. גם אם חלקים גדולים בחברה הלבנונית מבינים שחיזבאללה פוגע בלבנון עצמה, אין כיום נכונות רחבה לשלם את המחיר הכרוך בעימות פנימי מולו. התוצאה היא שישראל ממשיכה לשלם מחיר ביטחוני על מציאות שהלבנונים עצמם מודים בחלקם כי היא בעייתית.
כפי שהמציאות בלבנון נראית בשלב זה, המשמעות עבור ישראל היא שהתקווה להשגת ביטחון בצפון, לרבות הפסקת אש מצד חיזבאללה ומניעת התעצמותו ופעילותו, נשענת בעיקר על פעילות צה״ל. במצב הקיים, לא ניתן להישען על הערוץ המדיני, על ממשלת לבנון או על דעת הקהל הלבנונית ככוחות שיביאו לביצוע השינוי הנדרש. גם אם קיימים סדקים המעידים על אפשרות להתפתחות עתידית, הדרך עוד ארוכה, ולכן המרכיב המרכזי בהבטחת הביטחון לצפון הוא פעילות צה״ל.
